סבך העשבים באמריקה 3587
ארצות־הברית מתקדמת לעבר לגליזציה של מריחואנה. בעצם לא. ואולי כן?

מבוסס על צמד פרסומים בבלוג של טלפוס, "עשבים שוטים".



לאחרונה ישנה תחושה כי לגליזציה מלאה של מריחואנה קרובה מאי פעם, בוודאי מאז ששתי מדינות בארצות־הברית העבירו חוקים המתירים שימוש אישי מוגבל במריחואנה, גם למטרות לא רפואיות. שתי מדינות אלו, קולורדו וושינגטון (המדינה, לא עיר הבירה), הן חלק מ-‏18 מדינות שכבר מתירות שימוש רפואי במריחואנה. ברובן גם נקבעה מדיניות אי־הפללה, לפיה החזקה אישית הפכה לעבירה מנהלית ולא פלילית. קולורדו וושינגטון הן החלוץ שלפני המחנה, והן יצרו מומנטום שבו מדינות אחרות החלו לבחון יוזמות דומות. תהליך זה, שהלך וגבר בשנים האחרונות, צפוי להתרחב בשנים הבאות נוכח שינויים פנימיים בארצות־הברית, ועשוי להפוך לאתגר לא פשוט עבור הממשל הפדרלי.

התפשטות התהליך יוצרת תחושה כי בקרוב יוכל האזרח המצוי להיכנס לחנות הגראס הקרובה לביתו ולבחור מהמדף את התערובת המועדפת עליו. אך רצוי לעצור לרגע ולבחון היכן באמת הדברים עומדים, ומהם הסיכויים ללגליזציה מלאה. להערכתי, לפחות בשנה הקרובה הסיכויים לכך אינם גבוהים. נכון, בשתי מדינות ישנה מעין לגליזציה חלקית מסוימת של מריחואנה לשימוש עצמי – אך יש בעיה בעצם הגדרת התהליך כלגליזציה. קשה לקרוא לזה כך, אם משווים את שוק המריחואנה בארצות־הברית לכל שוק אחר של חומר מפוקח חוקי, כגון אלכוהול או אפילו תרופות מרשם. גם שוק המריחואנה מורכב מהיצע וביקוש, ובעוד שאכן נעשו הקלות מסוימות בשימוש, עדיין צד ההיצע נותר לא חוקי. שתי המדינות התירו שימוש עצמי מוגבל, ולכאורה כל אדם יכול להחזיק ג'וינט, אך הגידול והסחר אינם מותרים באופן עצמי ובטח לא מסחרי (קולורדו התירה גידול פרטי של עד שישה שתילים, בתנאים כמעט בלתי אפשריים). כדי לצרוך חוקית מריחואנה, אדם צריך לרכוש אותה מחנות מפוקחת. החנויות עצמן צריכות ספקים שיגדלו את החומר ויספקו להן אותו על פי רישיונות מותרים, ונוצרת התנגשות עם פקודת החומרים האסורים הפדרלית. ההתנגשות הזו מסבירה מדוע קשה לראות במצב הנוכחי לגליזציה, או אפילו קרבה ללגליזציה דה־פאקטו שקיימת באירופה.

קנאביס

באדיבות morgueFile



בעוד חנויות אלכוהול מפוקחות ומותרות על פי החוק הפדרלי, ויכולות להשיג מגוון מוצרים מכל ספק ויצרן שקיבל אישור ייצור מהמדינה, הרי שהגידול, ההפצה והמכירה של קנאביס לתוצריו אינם מוסדרים ואינם חוקיים. צריך להסתכל מה קורה במדינות שהתירו רק צריכה רפואית. במדינות אלו צד ההיצע נותר בעייתי, כשסוכנויות פדרליות פושטות ועוצרות מגדלים ובעלי חנויות ממכר שלכאורה קיבלו אישור מדינתי. הממשל הפדרלי עושה זאת על בסיס פקודת החומרים המפוקחים (CSA), שהיא החוק שסביבו מעוצבים ונקבעים גבולות המשחק של ניסיונות הרפורמה. עליונותה החוקתית של פקודה זו על חוקי המדינות מסבירה מדוע התהליך איננו לגליזציה, אלא ניסיונות למציאת פרצות במערכת מוגבלת מראש.

הממשל הפדרלי נגד המדינות

בממשל הפדרלי נוצר בלבול רב עקב הרפורמות של המדינות. שני הצדדים מנסים למצוא מוצא מעימות הדדי. התנגשות בין הפדרליזם לעצמאות המדינתית איננה דבר חדש. היא חוזרת אחת לכמה שנים, כאשר בתגובה לרפורמות במדיניות הקנאביס על ידי המדינות מגביר הממשל את מאמצי האכיפה, על ידי פשיטות ומעצרים בפרופיל תקשורתי גבוה. התנהגות זו הייתה עקבית וברורה בעידן בוש, ופחות מזה בתקופת ממשל אובמה הראשון. הייחוד במהלך של קולורדו וושינגטון הוא בכך שהוא חידד והחריף את העימות הזה, והציב סימן שאלה גדול ביחס לצעדים העתידיים שינקוט הממשל.

כיצד עשוי ממשל אובמה להתנהג בעתיד הקרוב? ההערכות הן סותרות ובעצמן מבלבלות, נוכח הצהרות לחוד ומעשים לחוד. מצד אחד הממשל מפרסם הצהרות על גיבוש אסטרטגיה חדשה להתמודדות עם בעיית הסמים, שהוא מגדיר כאסטרטגיה חדשה למאה ה-‏21. לפי האמור המוקד יעבור לטיפול בצד הביקוש, טיפול בהתמכרויות, ומניעה. אבל דרישת התקציב הפדרלי בתחום ל-‏2014 אשר הוגשה לאחרונה לקונגרס לא ממש מציגה שינוי דרמטי במדיניות. רוב התקציב נותר עדיין ממוקד בטיפול בהיצע, באכיפת חוק ובהדברת גידולים. בנוסף, נראה שהשמחה בקולורדו ובוושינגטון, לנוכח המחשבה שהממשל הפדרלי לא יתערב בחוקים שגיבשו, הייתה מוקדמת. דיווחים שונים מעלים כי סוכנים פדרליים כבר מבצעים מעצרי הרתעה, ואף תפסו רשומות של מטופלים בעלי רישיון לקנאביס רפואי, תחת צו פדרלי נגד הרשות האחראית על רגולציה של מריחואנה רפואית באורגון. לכן האמירה של הנשיא לברברה וולטרס, כי הממשל לא יפעל נגד רצון הבוחרים, עדיין דורשת הוכחה. דומה דווקא שהתנגשות פדרלית־מדינתית נמצאת על הסף.

נקודה זו מדגימה את הבעייתיות הטמונה בניסיונות האחרונים, ומחדדת מדוע התייחסות אליהם כלגליזציה היא בעיקר משאלת לב. שכן אם מסתכלים על לגליזציה כתהליך שדורש התרה חוקית בשני הצדדים, ההיצע והביקוש, הרי שהתרת השימוש האישי איננה לגליזציה, אלא עוד צורה של אי־הפללה. נכון, תיאורטית מותר להחזיק כמה גרמים של מריחואנה (בין 5 ל-‏28, תלוי במדינה) מבלי להיות צפוי לעונש, אבל כדי להחזיק את אותם גרמים, מישהו צריך לגדל, לספק ולמכור אותם. וביחס לנושא זה, כאמור, הממשל לא הצהיר מה תהיה עמדתו. על כן ההכרזות בדבר לגליזציה, וחלומות על תעשיית גראס פורחת, הן קצת מוקדמות, לפחות כל זמן שהממשל מגבש את עמדתו החדשה בנושא.

מבולבלים? זה בסדר. זה מצבם של רוב אזרחי ארצות־הברית, ובפרט של אזרחי המדינות שביצעו רפורמה, כמו גם של הדרגים השונים של המערכת הפוליטית בארצות־הברית. ניתן לסכם זאת כך: למרות שהמדינות ביצעו לכאורה רפורמה ושינו אלמנטים מסוימים ביחס להחזקת מריחואנה, הממשל יכול לכאורה לשתק את החוקים של המדינות ולהפכם לריקים מתוכן, על ידי פעולה נגד המנגנון שאמור להסדיר את גידול הגראס, אספקתו ומכירתו. הממשל לא ממש צריך לרדוף אחרי כל משתמש, כבר כיום הוא לא עושה זאת. מספיק שסוכנים פדרליים יאיימו לעצור את מי שמנפק תעודות אישור רפואי, או את המגדלים, או כל מי שיסייע להם או יממן אותם, כדי לשתק את התהליך ולעקר את הרפורמה מתוכן.

ובכל זאת, שינוי בממשל

לכל אלו שהשמיעו כעת קולות אכזבה, אל יאוש. שכן המשמעות של הבלבול הזה היא שזה גם לא סוף הסיפור. יש גם נקודות אור באופק, למי שמחזיק אצבעות בתקווה ללגליזציה או רגולציה של מריחואנה בעתיד הקרוב. הנקודה הראשונה, כאמור, היא אותה הצהרה של הממשל על אסטרטגיה חדשה לטיפול בבעיית הסמים. כאמור, תקציבית לא רואים שינוי מהותי, נכון לעכשיו. אבל נראה שאת בלוני הניסוי לאפשרות שינוי המדיניות בוחר הממשל להפריח דווקא דרך בכירים, כמו ראש המשרד הלאומי למדיניות הסמים (צאר הסמים קרליקובסקי), שלפני כשנה התבטא בדבר הצורך לשנות חשיבה ולעצב מדיניות שתתמקד במניעה, טיפול ושיקום. הצהרה חדשה ומעניינת יותר שלו היא כי "מדיניות הסמים צריכה להיות מבוססת על מדעי המוח ולא על מדעי המדינה". זו קריאה לנטרל את הדיון מהתבססות על אמונות פוליטיות, ולבסס אותו על עובדות מדעיות. עבור מי שעוקב אחר חשבון הטוויטר של המשרד שבראשו עומד קרליקובסקי, אין בכך חדש, שכן חשבון זה נוטה לפרסם לאחרונה הצהרות שמעידות, לכל הפחות מבחינת הרצון, כי הממשל מכוון למדיניות המבוססת על מניעה, גמילה ושיקום ולא על מעצרים וכליאה.

סמל המשרד הלאומי למדיניות סמים

במקביל להצהרה זו הכריז קרליקובסקי על הקצאת מענק מיוחד לטיפול שיפנה מכורים לגמילה ולא לבתי כלא. מענק זה, יחד עם הגדלת היקף האנשים שיוכלו לקבל טיפולי גמילה במסגרת רפורמת הבריאות החדשה, מחזקים את הסברה שממשל אובמה השני אכן עשוי ליצור שינוי כיוון משמעותי במדיניות הסמים. נקודה מעניינת נוספת, שדווקא לא זכתה להד ציבורי נרחב, הייתה מכרז שפרסם הממשל, דרך המרכז הלאומי לחקר התמכרויות (NIDA), לביצוע מחקר שמטרתו המוצהרת "בחינת ההשפעות של לגליזציה של מריחואנה בארצות־הברית" (לגליזציה בהיקף כלל לאומי). לפי הפרסום, הכוונה במינוח לגליזציה היא ככל הנראה, הפיכת המריחואנה לחומר מפוקח בדומה לאלכוהול. עצם נכונותו של הממשל לפרסם מכרז שכזה, ולהעלות זאת כמדיניות שניתן לשקול ולדון בה, היא חדשנית, ועד לפני מספר שנים קשה היה להעלות זאת על הדעת.

לצד התפתחויות אלו בממשל, בקונגרס נראים מאמצים להעביר חוקים שונים שיגנו על חוקי המדינות בברית מפני התערבות הממשל הפדרלי. כרגע עומדים בפני ועדות הקונגרס מספר חוקים שמנסים לגשר על הפער שבין החוק הפדרלי לבין חוקי המדינה. הדיון הוא בשאלה האם יהיה חוק פדרלי שמתיר לכל מדינה להחליט על מידת הלגליזציה בתחומה, כולל פיקוח על גידול ומכירה, ובכך יגדיר גבולות משפטיים ברורים שיגנו על ספקים ומשתמשים; או חוק מרחיק לכת יותר, שיוציא את המריחואנה מפקודת הסמים המסוכנים הפדרלית ויהפוך אותה לחומר מקוטלג ומפוקח כמו אלכוהול. ההערכות הן שלמרבית החוקים במתכונתם הנוכחית סיכויים נמוכים להתממשות, על אף שיזמו אותם חברי קונגרס משתי המפלגות.

האם יש לממשל ברירה?

מכל זה עולה תמונה המבהירה כי הכדור נמצא בידי הממשל. אם הממשל יחליט להיאבק ביוזמות המדינתיות, הוא עשוי למצוא עצמו יוצר יותר נזק מתועלת. אמנם, לפי החוקה, החוק הפדרלי ופקודת הסמים הבלתי־חוקיים עליונים על חוקי המדינות, ולממשל הפדרלי הסמכות לאכוף אותם גם נגד פעולות שהן לכאורה חוקיות תחת החקיקה החדשה במדינות. אך מנגד אין לממשל הפדרלי דרך ממשית להכריח את המדינות ליישם חוקים פדרליים שהן אינן מעוניינות בהם. כלומר, הממשל יכול לאכוף בעצמו באמצעות סוכניו את סמכותו באותן מדינות כקולורדו וושינגטון, אך הוא אינו יכול לחייב את בתי המשפט והמשטרה שלהן לשתף עמו פעולה במאמצים אלו.

לכן, במידה שהממשל יחליט להיאבק ברפורמות שביצעו המדינות, סביר להניח שהוא יתמקד במגדלים, במשווקים ובפקידות המדינה שאמורה לפקח על הרגולציה של שוק המריחואנה. התמקדות שכזו עלולה להתפוצץ לו בפנים, שכן היא עשויה ליצור דווקא שוק בלתי מפוקח של גידול פרטי ופיראטי. התפתחות שוק לא מפוקח שכזה דווקא תגביר את התופעות שמהן חושש הממשל, כגון: זליגת מריחואנה למדינות אחרות, מכירה לבלתי מורשים (היינו קטינים), תיירות סמים ואלימות גוברת. במאמר מקיף על הנושא שפרסם מכון ברוקינגס מתוארת הסיטואציה כדילמה: המדינות שהחלו בתהליך אומרות לממשל הפדרלי "החוקים שלנו כבר כאן. האם הממשל רוצה הסדרה ורגולציה, או המשך הכאוס?"

מעבר להיבט פרקטי זה, לנשיא עשויה להיווצר בעיה פוליטית באותן מדינות ובמדינות אחרות בברית. הממשל והנשיא עשויים להצטייר כמי שפוגעים ברצון הדמוקרטי של המצביעים. למרות שכבר נבחר מחדש, אובמה מסתכל קדימה לבחירות אמצע הקדנציה. לכן דיווחים תקשורתיים על התנפלות סוכנים פדרליים נגד מה שנתפס עתה כרצון הבוחר עשויים להוביל לתרעומת פוליטית ולפגוע בממשל בבחירות הבאות לקונגרס. אם כן, מה מדרבן ומה מעכב את הממשל מלהגביר את האכיפה? המאמר של מכון ברוקינגס טוען כי הגורם העיקרי הוא האופן שבו מקפידות המדינות על יישום מנגנון הפיקוח שהן הגדירו בחוקים החדשים. הניסיון המצטבר ממדינות שביצעו לגליזציה רפואית הראה כי אלו שיישמו ביתר נוקשות את מנגנוני הפיקוח היו נתונות פחות לפשיטות ולהתערבות פדרלית, ולהיפך.

מכל מה שתואר עד כה עולה כי בממשל אובמה, בניגוד לממשלים קודמים ועל אף הבלבול, ישנה נכונות רבה יותר לרגולציה מוגבלת של מריחואנה, כל זמן שהיא נאכפת בנוקשות. הממשל, למרות התנגדות ראשונית לרפורמות של קולורדו וושינגטון, שנתפסו בעיניו כמרחיקות לכת, יכול למצוא מרווח תמרון פוליטי, בין אם על ידי חקיקה מתאימה בקונגרס, או על ידי פרשנות גמישה לפקודת החומרים האסורים.

מארצות־הברית לשאר העולם

לדרך שבה יפתור הממשל את הכאוס והסכיזופרניה המתחוללים בתחום עשויות להיות השלכות גם על מדיניות הסמים הבין־לאומית. מדוע?

פקודת החומרים האסורים בארצות־הברית נשענת על אמנות בין־לאומיות, שעליהן מתבסס משטר הפיקוח הבין־לאומי על סמים. לא ניכנס כאן לעיסוק באלו, רק נאמר שיש שלוש אמנות מרכזיות, כשהחשובה והבסיסית ביניהן מכונה "האמנה היחידה" מ-‏1961. אמנה זו היא הבסיס לכל פקודות החומרים האסורים, כולל זו של ישראל. אם הממשל יצור שינוי מהותי במדיניות ארצות־הברית, באופן שיתנגש עם משטר האמנות, צפויה לו בעיה דיפלומטית־מדינית במערכת הבין־לאומית. התהליכים בארצות־הברית סביב שאלת הלגליזציה יחדדו גם מחלוקת מול מדינות אחרות, בעיקר באירופה ובאמריקה הלטינית, שנחשבות למובילות ביחס ללגליזציה של מריחואנה.

התהליכים בארצות־הברית משפיעים בשני אופנים על המצב הבין־לאומי. ראשית, המצב הנוכחי בארצות־הברית יקשה על הממשל להמשיך בוויכוח עם מדינות אלו. בשני העשורים האחרונים נהג הממשל לנגח ולצאת בבוטות נגד מדינות, בעיקר באירופה, שהתנסו ברפורמות של מריחואנה. כעת הוא יתקשה לבוא אליהן בטענות ובדרישות שלא לחרוג ממשטר האמנות, שעה שמדינות בארצות־הברית עצמה פורצות גבולות וקוראות תיגר על אותו משטר. כל ניסיון ליישב את הדואליות בארצות־הברית יצריך גם התמודדות עם הדרישות לשינוי האמנות הבין לאומיות. גם ניסיון חלקי לשנות את מעמדה של המריחואנה בפקודת הסמים של ארצות־הברית, ולהפכה מחומר אסור לחומר מפוקח, הוא בעייתי. שכן באמנה הבין לאומית לא רק שהקנאביס נמצא ברשימת החומרים האסורים, אלא האיסור עליו מעוגן בסעיפי בסיס של האמנה. כדי לשנות את מעמדו המשפטי בסעיפי בסיס מתחייב שינוי של האמנה וניסוחה מחדש.

שינוי של האמנה הוא כבר סיפור מסובך של דיפלומטיה בין־לאומית. אולם הוא פועל במקביל לתהליכים הפנימיים בארצות־הברית. כך שנוכח השינויים במציאות הבין־לאומית עשוי להיווצר מצב שבו ארצות־הברית תיאלץ ללכת לקראת אותן מדינות בעולם שהיא מחשיבה כבנות ברית, ושעמדתן ותמיכתן בשלל תחומים חשובות עבורה. או, בתמצית, יתכן שכדי לשמר את משטר הפיקוח ואת המאבק בשאר סוגי הסמים תגמיש ארצות־הברית את עמדתה ביחס לפיקוח הבין לאומי על מריחואנה. נקודה זו חשובה במיוחד, כי הגורם המשמעותי והמשפיע ביותר על מדיניות הסמים הבין לאומית הוא ארצות־הברית. אם לוקחים בחשבון את התגברות הקולות לשינוי בארצות־הברית ומחוץ לה, אפשר להסתכל על עצרת האו"ם המיוחדת לנושא הסמים, המתוכננת ל-‏2016, כנקודת זמן מעניינת שבה יעמוד העניין למבחן, וכנקודת זמן פוטנציאלית לשינוי משמעותי.

הערה אחרונה, איך לא, על ישראל. איך כל זה ישפיע עלינו? בטווח הזמן הקצר קשה לומר שישפיע. המערכת הפוליטית בארץ כמעט אינה מודעת לתהליכים המתרחשים בארצות־הברית ובמערכת הבין־לאומית. הממסד הרשמי ממשיך לדבר באותן אמירות ובאותם קווי מדיניות נוקשה, המבוססת על אידאות ולא על עובדות. אפילו רק בהיבט של לגליזציה רפואית מוצאים בעיקר המשך של פחד לעסוק בנושא ממקום מבוסס עובדות. הנושא איננו מעניין איש, והרווח הפוליטי בו מינורי, למעט בקרב מספר פוליטיקאים אמיצים בימין ובשמאל שבהחלט חותרים למדיניות מפוכחת יותר. אבל תקווה, למי שמחפש אותה, אפשר לתלות בנטייה הישראלית לאמץ ולחקות נורמות אמריקאיות. העדר המדיניות הישראלית הוא זה שהוביל אותה לאמץ את המדיניות האמריקאית הנוקשה. יתכן שבעתיד אותו קו של חיקוי ואימוץ יוביל גם לשינוי לעבר מדיניות מודעת יותר, מבוססת־עובדות, ליברלית ופרגמטית יותר – אם לא בסגנון אירופי, אז לכל הפחות בסגנון של "רֶגוּלֶגָליזציה" עליה בישרו קולורדו וושינגטון.
קישורים
הפרסום בבלוג "עשבים שוטים"
חוק הלגליזציה בקולורדו
רוב האמריקאים בעד לגליזציה - האפינגטון פוסט
אסטרטגיה חדשה למאה ה-‏21 - המשרד הלאומי למדיניות הסמים
אובמה סובלני לרפורמה - בראיון לברברה וולטרס
חשבון הטוויטר של המשרד הלאומי למדיניות הסמים
מאמר של מכון ברוקינגס
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  הממשל לא יתערב • גיל • 2 תגובות בפתיל
  מגזין קנאבי • מגזין קנאביס
  כיף לא רפואי • צפריר כהן • 24 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים