אני מודה - עד לפני שלושה שבועות, אפילו לא ידעתי שקיפודים צומחים על עצים. תמיד חשבתי שקיפוד הוא יונק דוקרני וחביב, אבל מי היה מאמין שהוא קרוב גנטי של הסברס, או הצבר הציוני הגאה? מסתבר שכן. פורקיופיין טרי (Porcupine Tree), להקה לונדונית מצויינת, מגיעה לארץ לשלוש הופעות, דווקא בתקופה הנוכחית. לא מגיע להם קרדיט על זה?
הרוק אנד רול מת. אפילו לני קרביץ הפנים את זה. אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים להפסיק להנות מפרכוסי הפוסט־מורטם שלו. כפרובינציה תרבותית של ארה"ב, אנחנו בדרך כלל מתעלמים ממה שיש לבריטניה הגדולה להציע, לפחות מבחינת סצנת הרוק. אבל לא חסרות להקות ממשיכות־דרכם־של־הביטלס־בעיני־עצמן שמשגשגות על הגסיסה של הז'אנר, בנסיון אולי נואש להחזיר את תפארת הרוק הבריטי אל גדולתה. חלקן, כמו אואזיס או בלר, מנסות להחיות בכוח את מורשת הביטלס (תוך כדי חילול הקודש), וחוזרות בכוח לכתיבת שירים רעשניים בעלי שלושה וחצי אקורדים. אבל חלקן, כמו רדיוהד, למשל, הולכות דווקא לכיוון ההפוך, ומנסות להיות מקוריות כשם שהביטלס היו מקוריים בזמנם. פורקיופיין טרי שייכים לזרם הזה.
לפני כשלושה שבועות הייתי בהופעה בלונדון של דרים ת'יאטר - להקת מטאל דינוזאורית וראוותנית במיוחד. להפתעתי, ובניגוד להרגלם להביא להקות מטאל פרוגרסיבי אחרות, הם בחרו דווקא בלהקה מקומית אלטרנטיבית כלהקת החימום שלהם. הקהל, לונדוני ברובו מן הסתם, לא היה צריך שיגידו לו פעמיים. פורקיופיין טרי, ובעיקר הסולן/גיטריסט/כותב השירים סטיבן ווילסון, הצליחו להחזיק אפילו את קהל המטאליסטים הזה מרותק לבמה. האווירה הייתה מחשמלת - בלי אפקטים חזותיים, עם סאונד לא ממש מרשים (להקות חימום בדרך כלל נדפקות מהבחינה הזו), ועם קהל ישוב במקומות מסומנים (למורת רוחם הגלויה של חברי הלהקה), הם הצליחו להשאיר רושם מעולה, גם בהשוואה להופעה המרכזית של הערב. הם היו נינוחים ובטוחים, תיקשרו עם הקהל באופן מצויין (כולל בדיחה או שתיים על חשבונה של בריטני ספירס), ובאופן כללי - השאירו אותי עם פה פעור. "זהו! ככה צריך לעשות מוסיקה!" הייתה המחשבה שלא עזבה אותי לאורך כל ההופעה, עד שדרים ת'יאטר הסיחו את דעתי.
היתרון של להקת שוליים הוא חוסר התלות שלהם בלהיטים - הקהל יכול לבוא ולהקשיב למוסיקה בתור מוסיקה, להנות ולהתרשם, גם בלי להכיר את כל השירים מהבית. פורקיופיין טרי לוקחים את המקסימום מכל ההשראות שלהם, אבל לא מחקים. מצטטים - לא מעתיקים. הם משלבים שירה ומלל בריט־פופיים (מבטא בריטי הולך חזק היום) עם חשיבה פרוגרסיבית וקטעים אינסטרומנטליים ארוכים ומצוינים, בלי לשעמם את הלא־מוסיקאים שבקהל. כמו עמיתיהם המצליחים יותר בלהקת רדיוהד, הם לא כובלים את עצמם למסורת ה"גיטרות, תופים ורעש" של הרוק והגראנג' - אבל הם גם לא מתכחשים לה. תחת זאת, הם בוחרים לשלב לתוכה קלידן מצוין בעל סאונד פינק־פלוידי משהו, שיחד עם עבודת הגיטרות עמוסת האפקטים של ווילסון, מצליח לשאוב את הקהל לתוך המוסיקה גם בקטעים אינסטרומנטליים ארוכים במיוחד. בניגוד לרדיוהד, ולטרנדים הנוכחיים בכלל, הם לא דוגלים במוטיבים אלקטרונים במוסיקה, אלא דווקא בסאונדים אנלוגיים מיושנים אך איכותיים - אלה שווילסון מגדיר כ"קלאסיים", מאחר ולדעתו הכלים האלקטרוניים "נוטים לתארך דברים בצורה די גרועה" כשהם מתיישנים.
השילוב הזה בין פאנק, גראנג', בריט־פופ ופסיכודלי, יוצר סאונד יחודי למדי. יחד עם עבודת בס־תופים פרוגרסיבית מצוינת (ומדי פעם מבלבלת), פורקיופיין טרי פשוט לא מפסיקים להפתיע.
פורקיופיין טרי יופיעו בארץ כלהקת החימום של K's choice בסינרמה ב-15 לחודש, ובשתי הופעות עצמאיות עם אורח מקומי - אחד פלוני אביב גפן - במועדון התיאטרון בתל־אביב ב-14, ובבניין העיריה בחיפה, ב-17. יהיה מעניין, זה בטוח.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש