בקש שלום אך אל תרדפהו 3708
אולי מוטב להשאיר את הסכסוך הישראלי־ערבי בלי "פתרון" ובלי "אופק מדיני"?

במאמר זה אבקש לחלוק על המלה השלישית במשפט הקצר של משורר תהילים, "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", משפט המשולב גם בשיר היפה "מי האיש". כדי לעשות זאת, אבחן את יחסי מדינת ישראל עם שכנותיה מאז הקמתה, אתבונן ביתרונות שהניבו עבורה, אם בכלל, שני הסכמי השלום שחתמה עם מצרים וירדן, ואתבונן גם בחסרונות, אם היו, של אי החתימה על הסכם שלום עם סוריה. לבסוף אעסוק בלקח שעלינו ללמוד מהנ"ל לגבי התועלת שב"פתרון מדיני" ביהודה ושומרון. אחד המניעים העיקריים שהביאו אותי לחזור ולעסוק בנושא זה הוא המצב שמתהווה במזרח התיכון מאז פרוץ "האביב הערבי".

השלום עם מצרים הוא כבר כמעט בן ארבעים שנה. תמונה נאמנה של מהות השלום הזה נמצאת בכתבה על ביקורו בארץ של היסטוריון מצרי "תמהוני" במאי האחרון. כפי שמתואר בכתבה, ביקור שכזה נחשב במצרים "חטא", למרות השלום הפורמלי בין שתי המדינות. את היחס לישראל מצד האינטלקטואלים המצריים יש לבחון לאור העובדה שאנחנו נמצאים היום, בתקופת הנשיא א־סיסי, במעין תור זהב מבחינת היחסים הבטחוניים בין שתי המדינות, ומספרים לנו על קשרים טובים ותיאום הדוק בינינו. יחסים משופרים אלה נובעים מאינטרס משותף, שנוצר בזכות אויב משותף – האיסלאם המיליטנטי נוסח אל־קאעידה – שמפעיל טרור כנגד שתי המדינות. מבחינה זו המזל שיחק לטובתנו, שכן בקלות אפשר היה לראות את מורסי והאחים המוסלמים שולטים במצרים עד היום, כשהמשטר עושה יד אחת עם גורמי הטרור בסיני נגדנו. אך למרות המזל הזה והאינטרס המשותף, עדיין אנו נחשבים במצרים למצורעים אסורים במגע. דווקא על רקע התקופה הטובה, בולטים השנאה והבוז שרוחשים לנו במצרים. קשה למצוא יתרון ביחסים הפורמליים בין המדינות – אפילו בתקופת א־סיסי, שגרירות ישראל בקהיר מוחזקת במצור, ושגרירות מצרים בתל אביב פועלת ללא שגריר. כשיש אינטרס ביטחוני משותף, אין צורך בשלום פורמלי כדי לשתף פעולה, כפי שמוכיח סיפור יחסינו עם ירדן, שבו אדון בהמשך. שלום פורמלי הייתי עושה עם מצרים רק כאשר תתהווה בחברה המצרית נכונות לעשותו, והמשטר היה עושה אותו למען השלום במהותו, ולא לשם קבלת אתנן. כל היתרון של שלום דה יורה על פני שלום דה פקטו קיים רק כששני העמים בשלים לעשותו.

תכניתו הנבואית של סאדאת

האם לולא חתימת השלום עם מצרים היינו נקלעים לעוד מלחמות גדולות דוגמת מלחמת יום הכיפורים? נכון שלא קל לדעת "מה היה אילו", אבל לדעתי, מצב אי הלוחמה הנוכחי לא נבע מהסכם השלום הפורמלי, אלא מהמצב החדש שנוצר עקב התמוטטות ברית המועצות. סאדאת, שהיה בקשר הדוק עם הסובייטים, חש כי זה מה שעומד לקרות, והגה תכנית שתתאים לסיטואציה החדשה. המצב החדש גרם למצרים להסתמך על ארצות הברית, תוך הסבת הנשק בצבאה לנשק מערבי. העימותים הגדולים בין ישראל למצרים התחוללו על רקע המלחמה הקרה בין הגושים וחימוש מדינות ערב בידי ברית המועצות. ללא הבסיס הזה לא היו יכולות מדינות ערב לקיים עימותים גדולים, ומכאן גם השקט ששורר מאז נפילת ברית המועצות עם סוריה, שעמה לא נחתם הסכם שלום. ברור גם שלו המשכנו לשבת בסיני היה היום המקום הזה, כמו הגולן הישראלי, אחד המקומות הבודדים במזרח התיכון שבהם לא שולט דאעש או מי מדומיו.

ידיעה מעניינת אחרת בנוגע ליחס מצרים של א־סיסי לישראל עוסקת ביזמתה של מצרים לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. איני סבור שא־סיסי באמת חושב שנשק גרעיני ישראלי מהווה סכנה למצרים ומנוגד לאינטרס שלה, אבל דווקא הוא מחליט להציק לנו בנקודה זו ולא, למשל, סעודיה, שעמה אין לנו הסכם שלום. אין זה מן הנמנע שדווקא השלום עמנו גורם לא־סיסי לעקוץ אותנו בנקודה מביכה זו. אינטרס בטחוני משותף זה עניין אחד, אבל מעין התנצלות כלפי העם המצרי על קיום שלום עם ישראל המצורעת היא עניין אחר. לא הייתי מתפלא לו דווקא בהיעדר שלום פורמלי, אבל במצב של קיום אינטרס משותף וקשרים בטחוניים הדדיים, א־סיסי היה נמנע מצעד כזה, בגלל שאין לו סיבה אמיתית לעשות זאת וכדי לא לסכן את הקשרים עם ישראל.

תולדות יחסינו עם ירדן והשלום עמה מעניינים בגלל המצב שקדם לחתימת הסכם השלום. עוד ב-‏1973, כשהתחוללה מלחמת יום הכיפורים, שרר שלום דה פקטו בין ירדן לישראל, ומסופר אפילו על אזהרה חשובה שהעביר חוסיין לישראל ערב המלחמה, שעצם העברתה הייתה יכולה להיחשב לבגידה בעמו. גם המצב הזה נבע מאינטרס משותף. ישראל לא רצתה בהתמוטטות המשטר בירדן ובהחלפתו במשטר בעייתי יותר לנו, וחוסיין נעזר בנו כדי לשרוד. באותה תקופה נערכו תיאומים ושיחות הדדיות בין המנהיגים – בכירים ישראליים ביקרו בירדן וחוסיין ביקר אצלנו (לא אוכל לשכוח קריקטורה שבה יגאל אלון, שכיהן כשר החינוך בעת שהייתה שביתת מורים, יושב במשרדו, מחזיק שני טלפונים ואומר: "לחזור מיד לעבודה. לא. לא אתה אדוני המלך. התכוונתי למורים"). הפגישות נערכו בחשאיות, שפתרה הרבה בעיות. חוסיין לא היה צריך להתנצל ולהתעמת עם הפרלמנט שלו ועם העם הירדני, שיחסו לישראל היה ועודנו דומה ליחס העם המצרי לישראל. בתקופה ההיא לא היו מצדו טענות ומענות כלפי ישראל, העניינים זרמו על מי מנוחות, ובאין שגריר ירדני בתל אביב, הוא לא היה צריך להחזירו מדי פעם במחאה ולגרום לנו מבוכה. האין מצב זה עדיף על שלום פורמלי?

זיק חשמלי מסוכן במוחו של ברק

עם סוריה לא נחתם הסכם שלום. לפני זמן לא רב נעשה עורי חידודין חידודין בעת ששמעתי סיפור מאחד המשתתפים בשיחות השלום עם הסורים בתקופת כהונתו של ברק כראש ממשלה. עד ששמעתי את הסיפור לא העליתי בדעתי כמה קרובים היינו אז לאבד את הגולן, שגורלו נקבע על־ידי, הייתי אומר, זיק חשמלי רגעי ומקרי במוחו של ברק. הדיונים נסובו כבר על קו החוף הדינמי של מזרח הכינרת, שנודד מזרחה בחורף ומערבה בקיץ. על כל היתר כבר סוכם הוויתור.

האויבת המרה והמסוכנת ביותר שיש למדינת ישראל כיום היא איראן. איראן היא המחמשת העיקרית של חמאס ושל חיזבאללה, שיושב בלבנון, עמה אין לנו שום סכסוך טריטוריאלי, ובכל זאת הוא אויב מאיים. מדוע לא קמה תנועת מחאה שמאלנית שדוחפת ולוחצת, במסגרת הרדיפה אחרי שלום, לעשות שלום עם איראן? מדוע אין אנו שומעים את המילים "אופק מדיני" ו"פתרון" בנוגע אליה? התשובה מובנת: אין לנו שום טריטוריה שאנו יכולים להציע לאיראן, והיא גם לא מצפה להגדיל את שטחה הענקי על־ידי נתחים קטנים ממדינת ישראל. הכול מבינים שבגזרת איראן אין "פתרון", והפתרון שנותר הוא להמשיך לחיות ללא "פתרון".

הניסיון לעשות שלום עם סוריה, אבל לא רק עמה, מבליט את הבעייתיות ואת הסיכון הרב שבמעשה כזה. המציאות בעקבות "האביב הערבי" מוכיחה בעליל שכאשר אתה חותם על הסכם באזור שלנו, אינך יודע היכן יהיה מחר המשטר שעמו חתמת. הנסיבות אצלנו הן כאלה שעבור השלום אנחנו משלמים במחיר טריטוריאלי. לו היה זה ההיפך, ואנו היינו מקבלים טריטוריה תמורת השלום, ואולי אפילו אם היינו עושים שלום ללא תמורה, לא הייתה לי כל בעייה. אבל הבה נתאר לעצמנו שאותו זיק חשמלי גורלי לא היה מתחולל במוחו של ברק. הקרבות בין אסד לבין ג'בהת א־נוסרה (פלג של אל־קאעידה) היו מתנהלים היום ליד גדרות הקיבוצים בעמק החולה, ורוב השטח היה נשלט על־ידי כנופיות שלא היו חייבות לנו דבר, אלא רק לאללה.

בגזרה הפלשתינית נעשו עד כה שני מעשים מדיניים: הסכמי אוסלו וההתנתקות. המעשים האלה הניבו בדיוק את ההיפך ממה שצפו עושיהם. ביהודה ושומרון נאלצנו להחזיר את הצבא לשטח, ממש מחוסר ברירה, ובגזרת עזה יצרנו עולם מפחיד של רקטות (שהיו יכולות להיות אפקטיביות בהרבה אלמלא "כיפת ברזל") ומנהרות, עד שלעתים עולה השאלה האם לא עדיף לשוב ולכבוש את עזה ולטהרה במחיר דמים כבד. מצדדי ההתנתקות חייבים להודות שהשנאה והביקורת כלפינו בעולם מגיעים לשיאים חדשים כל אימת שאנו מנסים, כמיטב יכולתנו, להפסיק את ירי הרקטות מעזה, למרות שהם ציפו שהשנאה והביקורת כלפינו יקטנו עקב ההתנתקות.

אולי יידרשו עוד חמישים שנה בשביל "פתרון" אמיתי

וכאן אנו מגיעים לעניין הכי אקטואלי: "האופק המדיני" ו"שתי מדינות לשני עמים" ביהודה ושומרון. ברור שבן שיחנו הפלשתיני לשלום, אבו מאזן, לא באמת רוצה באותו אופק מדיני כי הוא יודע שעצם קיומו תלוי בשליטה הבטחונית שלנו ביהודה ושומרון. כח החמאס עולה לאין ערוך על כוחו, וגם התמיכה בו בקרב הציבור שלו פחותה מהתמיכה בחמאס. שתי העובדות האלה הוכחו שוב כשצה"ל והשב"כ סיכלו הפיכה של החמאס כנגדו בזמן מבצע "צוק איתן", כשהחמאס זכה בבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת ביר זית, ובסקרים שנערכים בקרב הציבור הערבי ביהודה ושומרון.

השמאל מנסה להחדיר לתודעתנו מוסכמה לפיה החתירה לשלום, וניסיון להגיע להסכם עם אבו מאזן, מהווים איזשהו "פתרון", לעומת אחיזה בסטטוס־קוו שאינו "פתרון". אני חושב שבנתונים הנוכחיים, במיוחד לאור המתרחש בעולם הערבי סביבנו, ל"פתרון" הזה אין שום סיכוי. כל הסכם שיכלול יציאה משטח הנמצא ממש בלב המדינה יוביל במקרה הטוב לחזרה לשם לאחר מרחץ דמים, כפי שקרה עם הסכמי אוסלו ביהודה ושומרון. הדרך האפשרית היחידה בתנאים האלה היא אחיזה חזקה בהמשך המצב הקיים. המצב הזה, שהוא בוודאי לא אידיאלי, שורר כמעט חמישים שנה. אולי במהלך חמישים השנים הבאות יקרה משהו שיאפשר הסכם שייעשה בצורה טבעית וברצון כן של שני הצדדים. אבל כרגע הדברים לא נראים כך. "רדיפת השלום", כלומר נסיונות לחיפוש פטנטים עוקפי מציאות, יכולה להביא אך ורק נזק. ואם יגיד מי שיגיד שבחירה בהמשך המצב הקיים אינה "פתרון", אומר לו שעדיפה הדרך הזאת, גם אם לטעמו אין בה פתרון.
קישורים
לבד בצריח: היסטוריון מצרי מקדם נורמליזציה עם ישראל - ynet
ארה"ב דחתה מסמך הקורא לפירוז נשק גרעיני במזה"ת - מאקו
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • יהונתן בר • 64 תגובות בפתיל
  רדפוהו אך אל תסלפהו • נמר טמילי • 45 תגובות בפתיל
  מעניין • אריק
  הערה טכנית • דב אנשלוביץ • 2 תגובות בפתיל
  2 הערות על פתרון בעיות • יוסי נתנזון • 2 תגובות בפתיל
  עם כל הכבוד, יש לך טעות בהנחת הבסיס • דליל החורש
  בארץ העיוורים אף אחד לא רואה. • ארז לנדוור • 4 תגובות בפתיל
  פרדי על הבוקר • הפונז • 218 תגובות בפתיל
  זהבה גלאון על הגולן ועל יתר ה''שטחים'' • דב אנשלוביץ • 4 תגובות בפתיל
  ''מחיר השלום'' • דב אנשלוביץ • 2 תגובות בפתיל
  מצעד האיוולת הישראלי ממשיך • ארז לנדוור • 757 תגובות בפתיל
  יש אופק מדיני והוא נקרא קונפדרציה. • ארז לנדוור • 4 תגובות בפתיל
  אור לגויים • דב אנשלוביץ • 518 תגובות בפתיל
  איזה מלכוד 22-זה מצחיק! • אישקש • 9 תגובות בפתיל
  השלום הפורמלי עם ירדן • דב אנשלוביץ • 486 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אישקש • 10 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • dd • 65 תגובות בפתיל
  לאור נאומו של אבו מאזן • אביר הקרנפים
  ללא כותרת • dd • 11 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • דב אנשלוביץ • 34 תגובות בפתיל
  בלי טובות • דב אנשלוביץ • 175 תגובות בפתיל
  מפתיע, מעורר מחשבה ומפחיד. • דב אנשלוביץ • 41 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אח של אייל • 2 תגובות בפתיל
  עוד תזכורת • דב אנשלוביץ • 6 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים