צפורן ירוק 363
"לא ידעתי שכואב כל־כך למות. חשבתי שהחיים נטלו לעצמם את הייסורים כולם." יום השנה ה-‏100 למותו של אוסקר ויילד.
בשנת 1855 נולד באירלנד תינוק, אשר הוטבל בשם אוסקר פינגאל או'פלאהרטי ווילס ויילד. היום לפני מאה שנים בדיוק, נפטר אוסקר ויילד בכפר קטן בצרפת, לאחר מחלה ממושכת. בין לידתו למותו, היה אוסקר ויילד סטודנט מבריק ופוחח בחוג ללימודים קלאסיים באוקספורד, משורר מבטיח וגנדרן, מחזאי שנון ויקיר החברה הגבוהה בלונדון בשנות התשעים של המאה הי"ט, מוקד שערוריה בעומדו למשפט בעוון התנהגות בלתי־הגונה ומעשי סדום, אסיר בחדר C.5.5 בכלא רדינג, ולבסוף גולה גלמוד מארצו.

אנסה במאמר להאיר כמה צדדים פחות מוכרים של דמותו ויצירתו של אוסקר ויילד, במגבלות סדר גודל המאמרים באייל הקורא. על אף שאזכיר מספר יצירות ספרותיות שלו ושל אחרים, המאמר נכתב מזווית אישית לגמרי, ועל כן מוגדר כטור אישי.

דומה שאין מי שלא מכיר ציטוט זה או אחר פרי עטו של ויילד, אשר שנינותו היתה לשם דבר באנגליה ובעולם כולו. מימרותיו מוכרות ופופולאריות עד כדי כך שהמשוררת והמבקרת האמריקאית דורות'י פארקר אמרה פעם (בתרגום חופשי שלי): "אם, בחברה ספרותית, אנסה ידי באמרת כנף, לעולם לא אטען לזכותי עליה; כולנו מניחים כי אוסקר המציאנה."

מגיל צעיר אהבתי לקרוא את אוסקר ויילד. בתחילה הכרתי אותו דרך האגדה על הנסיך המאושר, מתוך ספר אגדות שכתב לילדיו. אבי הקריא לי את הסיפור בילדותי, וחזרתי אליו שוב ושוב מאז. בבגרותי, קראתי את מחזותיו, אשר הקנו לו את שיא תהילתו, אך גם את שיריו, אשר לא מרבים לצטט או לכלול באנתולוגיות, ואת מאמריו הביקורתיים, העוסקים רובם ככולם בהרהורים פילוסופיים אודות מהות האמנות ויחסי הגומלין בין האמן לבין החברה.

לא מזמן יצא לאקרנים במקומותינו סרט קולנוע המבוסס על המחזה "בעל אידאלי" של ויילד. הוא סווג על ידי המפיצים כקומדיה, ואכן הינו משופע בשנינות משעשעת. אך מבט מעמיק יותר בעלילת המחזה (ומכאן עלילת הסרט, שהיה נאמן למדי למקור) ועיון בסיפור חייו של ויילד עצמו מגלה שויילד כתב את המחזה משום שמצא את האסתטיקה של המפלה מרתקת. הגורל המביש הממתין לסר רוברט צ'ילטרן עם גילוי עברו; התמונה האידאלית של רוברט שמחזיקה ליידי גרטרוד צ'ילטרן בראשה, הנשגבת והמעריצה; מהלכיה הנועזים של הגברת צ'יבלי, אשר משחקת בחייו של סיר רוברט, אך מהמרת גם על אושרה שלה; התמודדותו של צ'ילטרן עם הסקנדל הממשמש ובא ועמידתו בבית הלורדים, מישיר מבט אל החורבן - המרכיבים הדרמטיים הללו, הם שמשכו את לבו של ויילד, ולכן בעיני המחזה (וגם הסרט, הנהנה ממשחק מצוין ברובו, לטעמי) הוא דרמה מרגשת, ולא קומדיה.

הבאתי את ענין "בעל אידאלי" כדוגמה עכשווית וטריה לתופעה אופיינית של היחס אל ויילד ואל יצירתו. את מחזותיו נוטים לשבח רק בשל השנינות (ואכן, ויילד היה אולי האדם השנון ביותר באנגליה הויקטוריאנית). משיריו האסתטיים מתעלמים בדרך־כלל, אולי משום שאין ענין רב באסכולה הזו היום; את שיריו האישיים, המרטיטים, כמעט שלא מלמדים, אפילו בסמינרים על שירה ויקטוריאנית. את מאמריו קראו מעטים בחייו ומעטים יותר לאחר מותו. האגדות שכתב עדיין משובצות באנתולוגיות ומסופרות לילדים (ידעתם שהוא כתב את "הענק וגנו"? במקור, אגב, האגדה נקראת "הענק האנוכי").

אל ויילד עצמו מתייחסים כאיש שנון וכמחזאי. אך ויילד היה הרבה יותר ממחזאי. בימיו באוקספורד הושפע מאוד משני מבקרי אמנות חשובים: וולטר פייטר (פ' דגושה בצירה, ט' בסגול) וג'ון ראסקין. אחטא כאן להגותם המקפת ואציין בקצרה כי ראסקין הטיף לקשר ההדוק בין אמנות ומוסר, והדגיש את האחריות הנחה על כתפי האמן לעיצוב מוסר הדור ורעיונות ההמונים, בעוד שפייטר דגל באמנות־לשם־אמנות, והטיף לרגש משוחרר מכבלי המוסר. ויילד, כאמור, ינק משניהם את דעותיו, ויצר לעצמו סינתזה מורכבת, אותה המשיך לפתח במשך שנים לאחר שסיים את לימודיו באוקספורד. כתוצאה מאישיותו הכובשת והיותו איש שיחה מרתק, הפך אט־אט לדובר של גל אסתטיקניות באמנות האנגלית, ואף יצא למסע הרצאות בנושאי אמנות ואסתטיקה בארה"ב, בהיותו בן 23 בלבד.

הוא חי בעולם האמנות, והתייחס כך אף אל חייו. בגיל צעיר אמר "אני נחוש לעשות מחיי יצירת אמנות", ובהתרגש עליו חרושת שמועות, משפטי דיבה, ולבסוף הרשעה והשפלה, ישב וקיבל על עצמו את הדין. חבריו הפצירו בו להימלט לצרפת, ואף העמידו לרשותו את האמצעים לכך, אך הוא אמר לידידיו שאינו מתחרט על דבר, ושיילך לכלא אם זה גורלו. מותר להניח שבהתחשב ברקע הקלאסי העמוק שלו, לא נחבאה מעיניו ההקבלה לחבריו של סוקרטס לאחר גזר דינו (ראה הדיאלוג קריטון של אפלטון). עוד מנעוריו היה חש שחייו מובילים אלי חורבן; שהוא השחקן הראשי בטרגדיה של חייו. על־אף שניתן לומר שהתנהגותו בשיא תהילתו ואף לפני כן היתה הוללת, תמיד היה מודע לסכנה אחריה הוא מחזר, והתרגש מכך.

גם באגדותיו עוברת כחוט השני תחושת עצב עמוקה, יוונית, אלמותית. בסיפור "ילד־הכוכב", אשר נגמר בקתארזיס של איחוד משפחה לאחר ריב נורא, והבשלה של הילד האנוכי לכדי מלך טוב ומיטיב עם עמו, לא יכול ויילד להתאפק ומוסיף "אך לא שלט זמן רב, לאחר סבלו הגדול וחריפות אש ייסוריו, כי מקץ שלוש שנים נפטר. והוא אשר ירש אותו שלט ברשעות." האסתטיקה של ויילד מתמסרת לטוב, ליפה, אך אינה מעמידה פנים שלא יוכרע הטוב בידי הרע אימתי.

לאחר שנשפט לעונש מאסר בן שנתיים עם עבודת פרך, ריצה את עונשו במלואו, וכתב בכלא מכתב ארוך אל אהובו, לורד אלפרד דאגלאס, אותו כינה "בוזי", תחת הכותרת "ממעמקים", רמז לפסוק "ממעמקים קראתיך" מספר תהלים, ומן הסתם גם לתוכן המכתב - נפתולי חיבוטי הנפש של ויילד. לאחר שחרורו, בבריאות רופפת, גלה מארצו כמצורע, והתיישב בצרפת. את שארית ימיו העביר לבדו, כשקומץ ידידיו הנותרים מבקרו מדי פעם. פרט לפואמה הנקראת "הבלדה של כלא רדינג", המתארת את נסיונו בכלא, וגורסת כי "כל אדם הורג את אהבתו... מוג־הלב בנשיקה, איש אמיץ בחרב!", לא הצליח לכתוב דבר מאז כליאתו. הוא חי בחוסר־כסף מתמיד (אך סירב לחיות בצמצום), והעולם הפנה לו עורף. לבסוף הכריעה אותו דלקת שהתפתחה בראשו עקב פציעה ממנה סבל בכלא ללא טיפול ראוי, והוא נשם את נשימתו האחרונה בשלושים בנובמבר, בשנת אלף ותשע־מאות. הוא נקבר בפריז, ולצדו נקבר מאוחר יותר ידידו הטוב רוברט רוס, אשר סעד אותו על ערש דווי. הוא הותיר שני ילדים, בחזקת משפחת אשתו, שמתה כשנתיים לפניו.

מאז כמובן שוקם שמו (בסייגים שציינתי לעיל), אך דמותו מוסגרה כמחזאי שנון, ושאר פועלו הספרותי והאמנותי עודו מוזנח. בטור צנוע זה, ניסיתי להעלות את זכרו אל התודעה - איני מתיימר לתת סקירה מקפת של חייו (אני ממליץ על הביוגרפיה המונומנטאלית של ויילד מאת ריצ'רד אלמן), או ניתוח עמוק של יצירתו (אולי אכתוב על כך ביתר אריכות פעם), אלא להדליק נר לזכרו של מי שהינו לדידי משורר מרגש, סופר ומחזאי מחונן, ומקור בלתי־נדלה של השראה.



בחייו, אהב ויילד פרחים טריים. יום אחד ביקש שיביאו לו צפורן ירוק. הוא דחה בביטול את הטענה שאין כזה פרח, וקבע שעכשיו משדמיין אותו, יוכל להימצא. הקביעה נוסחה מאוחר יותר בטענתו המפורסמת כי "הטבע מחקה את האמנות". ובאמת המציאו לו צפורן ירוק, וחבישת צפורנים ירוקים בדש המעיל הפכה סימן־היכר לאוהביו של ויילד בעודו בחייו. יהא מאמר זה צפורן ירוק במעילי.

כשתי ספינות אובדות בים
זה על פני זה חלפנו;
אך לא אותתנו, לא דיברנו
אובדי מלים, שתקנו.
כי לא בצל קדושת הליל,
כי אם בבושת יום נפגשנו.

(בית מתוך "הבלדה של כלא רדינג" מאת אוסקר ויילד, התרגום שלי)
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  שאלות • טל כהן • 3 תגובות בפתיל
  שלומית והראש הערוף • אלי • 3 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • שלומית עזגד • 2 תגובות בפתיל
  ואסור לשכוח את • אמיר • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אילן מעוז • 3 תגובות בפתיל
  השנינות של אוסקר ווילד. • easy • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים