ארבעים ושתיים שנה, ארבעה מיתוסים (ב') 3718
מבט נוסף על מלחמת יום הכיפורים והאירועים שסבבו אותה
חלק שני: מלחמה ושלום

כיצד עמדו הצבאות הערביים ביעדי המלחמה ועד כמה הצליח צה"ל להתמודד עמם?

מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-‏6 באוקטובר 1973 במתקפה סורית בגולן ובחציית התעלה על ידי צבא מצרים ותקיפת כוחות צה"ל בסיני. תכנית המלחמה הסורית השתבשה כבר ביומה הראשון, לאחר שחמש הדיוויזיות שאמורות היו לכבוש את הגולן תוך 24 שעות, קודם שיגיעו כוחות המילואים של צה"ל, כשלו בכך. שבוע לאחר מכן כבר התקדמו כוחות צה"ל בעומק סוריה לכיוון דמשק. גם הטלתם למערכה של כוחות צבאיים מירדן וממרוקו, בתוספת רובו של צבא עיראק לא מנעה מצה"ל לסיים את המהלך בפרברי דמשק.

מימין: מיראז' ישראלי שהופל מעל התעלה
<br />משמאל: זרנוקים מצריים מפוררים ביצורי חול ישראליים על גדות התעלה
<br />(מקור: העיתון דר אל שורוק)

מימין: מיראז' ישראלי שהופל מעל התעלה
משמאל: זרנוקים מצריים מפוררים ביצורי חול ישראליים על גדות התעלה
(מקור: העיתון דר אל שורוק)



הצבא המצרי, לעומת זאת, עמד בהצלחה בעיקר תכניתו המבצעית עבור היומיים הראשונים של הלחימה, והשתלט על רצועה ברוחב 9-12 ק"מ בצידה המזרחי של תעלות סואץ, שהיה עד אז בשליטה ישראלית. אך בו בזמן החל מבצע בדר, שמה של תוכנית המלחמה המצרית, לקרוס. כוח קומנדו מצרי בן 1,700 לוחמים שנשלח לעומק סיני כדי לחסום את תגבורות כוחות המילואים של צה"ל, הושמד מידית כבר ביומה הראשון של המלחמה. מצב זה הותיר את הצבא המצרי ללא יחידות קומנדו. בשמונת הימים שלאחר מכן הוסיפו המצרים לנסות ולהתקדם מן העמדות שאליהן הגיעו בתחילת המלחמה, אך לשווא. בערב ה-‏15 לאוקטובר החלו כוחות צה"ל לצלוח את התעלה, תוך שהם כובשים שטחים נרחבים בצידה המערבי. כביש קהיר־סואץ נותק, כאשר הארמיה השלישית המצרית מכותרת על־ידי כוחות צה"ל בצידה המזרחי של התעלה, ללא מקורות אספקה.

משמאל לימין: מכ"ם מצרים להנחיית טילים נגד מטוסים הרוס, העברת פלסמה לארמיה השלישית באמצעות הצלב האדום, שבויים מצריים ממערב לתעלה (צילומים: אברהם קוגל, יצחק שגב - לשכת העיתונות הממשלתית)

משמאל לימין: מכ"ם מצרים להנחיית טילים נגד מטוסים הרוס, העברת פלסמה לארמיה השלישית באמצעות הצלב האדום, שבויים מצריים ממערב לתעלה (צילומים: אברהם קוגל, יצחק שגב - לשכת העיתונות הממשלתית)



כדי למנוע את כניעת הארמיה השלישית נאלץ סאדאת להכנס להפסקת אש, שבעצם סיימה את מלחמתו בישראל, וחמור מכך, להסכים למשא ומתן ישיר בין ישראלים למצרים, לראשונה מאז 1949. המפגש הראשון נערך ב-‏28 באוקטובר 1973 בין האלוף אהרון יריב לבין גנרל עבדל רני אל־גמאסי, 101 ק"מ מן הבירה המצרית. סאדאת גם אולץ להתחייב על המשך המשא ומתן עם ישראל בתוך שנה, וכן להסכים על כך שמדובר בצעד ראשון לקראת חתימת הסכם שלום בין מצרים לבין מדינת ישראל. בתמורה קיבלה מצרים חלקים מסיני, ושנה וחצי לאחר מכן גם את שדות הנפט באבו רודס.

מבחינה צבאית היה הניצחון הישראלי מוחלט. למרות הכישלון המודיעיני הצליח צה"ל להדוף כוחות מ-‏12 צבאות (כולל של צפון קוריאה וקובה), לפלוש לעומק שטחן של השכנות שתקפו, ולאיים על בירותיהן – כפי שלא עשה מעולם. רק לחץ מדיני אמריקאי, שהושפע מאיום סובייטי להשתמש בנשק גרעיני, מנע מצבאות מצרים וסוריה השפלה שאותה כבר לא ניתן היה להסתיר מעמיהן.

בעקבות הכישלון הצבאי הודח הרמטכ"ל המצרי כבר במהלך המלחמה, ומספר חודשים לאחר מכן הצטרף אליו עמיתו הסורי.

הכישלון הצבאי הביא גם לכישלון תכניתו המדינית של סאדאת. הוא נאלץ להסכים למה שסירב בכל תוקף קודם לכן – משא־ומתן ישיר בין ישראלים למצרים, התחייבות מצרית להמשך המגעים, והצהרה מצרית על מחויבותה לתהליך שלום עם ישראל. בתמורה, נאלץ סאדאת להסתפק בחלק קטן מסיני, בעוד שלפני המלחמה היה יכול לקבל את כל סיני, ומבלי שיצטרך לקיים יחסי שלום עם היישות היהודית השנואה (סאדאת היה חבר במחתרת פרו־נאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה).

כיצד תרמו תוצאות המלחמה לשלום עם מצרים?

טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. משמאל: שלושת המנהיגים
<br />מימין: פנחס צוקרמן ויצחק צוקרמן מנגנים למוזמנים (צילומים: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית)

טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. משמאל: שלושת המנהיגים
מימין: פנחס צוקרמן ויצחק צוקרמן מנגנים למוזמנים (צילומים: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית)



בנובמבר 1977, ארבע שנים לאחר המלחמה, הכריז סאדאת בפני מועצת העם המצרית על נכונותו להגיע לישראל כדי לקיים עמה משא ומתן לשלום. לישראל ברור היה מלכתחילה שהשלום המתרקם לא ייחתם עם העם המצרי, אלא רק עם תנועת "הקצינים החופשיים", הכת הצבאית שהשתלטה על מצרים ב-‏1952. ואכן, לאחר כינון הקשרים עם ישראל, השנאה העממית אליה ואל היהודים לא פחתה.

ויתורה מרצון של ישראל על רוב שטחה לצורך השלום עם מצרים, לא הקהה שם את האמונה בכוונתה של המדינה היהודית להשתלט על העולם, לרבות על העולם הערבי. עצם ניסיונה של זו להתקרב לעולם הערבי נתפס כתכסיס ערמומי שנועד לאפשר ל"צאצאי הקופים והחזירים", שהובסו במלחמת אוקטובר, לקעקע את העולם הערבי מבפנים באמצעות הסכמים ערמומיים. ההסכם שנחתם עם הפלשתינים באוסלו, 14 שנים לאחר מכן, היווה אישוש נוסף לאמונה זו.

השנאה יצאה מכל שדרות החברה המצרית: אנשי הדת סיפקו לה מוטיבציות דתיות, האינטלקטואלים החילוניים העניקו לה את התשתית הרעיונית, אנשי התרבות חסמו את שיתוף הפעולה התרבותי עם ישראל, והאיגודים המקצועיים סיפקו לה את המנוף הכלכלי. פיגועים שבהם נרצחו תיירים ודיפלומטים ישראלים בסיני ובערי מצרים, זכו לתמיכה רחבה בציבור המצרי.

התקווה הישראלית היתה שעם הזמן ידאג השלטון במדינה הערבית הדומיננטית במזרח התיכון לחלחל את רוח השלום אל עמו ויסייע בהפצתה אל שאר העולם הערבי. אלא שלאחר רצח סאדאת הרחיק עצמו גם המשטר המצרי מן היחסים ומן ההסכם עם ישראל.

יורשו של סאדאת, חוסני מובארכ, סירב לבקר בישראל בכל שלושים שנות כהונתו, למעט דילוג קצרצר ללוויית רבין. העיתונות הממשלתית החלה להפיץ כתבות על נערות פיתוי יהודיות וסוכנים ישראלים שמרגלים אחר התעשייה המצרית, ועל אנשי מוסד שמארגנים פיגועים בסיני כדי להרתיע תיירים. העיתונים דיווחו על ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, השומר על שולחנו מאפרה עשויה מגולגולת של עובר פלשתיני, על משאית רדיואקטיבית שהחדירה ישראל למצרים, ועל כרישים המאומנים לתקוף תיירים במימי סיני. לאלו נוספו סדרות עלילתיות ששודרו בטלוויזיה הממלכתית, ספרות אנטישמית ענפה, חומרי לימוד לבתי הספר ו"מחקרים אקדמיים" על ישראל ועל היהדות.

אנשי עסקים מישראל שניסו לממש את המרכיב הכלכלי של הסכם השלום, כדוגמת דבורה גנני ועזאם עזאם, נאסרו. סטודנטים, מרצים וסתם תיירים מצריים, שניסו לממש סעיפים אחרים בהסכם, הוזהרו שלא לבקר בישראל, והמעטים שעשו זאת נרדפו לאחר מכן. במקביל, פעל הממשל המצרי למען בידודה של ישראל בעולם מעל כל במה אפשרית. במיוחד פעלה מצרים בקרב מדינות הליגה הערבית, כדי לחשוף ולהוקיע מדינות ערביות נוספות שניסו לקשור קשרים עם ישראל.

לאחר הסכם אוסלו נרתם השלטון המצרי לשלב הבא ביחסיו עם ישראל. אירגון החמאס הוביל אז גל פיגועים שכלל עשרות מעשי טבח בהם נספו כאלף ישראלים, רובם אזרחים. אל החמאס חברו ארגונים נוספים, ובראשם הפת"ח (עמו נחתם הסכם אוסלו) והג'יהאד האיסלאמי. מצרים, הגובלת ברצועת עזה, שימשה עורק חיים מרכזי (גם אם לא בלעדי) עבור המתקפה על ישראל, באמצעות מאות מנהרות מרפיח המצרית לתוך רצועת עזה. דרך המנהרות סופקו חגורות הנפץ לפיגועי ההתאבדות, מטענים נגד טנקים ונגמ"שים שמקורם באיראן ומדינות ערב, כלי נשק מגוונים ותקציב גדול. המנהרות גם שימשו להעברת מחבלים מן הרצועה להכשרה בחו"ל ולכניסה סדירה של מומחים צבאיים איראניים.

תחילה העריכו בישראל שמסלול הטרור המוביל ממצרים לישראל נובע מחולשת הצבא המצרי בסיני, בין השאר עקב ההגבלות שהוטלו עליו בהסכם השלום עם ישראל. מה שחיזק הערכה זו הייתה היותו של החמאס שלוחה של תנועת האחים המוסלמים המצרית, הנמצאת ביריבות תמידית עם השלטון המצרי. זאת כאשר ישראל לא היוותה כל איום על מצרים, בה היא ראתה בת ברית. המלחמה בחמאס נתפסה בישראל כאינטרס מצרי ברור.

משמאל: נשק וחימוש שהוזמנו מאיראן על־ידי הרשות הפלשתינית ונתפסו קודם שהגיעו ליעדם בעזה
<br />מימין: פגיעת קסאם בקיבוץ ניר עם
<br />(צילומים: משה מילנר, אבי אוחיון - לשכת העיתונות הממשלתית)

משמאל: נשק וחימוש שהוזמנו מאיראן על־ידי הרשות הפלשתינית ונתפסו קודם שהגיעו ליעדם בעזה
מימין: פגיעת קסאם בקיבוץ ניר עם
(צילומים: משה מילנר, אבי אוחיון - לשכת העיתונות הממשלתית)



כדי לסייע למצרים, שונה הסכם השלום כך שיתאפשר לצבאה להכניס לסיני יחידות צבא ואמצעים נוספים שסיפקו לה ארצות הברית ומדינות נוספות. ישראל גם דאגה לספק לצבא המצרי מידע מודיעיני בזמן אמת באשר למתרחש ברפיח ובסיני.

אלא שבהדרגה הצטיירה התמונה המלאה. אמצעי הלחימה שהגיעו לסיני הועמסו על משאיות שנעו ללא הפרעה ברחבי חצי האי. למעט חריגים מעטים, כמעט בכל המקרים שבהם ישראל העבירה מודיעין מדויק על משלוחים ועל אנשים, נמנעו המצרים מלפעול. במקרים אחרים זומנו פעילי הטרור לשיחה ידידותית בתחנת המשטרה ברפיח. כוחות שיטור מצריים, כך התברר, הונחו לאפשר העברת חגורות נפץ, תחמושת וטילים נגד טנקים, אך לא נשק שנתפס כשובר שוויון כדוגמת טילים נגד מטוסים. הם גם גבו תשלום סדיר ממה שכן הועבר.

מצרים סבלה גם היא מהצטברותם של אמצעי הלחימה בסיני, כאשר בשנים 2004 ו-‏2005 בוצעו פיגועים גדולים כנגד אתרי תיירות בסיני, שגבו את חייהם של כ-‏120 איש והביאו לפגיעה בהכנסות הכלכלה המצרית המקרטעת, ששיוועה למטבע חוץ. אך כשם ששיקולי כלכלה וחיי אדם היו משניים במלחמותיה הקודמות של מצרים, כך גם הפעם העדיף השלטון המצרי את המשך הדימום ההדדי של מי שהוא תפס כאויביו העיקריים – ישראל והחמאס. בין היחידים בצמרת המצרית שביקשו בעקביות להפסיק את המעורבות המצרית בטרור כנגד ישראל היה ראש המודיעין הכללי, עומר סולימאן. אך בהנחיית מובארכ ושר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי, לא נעשה דבר.

בסיכומו של דבר תרגמה מצרים את הסכם השלום שחתמה עם ישראל למלחמה עקובה מדם, אם גם בעקיפין. השלום החם שנחתם עמה צוּנן על־ידה, ולבסוף הומר למלחמה, שבאה לידי ביטוי בסבבים חוזרים של לחימה ועשרות פיגועים קשים שעליהם שילמו בחייהם מאות ישראלים, כאשר עוד כמיליון אחרים נתונים עד היום למתקפות טילים מרצועת עזה. זאת בדומה למצב בשנות החמישים, שאז השתמשה מצרים בסיני כבסיס למתקפות טרור כנגד ישראל באמצעות הפדאיון. בפעם הזו ישראל שילמה ועדיין משלמת במספר קורבנות גבוה בהרבה. בכך הושלם השלב האחרון בהתנערותה של כת "הקצינים החופשיים" מהסכם השלום עליו חתמה עם ישראל. באשר לעם המצרי, שמלכתחילה לא אימץ את השלום עם ישראל, הוא כיום העוין ביותר לישראל מבין כל עמי ערב.



ארבעה מיתוסים

את מלחמת יום הכיפורים ליוו בראשיתה תחושות של הלם וחוסר אונים. לאחר המלחמה, עם היוודע היקף האבדות, התחלפו אלו בכאב גדול שבחלקו נבע גם מן ההשוואה לשלוש המלחמות הקודמות, אך גם מן ההבנה עד כמה היה קל לחסוך את חלקו הגדול של המחיר ששלמה ישראל בפעם הזו.

מלבד הכאב והלקחים צמחו, עוד קודם לפרוץ הקרבות וביתר שאת לאחריהם, מיתוסים על כישלון צבאי ישראלי, הישגים צבאיים מצריים ומינופם המדיני, מודיעין ישראלי המקובע מחשבתית, ממשלה המעדיפה אדמה על חיי אדם, הכרה ישראלית במגבלות הכוח שהניבה נכונות לוויתורים, אל מול כבוד ערבי שהושב והניב נכונות להיענות לוויתורים אלה, מלחמה שהולידה שלום, ימין שרק הוא יכול לעשות שלום, ועוד אידאולוגיות, פרשנויות, מחאות ונחמות שהיטיבו לכת, גם כאשר לא היו להן רגליים. בארבע מהן עסק מאמר זה:

• המהלכים המדיניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים הוכשלו על־ידי סאדאת. בעוד ישראל מנסה בכל מאודה להשביע את רצונו, יצר נשיא מצרים בדעת הקהל הבינלאומית, ובמידת מה גם בזו הישראלית, מצג שווא והפוך למציאות.

• לא הייתה "קונספציה" שבה היו שבויים ממשלת ישראל או המטכ"ל. היעדר ההתראה במלחמת יום הכיפורים אף לא נגרם על־ידי הערכת מודיעין שגוייה. הוא נוצר בעטייה של מסכת של פעולות הסתרה, הטעייה, השתקה ודיווחי שקר לפיקוד הצבא ולהנהגת המדינה, בניצוחו של אדם אחד.

• צה"ל לא נכשל במלחמת יום הכיפורים וגם לא נאלץ להסתפק בהדיפת המתקפה, אלא השיג בה אולי את הגדול שבניצחונותיו. גם מספר האבדות שספגה ישראל במלחמה זו, כואב ככל שיהיה, היה אומנם רב מאשר בשלוש המלחמות שקדמו, אך לא הגבוה בתולדות מלחמות ישראל ובוודאי לא ביחס לכמות האבדות במלחמות אחרות בעולם. המהלכים הערביים לעומת זאת, למרות יתרון ההפתעה, נחלו כישלון חרוץ הן צבאית והן מדינית.

• מלחמת יום הכיפורים לא הביאה לשלום עם מצרים. למעשה, מיתוס הניצחון המצרי חיזק את האמונה שהשלום עם ישראל היה מיותר. בהתאם לזאת, בחרו העם המצרי והנהגתו להתנער ממה שנחתם, באופן שעובר מתחת לרדאר התודעה הבינלאומית ובמידה רבה גם של זו המקומית. מצרים המשיכה להילחם בישראל באמצעים עקיפים, באמצעות השטח שהשיגה מישראל בתמורה לשלום אמת בין שתי המדינות.
קישורים
אירועי מלחמת יום הכיפורים - ויקיפדיה
הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים - ויקיפדיה
חוזה השלום בין ישראל למצרים - אתר הכנסת
עזאם עזאם - ויקיפדיה
מאמרים אנטישמיים בעיתונות המצרית - ממרי
העיתונות הממשלתית
סדרת טלוויזיה לחודש הרמדאן - ממרי
למרות ההסכם, הישראלים הוצגו כאויבים - חייסאן חסאנין, YouTube
בתקופת מובארק המצרים העלימו עין והמחבלים יצאו משם להתאמן באיראן - אבי דיכטר, Ynet
ישראל העבירה רשימת חשודים אבל מצרים לא עצרה איש - זאב שיף, הארץ
מצרים מטפחת את הטרור נגד ישראל - יובל דיסקין, הארץ
טנטאווי מונע סיכול הברחות - ויקיליקס, הארץ
"לראות את ישראל מדממת ומוחלשת" - רון בן ישי, Ynet
עומר סולימאן מציע לאפשר לישראל להכניס כוחות לסיני - ויקיליקס, Ynet
אבדות במלחמות מאז 1860 - piero scaruffi
האוכלוסיה העויינת ביותר לישראל - הארץ
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  האנדרסטייטמנט של השנה • רחל • 11 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • תשע נשמות • 188 תגובות בפתיל
  המלחמה • נעה גבאי
  קראתי פעם • צב מעבדה • 28 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים