"הארץ" פרסם כתבה של ה"ניו יורק טיימס" שמספרת את סיפוריהם של ילדים והוריהם, שההתייחסות שלהם למגדר אינה תואמת את ההגדרות המקובלות. מדובר בילדים המבטאים מופע, לבוש או התנהגות שאופייניים בדרך כלל ילדות ולא ילדים, כמו שמלות, תכשיטים, משחק בבובות או שפת־גוף נשית, כחלק מהביטוי העצמי או של הזהות שלהם. הסיבות והמחויבות של הילדים לבחירות האלה אינן אחידות, ונעות בין רצון לשחק מדי פעם בזהות אחרת, ועד התעקשות ארוכת־טווח ועקבית על זהות מגדרית עמומה, כולל בקשה מהסביבה להימנע מכינויי גוף זכריים. בחירה כזו של ילדים יכולה להתחיל בגילאי הגן המוקדמים ולהחלש לאחר מכן, או דווקא להתחזק ולהימשך עד הבגרות. כשישים עד שמונים אחוז מהילדים האלה גדלים להיות גברים הומוסקסואלים, והשאר לגברים הטרוסקסואלים או טרנסג'נדרים.
בעבר הקונסנזוס אצל אנשי חינוך ומטפלים היה להמליץ להורים לאסור על ילדיהם ביטויי מגדר נשיים, ואף להכווין אותם לשחק ב"צעצועים של בנים" בלבד. גם היום יש רבים שממליצים כך, אבל אנשי מקצוע רבים וכן הורים רבים לילדים כאלה חושבים היום ש"יד נוקשה" שכזו יכולה לגרום למצוקה קשה אצל ילדים כאלה, שאינם יכולים לבטא את זהותם באופן חופשי. ההורים עצמם מוצאים את עצמם בבלבול ומבוכה, מכיוון שלחברה אין כמעט דרכים ונתיבים מקובלים להגדרה של זהות עמומה מגדרית, במיוחד עבור ילדים; אפילו זהות הומוסקסואלית או קווירית בימינו כוללת בדרך כלל תחנות מעבר ברורות (כמו יציאה מהארון או ניתוח לשינוי־מין) שמגדירות את המגדר וההעדפות של האדם. גם מטפלים ורופאים ליברליים מאוד ממליצים לפעמים לילדים כאלה הורמונים שמעכבים את תחילת גיל ההתבגרות כדי לאפשר לילדים מעט יותר זמן לגבש את הזהות שלהם ולהקל עליהם.
ההורים וילדיהם מתמודדים עם יחס נבוך ולפעמים גם עוין של הסביבה, ובמיוחד של ילדים אחרים. לעתים ההורים יוזמים או מממנים תוכנית הדרכה על מגדר וזהות בבתי הספר או הגנים של ילדיהם כדי לעזור לסביבה לקבל אותם. כמו כן, גם ההורים עצמם, ליברליים ככל שיהיו, נמצאים לעתים במצוקה עקב בחירותיהם של ילדיהם. כפי שאמרה אחת האמהות המצוטטות בכתבה, ”קשה להבין בדיוק למה הזהות המגדרית משנה כל כך את תחושתנו לגבי מי הוא אדם, אבל זה המצב. כהורה, כשהדבר הזה נשלל ממך אתה ממש מתערער. ואני חששתי שאם אפילו אני מתקשה להתרגל לילד שלי, ואני אוהבת אותו יותר מאשר את החיים עצמם, איך שאר העולם יגיב אליו?”.
הבעיה אצל בנות כמעט שאינה קיימת. בנות שמעדיפות משחקים או אפילו לבוש של בנים אינן נחשבות בדרך כלל לחריגות, בניגוד להעדפה של בנים למשחק בבובות או לשמלות ואיפור. מחקרים הראו שאחוז גובר והולך של נשים אומרות שהיו "טום־בויז" בילדותן, והבחירה אינה נושאת עימה סטיגמה, בדרך כלל.
|
קישורים
הארץ - כשהילד שלי לבש שמלה
ניו יורק טיימס - What's So Bad About a Boy Who Wants to Wear a Dress? (אנגלית)
תגיד, אתה בן או בת? - בבלוג של ריקי שולמן ב"סלונה”
Pink Is For Boys בלוג של אם לילד עמום־מגדרית (אנגלית)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש