מדינה בתקשורת 364
הטלוויזיה מציגה לנו מציאות, אבל האם היא מציגה לנו את המציאות?

אנו עדים בזמן האחרון לתופעה מרתקת שמתרחשת עמוק עמוק בשטחים החשובים לכל אחד מאתנו. מדובר בנחלות התקשורת העיתונאיות למיניהן שמגדירות עבורנו מחדש כל יום את מצב האומה, הרוח, וכן את התופעות הפוליטיות והמדיניות שמתרחשות באזורים הוירטואליים, שמוגדרים אף הם מחדש בכל יום.

תחילה, ניתן עבורנו פירוש הולם למצב העימות הישראלי־פלסטיני: שני הצדדים יורים זה בזה והורגים איש את רעהו - אך לא, איננו מדברים על מלחמה, כי אם על "לחימה" או "סכסוך אלים" או במקרה הנורא ביותר - "עימות פיזי ישיר". התקשורת בוחרת להגדיר עבורנו מחדש את המצב בהגדרה הנוחה יותר. כעת אנו ממתינים כל יום מחדש לראות את ההגדרה החדשה, ובלבנו תפילה, רק שלא תתפתח מלחמה...

מי נלחם נגד מי?

מספר הצדדים הלוחמים הוא רב: ישנם "כוחות צה"ל", מג"ב, יחידות מיוחדות, כוחות ביטחון ומשטרה, וכנגדם - "תנזים", רשות פלסטינית, זרוע מסכלת, גדודי עז־א-דין אל קסאם, ג'יהאד איסלמי, חמאס, פת"ח ועוד. נראה כי כל חלק נלחם למען מטרה פרטית, ומתאגד תחת כותרת צבאית אחת רק לצורך נוחיות תקשורתית והסברה מדויקת יותר לקהל צרכני התקשורת.

וככל שמספר הצדים רב, כך גם מספר המנהיגים: ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, ראש השב"כ, בנימין נתניהו (אזרח מודאג ואולי ראש הממשלה הבא), דובר צה"ל, הרמטכ"ל, מפקדי גזרות, שרים, בכירים ויועצים. מנגד ניצב צבא לא קטן ממנו: יו"ר הרשות, ג'בריל רג'וב, מנהיג התנזים ברגותי, מוחמד דחלאן, אחמד יאסין, מנהיגי פלגים, שרים, חברי קבינט וקציני משטרה. ולאחר שהתקשורת הציגה לנו את השחקנים הרבים הללו, היא הגדילה את מספר אזורי הקרבות על מנת שיתאימו למספר הנלחמים: אזורי האותיות הלטיניות A, B ו-C, אזורי שטחי ישראל, אזורי שטחי הרשות ואזורי גדות- צפוניות, דרומיות, מערביות ומזרחיות. המאזין עלול עוד להאמין שמדובר ביבשת שלמה ולא במדינתנו הקטנה.

התקשורת לוקחת על עצמה את התפקיד החשוב ביותר במצב - להגדיר אותו, או, למעשה, להמציא אותו. לדוגמא, אפשר לקחת את הירי על שכונת גילה, כתבים רבים יושבים בשכונה יום ולילה ומייחלים לירי הבא, אך גם כשזה מגיע, אנו הצופים בבית לא נחשפים אליו. כל מה שעינינו רואות הוא את השבת האש של צה"ל, שנעשית כאילו בתאום מלא עם רשתות הבידור למיניהן: שובלים צבעוניים של כדורים נותבים ופצצות תאורה מרהיבות ביופיין, על מנת שיתאפשר גם לצופה לא מזוין ליהנות מהחגיגה התקשורתית הססגונית הזו.

לתפקיד הדיווח נעתר העם כולו

דווקא אנחנו, שתמיד רטנו על חוסר האחידות והליכוד בעם, נוכחים היום יותר מתמיד בתמיכה הכוללת למען תקשורת "טובה יותר". באחת מהתמונות המפורסמות ביותר מגילה רואים צמד נערים שכובים על הרצפה מאימת כדורי צלפים פלסטינים, כשבידי שניהם פלאפונים, ובפיהם, אולי, דיווח מקיף לרשתות התקשורת. אפילו הפצועים השונים שוכחים את פצעיהם כליל כשמגיעים אליהם כתבים, ונכנסים לתפקידם התקשורתי כמבקרים "מן העם" וכפרשנים מוגזמים שלא יחסכו בדמעות ואיומים.

צה"ל, שמתחילת העימות סבל מנחיתות איכותית מול הנציגות הפלסטינית בתקשורת, הכריז על מבצע "מצלמה לכל חייל", ושלח לחזיתות הוירטואליות אמצעי מבע חזותיים משוכללים. בארץ היו אנשים שנשמו לרווחה מתוך תחושה שהנה שוב כבשנו את הגדה, וסוף ה"עימות" קרוב עכשיו משהבינו את "גבולות הגזרה" התקשורתיים בצמרת השלטון הישראלי.

אך כמובן שלכל מטבע ישנו גם צד שני. הפלסטינים דואגים שלא להישאר מחוץ לתמונת התקשורת. הפלסטיני יודע שלא לעזוב את ביתו ללא תדמיתו הסטריאוטיפית/ תקשורתית וללא חזותו הקיצונית וה"מלוכלכת". לאחר ירי צה"ל על עזה נפגע בית אחד של משפחה אמידה למדי, אך בשל העובדה שהדבר פוגע בדמות ה"ערבי" בתקשורת, ומה גם שדעות המשפחה מאופקות למדי ו"נקיות" מכדי להישמע מפי "ערבי", לא קיבל האירוע יותר ממספר שניות ותצלום אחד חטוף. לעומת זאת, פלסטיני בודד שחולף ללא כל סיבה מיוחדת ברחוב, מדבר על צדקת הפיגועים בישראל ושולף מהשרוול אייקונים תקשורתיים כגון: "שאהידים", "ג'יהאד" ו"נקמה", מקבל סיקור מלא ואפילו צילומים ממספר זוויות.

כניסיון נוסף של ממשלת ישראל "לנצח" בתקשורת, פורסם "הספר הלבן", אולי באמירה צינית על המקור הבריטי. כמובן שבגרסת 2000 לא מדברים על אדמות פיזיות ולא על אנשים בשר ודם, כי אם על אייקונים תרבותיים ועל תקשורת. הבריטים של אז רצו להגביל את מספר היהודים בארץ, והישראלים של היום רוצים להגביל את הנוכחות הפלסטינית בתקשורת. אך בעוד שהמחשבה הישראלית מצליחה במעט להתקרב לתקשורת, היא לא מספיק "e", ופרסום ספר שלם בעידן הנוכחי לא עושה מה שעושה תמונה אחת של ילד בוכה.

השטחים הלא רלוונטיים

השטחים האלו הם למעשה הארץ כולה למעט גוש דן. מר א"ב יהושע קרא במכתב נרגש ל"אחיו המתנחלים" שישובו מגולת פלסטין אל תחומי ישראל, שכן הם מסתכנים באזורים שהם אינם שטחיה החוקיים של ישראל. ועוד מספר יהושע כי האנשים בארץ אדישים לגורלם של המתנחלים שחווים כל יום ביומו סכנת מוות.
אכן צודק מר יהושע - התקשורת מייצרת עבורנו, עוד מתקופת רצח רבין, את דמות המתנחל כפאנט דתי וכלאומן בעל אידיאלים בזויים. על כן, גורל המתנחל, המוצג כ"אחר" כמעט כמו בן־דודו התקשורתי ה"ערבי", אינו משנה כלל לאדם ה"נורמלי" שחי בסביבת תל אביב.

אך מר יהושע היה צריך להסביר במדויק היכן היא אותה מדינת ישראל שעליה הוא מדבר. האם ירושלים ושכונת גילה הם ישראל? האם חדרה היא מדינת ישראל? כי אם כן כי אז אין שם כל סיכון.

לא, מדינת ישראל היא כאמור רק גוש דן. ונסלח למר יהושע על חוסר הדיוק, שכן לעיתים אפילו התקשורת מתבלבלת בין השטחים ה"לא חשובים". העיתונים דואגים לתת לנו מפות מדויקות, שרטוטים, גרפים מלאי הסברים ואף תמונות מהאזורים החמים, אך הנה יום לאחר הפיגוע בחדרה (23.11) מופיעה ב"מעריב" תמונה מרחוב הנשיא והכיתוב - "לאחר הפיגוע בעפולה (הדגשה שלי, ר.ע.)". ככל הנראה, ערכן הרגשי של כל הערים שמחוץ לגוש דן הוא אחיד, כך שאין זה בעצם משנה אם הפיגוע התרחש בחדרה, עפולה, בית־שאן או באר־שבע. הן כולן ערי "חו"ל", עם קרבת מה לארץ.

התקשורת הולכת ומשתכללת עם כל יום שעובר, והאנשים, כמוה, לומדים ממנה ולומדים איך לשפר אותה. כולם רוצים "לצאת טוב בתקשורת" או "להראות טוב", כי בסופו של דבר, מי שמנצח בתקשורת - מנצח בכל. על כן, יש לשנות את הסיסמא המגוחכת "תנו לצה"ל לנצח" ל"תנו לטלוויזיה לנצח", או נכון יותר - "תנו לתקשורת לנצח". היא במילא תעשה זאת, עם או בלי סיסמא.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  השטחים הלא רלוונטיים? • ע. הרטוגזון
  מאמר קולע!! • פ.ט.א.י. • 29 תגובות בפתיל
  התמונה, הכותרת שמתחת לתמונה ועוד • דב אנשלוביץ • 110 תגובות בפתיל
  בקשר לכיבוש • פ.ט.א.י. • 9 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים