איך לצעוק בעברית 3721
הרגעים הגדולים ביותר של זִמְרַת רוק בישראל

הרוק, כידוע וכמוסכם, מת לפני עשור וחצי בערך, בעולם בכלל ובישראל בפרט. זה טבעי. כל סוגה נגמרת. הרוק השאיר חותם יותר מרוב הסוגות, לפחות על בני דורי ועל עוד אי־אלו שנתונים לפני דורי וקצת אחריו. היו כמה שעשו רוק גם במילניום השלישי, אפילו רוק טוב, ובוודאי יהיו עוד כמה שיעשו, אבל הזרם המרכזי של המוזיקה הפופולרית זרם לכיוונים אחרים.

כשהרוק בישראל עמד למות, אבל עדיין לא ידענו את זה, התלונן ניר יניב שבעוד שהמילים טובות, הלחנים טובים והנגנים מצוינים, הזמרים הם נקודת תורפה. זה לא השתפר מאז, והעתיד לא מבטיח – כפי שמבקר המוזיקה של "הארץ", בן שלו, מתלונן לפעמים, הזמרים היום אפילו לא מנסים לשיר חד. נשאר בעיקר להתגעגע.

אז הנה, בנימה של סיכום, שלא לומר נוסטלגיה, בחירתי האישית לשירים הטובים ביותר בהיסטוריה של הרוק הישראלי, מהזווית הצרה של הביצוע הווקאלי. אין משמעות לסדר השירים ברשימה, ואין לי יכולת או רצון לדרג ביניהם. מיותר לציין שאין כאן מצידי יומרה לאובייקטיביות, ולא יומרה להכיר הכל. כל שיר שלא הכנסתי לכאן והייתי צריך להכניס מעיד רק על שכחה במקרה הטוב, ועל צרות עולמי והטיותיי התרבותיות במקרה הרע. אשמח אם תזכירו לי, תתווכחו איתי, ותוכיחו אותי. עוד דיסקליימר: אני מתבסס על הקלטות האולפן, ויש שיאמרו שרוקר נבחן לא פחות, ואולי יותר, על הבמה. אבל הקלטות האולפן הן מה שאני בעיקר מכיר ומה שנגיש לדיון אינטרנטי.

זמר רוק גנרי - אילוסטרציה

ובכן, מהם תנאי המכרז? מה ההגדרה או הקריטריונים שלי לשירת רוק טובה? במקום לשטוח אותם מראש, אני מקווה שהם יתבררו מתוך הרשימה.

יהודה פוליקר: בית משותף (1984). יש משהו כמעט מפחיד בעוצמות הרגש שפוליקר החצין באלבום השני של בנזין, "משמרת לילה". איזה רגש זה היה? זעם עם תסכול, ראשוני, לא ברור, לא מעובד, ונשמע ספונטני לחלוטין.

מתחילת השיר פוליקר דורס בגיטרה ודורס בשירה, מזדהה לחלוטין עם המחנק שיעקב גלעד כתב עליו. במעבר "זה מתחיל ונגמר באותה נקודה" הוא עובר לספרינט, ודורס ומחניק אפילו יותר. הפזמון הוא תאונה: מילותיו הן נטע זר בשיר, ואפקט ההד על "רדיו" הוא טיפשי. אני מניח שזה קשור לכך שהשיר נכתב, הפלא ופלא, לשירותרום (אולי בעקבות "יום שישי את יודעת" ראו בבנזין להקת פופ למסיבות?). אולי פוליקר וגלעד חשבו, או אמרו להם, שצריך שהשיר יהיה על רדיו, אז הם תקעו משהו. לענייננו: אפילו בפזמון הזה פוליקר זועם נפלא.

נורית גלרון: סוס מעץ (1982). נורית גלרון לא קופצת לראש כשחושבים על רוקריות, והמושג "רוקרית" לא קופץ לראש כשחושבים על נורית גלרון – הענוגה, הקלאסית, הצלולה. למה לא, בעצם? רבים מהשירים המצליחים ביותר שלה הם כן רוק, או לפחות על סקאלת הרוק. אבל רוק אמצע הדרך. לפעמים טוב יותר, לפעמים פחות, אבל בכל מקרה אלו שירים שלא יכלו להוציא אותה רוקרית של ממש, ומאידך לא ביטאו את האיכויות הקלאסיות שלה כזמרת.

ב"סוס מעץ" היא החליטה לצאת מכל אזורי הנוחות שלה. היא צורחת ומצטרדת. ב"כוכב נולד" ודומיו בטח קוראים לזה להתאבד על השיר. זה יכול להיות טריק זול, אבל זה עובד נהדר – לא מעט, אולי, בזכות הידיעה שזו פאקינג נורית גלרון! לא ככה היא אמורה לשיר! כנראה שבאמת הלב שלה נשבר. גם של המאזין.

הלחן, אגב, של נחצ'ה היימן. גם זו עובדה מפתיעה, אבל היימן תמיד אהב לחרוג מהמשבצת של מלחין ארץ ישראל, לכל מיני כיוונים.

אריק איינשטיין: תוף בודד (1980). עם מותו של האריה הגדול של המוזיקה הישראלית, כתב עליו בן שלו: "איינשטיין לא היה אף פעם זמר רוק. הוא לא צעק ולא שאג. בשיר אחד בלבד, היה היה מתוך האלבום 'פוזי', הוא פרק בצורה שלוחת רסן את הצער העמוק שלו על מותו של עמית אהוב, הפסנתרן הצעיר זיגי סקרבניק." שלו ממשיך ומצטט את עלי מוהר: "[איינשטיין ידע] להיות בתוך השיר עד כלות, אך בה בשעה גם לעמוד איכשהו מחוצה לו, במרחק מה, כמתבונן". אני חושב שהמילה "משַחֵק" עוזרת להבין את הנקודה – איינשטיין כזמר היה לרוב, רק קצת, שחקן תיאטרון המגיש את השיר. "היה היה" הוא אכן רגע בולט בחריגותו של שירת רוק ממש: שש דקות לתוך השיר אריק איינשטיין צורח. זה עובד, אבל כהבעה של חוסר אונים, דרך ויתור על מה שעשה אותו לזמר גדול. הוא כמעט נעלם כשהוא צורח.

"היה היה" מ-‏1969 הוא קיצוני, אבל לא יחיד, כי שנתיים אחריו הקליט איינשטיין את "שבלול" עם שלום חנוך, וברוב שירי האלבום שר כזמר רוק לכל דבר. אני, לפחות, לא שומע שם משחק, וצריך מיקרוסקופ כדי לראות רווח בין איינשטיין לבין השירים. אל תוותרי עלי הוא החזק ביותר כשיר רוק, אבל במידת מה קורה בו האפקט של "היה היה": ככל שאיינשטיין צועק, כך הוא נמוג.

האם היו לאיינשטיין רגעים שבהם הוא השכיל להיות גם זמר רוק וגם אריה? לשיר הישר מתוך נפשו, אבל תוך שימוש בחוזקות שלו – הבריטון הסמכותי עם הצרידות המדודה היטב? אפשר לציין את לא על הלחם לבדו, ויותר ממנו את מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר. אפילו יותר את צא מזה: השיר היה יכול להיות אחת מפסגות הרוק הישראלי, בפרט בכל הנוגע לשירה, אבל יש בו בעיה – המילים לא מתאימות. רוק הוא מוזיקה של בני עשרה שכועסים על ההורים שלהם. כאן זה ההיפך, הורה המתמודד עם הכעס של בן העשרה שלו, בלי לכעוס עליו בחזרה ואפילו בלי להבין אותו. אז איינשטיין שר כאן בקול שהיה יכול לבטא כעס, אבל המילים לא נותנות לו שום דבר לכעוס עליו; הוא אכן לא נשמע באמת כועס, ולצעקה הצרודה כאילו אין סיבה. פול גז בניוטרל.

בחרתי ב"תוף בודד" הלא כל כך מוכר (שמעתי אותו רק פעם אחת עד כתיבת המאמר הזה, באחד המרתונים ששודרו אחרי מותו של איינשטיין; מזל). מאלף להשוות בין הביצוע מהאלבום לבין גרסה מעט מאוחרת יותר שהוקלטה לצורך תכנית טלוויזיה: בראשונה הוא עדיין משחק, ובהחלט "מחוץ לשיר". בשנייה הוא בתוך השיר – אולי רק בתשעים אחוז, אבל מספיק כדי להיות זמר רוק ולבטא במלואן את החוזקות שלו שהזכרנו. הוא משחרר קצת יותר מבדרך כלל, לוחץ יותר את מיתרי הקול, וזה מספיק כדי להטעין את השיר בכעס אמין. המילים הן שיר רוק מובהק; לא להאמין מי חיברה אותן.

שלמה ארצי: אני נבראתי לך (1988). בין האלבומים גבר הולך לאיבוד ללילה לא שקט נדמה ששלמה ארצי חקר, באופן אנליטי ממש, איך לשיר רוק בעברית. איך להטעים את המילים, איך להניח אותן על המנגינה, איך להגות רי"ש. באלבום "חום יולי אוגוסט" המחקר הבשיל, הוא כבר יודע איך. בשיר "אני נבראתי לך" הוא מתפנה לבנות לתלפיות את המהלך הווקאלי: בבית הוא שר מרוסן (רק הליווי אומר שיש סערה באופק), ב"האם שמת לב אני ביקשתי" מעלה הילוך, אבל מושך אותו בסבלנות שמונה שורות איטיות, עד "כך יצאתי אל הדרך". שם הוא כבר מתחיל לסעור, אבל גם את השלב הזה הוא מושך על פני ארבע שורות, ורק אז עולה – עדיין בהדרגה! – לצעקה "אלוהים אמרת שבוע תישאר פה". כיתת אמן בזמרת רוק.

נאמר גם כמה מילים על תכסיס קולי שארצי הפעיל באפקטיביות רבה: קול שני גבוה ברקע. על רקע הקול הרגיל שלו, אולי רגיל מדי, הקול הגבוה נותן חריפות. זה התחיל בפתאום כשלא באת עם גרי אקשטיין, אחר כך הוא עבר לשיר את הקול הגבוה בעצמו, וחזר על כך בערך פעם באלבום – במהן המילים, בהרדופים, בליד הבית שגרתי בו (עם פילטר אלקטרוני, לא עובד), ברוקר חיי, ובירח.

שלום חנוך: עיר זרה (1977); נגד הרוח (1988). איך לבחור שיר של שלום חנוך לרשימה הזו? בתקופת השיא שלו כזמר, בין האלבומים "אדם בתוך עצמו" מ-‏1977 ו"רק בן אדם" מ-‏1988, היתה לו כזו צרידות מופלאה וכזה מטען בקול, שנדמה שהוא יכול היה להפוך אפילו את "יונתן הקטן" לרוק חודר נפש. אילו הייתי כותב מאמר על השירה של חנוך והייתי צריך לבחור את הפסגות הגבוהות ביותר שלו, כנראה הייתי בוחר בשיר דרך ובעל פני האדמה. בשניהם מנעד מרהיב בין השקט הטעון לבין הצעקה הטעונה.

שלום חנוך

צילום: אורית פניני



אבל מנעד מרהיב כזה ידעו לתת גם זמרים אחרים שמוזכרים כאן. ואילו בשני אתגרים, מנוגדים אולי, חנוך היה אחד ויחיד. "עיר זרה" הוא כולו בטון אחד, שקט. והשקט הזה טעון עד גדותיו באנרגיה מחשמלת (צליל הפסנתר החשמלי שאלונה טוראל טוותה אחראי, אבל החשמל נמצא לא פחות בקול של חנוך), וקורע את הלב.

"נגד הרוח" הוא מונוטוני יחסית ודל בדקויות. אז למה בחרתי בו? בגלל אצטדיון רמת גן. נדמה לי שבריאותיו ובגרונו של אף זמר אחר בישראל לא היה מגדש טורבו כמו זה שחנוך מפעיל כאן. אני מכיר את השיר רק מגרסת האולפן, אבל באוזני רוחי חנוך שר אותו באצטדיון.

דני בסן: אחרי ככלות הקול והתמונה (1986). אם שירת רוק היא סוג של נגינה בכלי, אז דני בסן מראה מה זה להיות וירטואוז. מתחיל בזעם עצור, ותחת שליטה לאט לאט מעלה, שולט לחלוטין ברמת הזעם, עד שבסוף הוא ממש צועק בזעם – ואפילו אז לא מאבד שליטה.

ריקי גל: ילד אסור ילד מותר (1987). עוד מפגן של וירטואוזיות בשירת רוק: שליטה מוחלטת בקשת הגוונים שבין איפוק לזעקה נוראה. אפשר לטעון שמרוב שהשירה שלה נשלטת ומחושבת, זה כבר לא האידיאל של רוק, ואולי לא רוק אמיתי בכלל. לי קל יותר להגן על הטענה שזה כן רוק.

אתי אנקרי: רואה לך בעיניים (1990). משהו בשירה של אתי אנקרי מזכיר את ריקי גל: אפשר לטעון שמרוב שליטה בכלי זה כבר לא בדיוק רוק. ואפשר, מאידך, להסיר את הכובע בפני ביצוע מופת. הקול שלה היה יכול להיות צלול מדי לרוק, אבל ב"רואה לך בעיניים" (ורק בשיר הזה, נדמה לי) היא מצליחה לדקור איתו.

ריטה: שביל הבריחה (1986). עכשיו אני כבר במדרון חלקלק של גבולות הסוגה. "שביל הבריחה" הוא כן רוק? לא רוק? נדון בזה אולי אחרי המאמר. מה שברור, ומיותר להכביר עליו מילים – בין אם זה רוק ובין אם לא, זה ביצוע ווקאלי אדיר שבאדירים.

ארקדי דוכין: זקוק לך (1989). דקה ו-‏17 שניות מתחילת השיר – רגע בלתי נשכח של זוועה, שאגת החיה הפצועה. ככל שעוברות השנים נהיה לי רק יותר קשה לשמוע את זה. רגע נשגב.

לא אפרד מארקדי דוכין בלי להזכיר את אם כבר לבד. כמעט את כל השיר שר מיכה שטרית בקולו המשעמם למדי, ומתאים אותו למילים המביעות השלמה רגועה עם האכזבות של החיים. ואז, אחרי שהוא שר את הפזמון בפעם האחרונה, נכנס דוכין. הוא שר את אותן המילים, אבל בווריאציה קלה על הלחן, ובעיקר עם כאב וזעקה בקול, ופתאום המילים האלו מביעות מרירות ומצוקה.

גבריאל בלחסן: בשדות (2006). הצרחה של דוכין נמשכה כמה שניות, ואז הוא נרגע יחסית וגם אנחנו יכולים להירגע יחסית. מה גם שאחרי אותו אלבום ראשון הוא נרגע באמת. בלחסן צורח את נשמתו במשך דקות בשיר הזה, וגם בסופו אין שום פורקן. המילים הן של נחמה; בשירה הוא אומר שהנחמה הזו היא זיכרון רחוק ואבוד. לגודל האסון, עד הסוף לא עלה בידו להירגע. אם אתם לא מכירים את בלחסן ואת עולמו (אני מודה שאני רק הצצתי בחטף, לצורך המאמר הזה) שקלו אם אתם באמת רוצים להיכנס.

יהודית רביץ: איזו מין ילדה (1997). התהליך שעברה השירה של יהודית רביץ בשני העשורים הראשונים של הקריירה שלה מתואר היטב בשיר שלה, שלא בא לי לקשר אליו כי הוא שיר רכרוכי ומילותיו קלישאה. לא בא לי אפילו לצטט ממנו, אבל בכל זאת: משנה לשנה היא הלכה ונחשפה, כמו בצל התקלפה. בארבע לפנות בוקר ובשכניו לאלבום "גלוי ונעלם" היא שרה כוחני, קצבי וגרובי. כל אחד מהם היה בקלות מכניס אותה לרשימה הזו. בעד קצה המסלול היא ריככה את השירה בכמה מילימטרים, ובשבתות וחגים בעוד כמה, ופתאום, ב"איזו מין ילדה" היא גילתה משהו שקודם היא הסתירה: פגיעות. יש בשירה שלה שם אפילו רמז של שמץ של בכי. (אני מדלג על השיר באה מאהבה שנחשב לרגע מהפך אצלה, אבל בעיניי הוא די סתמי.) באלבומים הבאים היא זיקקה את הקול עוד מילימטר ועוד מילימטר. מתוך הפגיעות שאיתה היא שרה יוצא סוג של כוח, כובש ומרגש יותר.

יהודית רביץ

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל



מזי כהן: חמש בבוקר עוזבת (1981). אם ללכת לפי ההיגיון שאתו בחרתי עבור זמרים אחרים את השיר המייצג אותם, הייתי אמור לבחור שיר מאוחר יותר מהקריירה של מזי כהן. גם היא עברה תהליך הבשלה, וחופשת מולדת ועוד יותר, עינייך, חושפים גוונים נהדרים של שליטה בצעקה. ב"חמש בבוקר עוזבת", מהאלבום היחיד של ההרכב "פרמיירה", היא סתם צועקת. אבל איפה עוד בתולדות הרוק הישראלי שמענו מישהו סתם צועק כל כך יפה? כמו שבמילים הבחורה עוזבת את הבחור בלי סיבה של ממש, גם בשירה כהן צועקת בעוצמה אדירה ובלי סיבה של ממש, צועקת בעליצות משוחררת, בכיף.

חבל שבן זוגה לדואט, יואל לרנר, אפילו לא מתקרב לתת לה קונטרה – הקול שלו כל כך קטן לעומתה שהוא כמעט נעלם. אולי הם היו מודעים לפער ושיחקו על זה במילים: הדמות שלה היא החזקה ביחסים ויוזמת את ההסתלקות, והוא הנעבעך שנשאר מבולבל מאחור.

אלי מגן: פתחי לי את הדלת (1972). אלבומה היחיד של להקת "אחרית הימים" זכה למעמד מיתולוגי כאלבום הרוק הראשון בישראל, ורבים רואים בו יצירת מופת. בעיניי הוא נפלא, אבל בבירור בוסרי, מתפזר ליותר מדי כיוונים, ולא מכסה לחלוטין את היומרות שבו. לא שונה מאלבומים ראשונים של להקות רבות שלימים היו גדולות, אבל אצלנו גם להקות גדולות לרוב לא זוכות להגיע "לימים". "פתחי לי את הדלת" מייצג טוב מכל את כוחו ואת חולשתו של האלבום: שיר יומרני, ספק פרוגרסיב, עם עלילה מוזיקלית ארוכה ומפורטת, שנעה הלוך ושוב בין שקט לרעש, בין רוגע לסערה. לדעתי חברי "אחרית הימים" לא הצליחו באמת לבנות מהלך מנומק ומשכנע, כאילו השיר משווע לעורך. ובכל זאת, הוא נפלא ומרגש. יותר מכל, בזכות השירה של אלי מגן. מפתיע איך בשלב כל כך מוקדם ברוק המקומי, וכשלנגד אוזניו שיאי שירת הרוק האנגלוסקסי, הוא העז לשיר בניגוד כל כך חד למה שמצופה מרוקר: מהוסס, פגיע, מפגין חולשה גם כשהוא שר שקט וגם כשהוא צועק. מי היה המודל שלו?

שילה פרבר: פיה אחת פחות (2006). ומהשיר המוקדם ביותר ברשימה, לשיר כמעט הכי חדש בה. במפתיע, מחבר ביניהם המאפיין של השירה – גם פרבר משדרת בשירה שלה חוסר ביטחון, שלא לומר פחד במה (אם אתם לא משתכנעים בכך מהשיר הזה, נסו את אני שמה עליך זין). איכשהו היא השכילה להפיק המון כוח מתוך חוסר הביטחון הזה, לפחות באלבום השני שלה. נדמה לי שבשאר האלבומים היא הלכה לכיוון פחות רוקי.

גבי שושן: בראשית (1973). לפני שבועות רבים כתבתי את הפסקה עליו, והנה, ממש ערב פרסום המאמר, הגיעה הבשורה המרה שהוא נפטר, והשבח הפך להספד.

דיברנו על הזמרים שהגיעו לווירטואוזיות דרך עבודה קשה. גבי שושן, לעומתם, הוא ילד פלא: היתה לו צעקה אפקטיבית בקול גבוה שבאה לו בקלילות, או כך נדמה. חבל שבשנות השיא שלו הוא התבזבז על שש עשרה מלאו לנער, להשתטות לפעמים, ולילה בחוף אכזיב, שהפגינו את היכולת אבל נשארו במשקל נוצה, והשאירו משושן זיכרון מצטבר של זמר פופ קליל. אבל הוא הקליט גם את "בראשית". הפתיחה בפסנתר יוצרת פאתוס, הלחן (צביקה נוי) והגיטרה (שושן עצמו?) ממשיכים אותו לכל אורך השיר. אם אני מדמיין זמרים אחרים - אפילו מהרשימה הזו - שרים את השיר, הפאתוס הזה יוצא... פאתטי. שושן, בקולו האדיר והעדין בעת ובעונה אחת, לוקח את השיר לגן עדן.

בהערת אגב, יש לי יום הולדת של "אחרית הימים": הבדיחה של קולות הרקע בפלצטו ובבאס מאוסה בעיניי, וגורמת לי לשים איקס על השיר כולו. אני לא בטוח אם השיר אמור להיות סתם פרפראה או להחביא איזשהו רובד רציני. אין לי שום סיבה לחשוב על כוונה רצינית, חוץ משתי סיבות: העובדה שאת המילים כתב רוטבליט, והשירה של שושן. הוא שר כל כך חזק, כל כך משכנע, שנשמע שהוא חייב להתכוון למשהו חשוב.

דפנה ארמוני: היא תיקח אותך (1986). שיר בנאלי למדי בלחן ובעיבוד, ודווקא משום כך אפשר להפנות את תשומת הלב לדרך שבה ארמוני עובדת עם הקול שלה: כל מילה נשמעת אחרת, חמישים גוונים של עוצמה מאופקת, חושנית ומסתורית.

סי היימן: באת אלי (1985). הקול עתיר הנפח והרגש של סי היימן לא תמיד היה מאוזן היטב עם המוזיקה שלה. באלבומה הראשון המוזיקה היתה פשטנית מדי להבעה הקולית המורכבת. החל מהאלבום השני היא נטתה לפעמים למלודרמטיות בטעם רע. לפני האלבום הראשון היא שרה עם יזהר אשדות את זהב טהור – שיר פצצה אבל לגמרי בוסר, גם השיר בכללותו וגם השירה שלה, שצועקת יותר מדי ומאבדת את הנפח. ב"באת אלי" – דווקא שיר שגם המילים וגם הלחן שלו לא כל כך מצליחים להגיע לפואנטה כלשהי – השירה שלה מגשימה את מלוא הפוטנציאל, וממלאת את השיר בסערת רגשות עדינה. ביורים ובוכים היא אולי אפילו יותר טובה – מלודרמטית, אבל עם הצדקה. רק שההיבט הפוליטי שלו מסיח את הדעת. תיכף נדבר על שירי מחאה.

דני ליטני: גמרתי להכין את כל השיעורים (1974). אז מה הדאווין של שיר מחאה, שאל בזמנו מאיר אריאל. שירי מחאה הם תת־סוגה מהוללת של הרוק. והרי אם כבר יש סגנון שצועקים בו בשיא הכוונה, מה יותר מתאים מלהביע בו גם מחאה פוליטית? אבל כמה זמרי מחאה ושירי מחאה עולים על הדעת ברוק העולמי הקלאסי? וכמה טובים? בוב דילן, ברור, וגם, אה... בוב דילן כבר אמרנו?

אצלנו יש כמה דוגמאות מהוללות, אבל לדעתי הן לא מאוד מוצלחות. המהולל מכולם הוא כנראה מחכים למשיח של שלום חנוך. בזמן אמת הוא ייצג היטב איזשהו מצב רוח כועס על היבט אחד בחיים הישראלים, אבל היום כשאני שומע אותו אני לא מצליח להתחבר לכעס הזה. אחרינו המבול של גלרון? "יורים ובוכים" המוזכר לעיל? מי שמחזיק בדעה הספציפית שהם מבטאים אולי מתפעל, ומי שדוחה את הדעה בוודאי דוחה את השירים. המוזיקה שלהם מוצלחת יותר או פחות; כשירי מחאה הם לא מצליחים להיות יותר ממסמן של מחנה פוליטי. אפשר לסמן אותו גם עם סטיקר על המכונית. חד גדיא של חוה אלברשטיין? קצת יותר טוב; ההקדמה הארוכה לפני הפואנטה, וזהותה של הזמרת, שאז רק התחילה להשיל את תווית מלכת ארץ ישראל היפה, גרמו לפואנטה להיות חזקה. בפעם אחת.

זמר המחאה המוצלח שלנו הוא דני ליטני. יש בקול שלו איזה גוון של מיאוס, שלא תמיד מתאים אבל מוצלח מאוד לצורך הבעת מיאוס פוליטי. במופע המשותף שלו עם יהונתן גפן ב-‏1974 הוא שר נהדר את שתי הקלאסיקות הדילניות גשם כבד עומד ליפול ונישא ברוח. אבל טוב מהן הוא "גמרתי להכין את כל השיעורים". לכאורה לא יותר מבדיחה של גפן. אבל הוא וליטני ניצלו היטב את הקולות השונים שלהם. גפן מדקלם את מילות הבתים המיתממות, בקולו המתוק והנחמד, כאילו שהוא בכבש השישה־עשר. גם שתי השורות הקצרות של הפזמון מיתממות (הפואנטה במילים הופכת לגלויה רק בסוף הבית הרביעי, לא שהיא לא היתה שקופה גם קודם). אבל כשליטני שר את שתי השורות האלו בקולו המשתנק, המילים האלה הופכות לאגרוף. הכוח שלהן נשמר, אם לא מתעצם, גם כשהוא חוזר עליהן שוב ושוב בשיר. זה מה שאני רוצה בשיר מחאה: התוקף של המסר הפוליטי כבר מזמן פג, אבל השיר מצליח לגרום לנו להרגיש כאילו היינו אז, ולכעוס.

רמי פורטיס: תלוי על הצלב (1994). למה דווקא השיר הזה מכל הקריירה העברית של פורטיס? זיכרון אישי מקרי: בתשנ"ד כבר לא עקבתי באדיקות אחרי מה שקורה ברדיו, אבל למצעד השנתי העברי החלטתי להקשיב. איזה דיכאון! שעמום אחרי שעמום, שקעתי בהרהורים נוגים על הכיוונים שהפופ הולך אליהם (בארץ וגם בעולם). ואז פתאום בא "תלוי על הצלב" ופוצץ לי את האוזן. אנחת רווחה: הכיוון אמנם עגום, אבל כל עוד פורטיס שר כך החיים יפים.

רמי פורטיס

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל



גם בהאזנה שמנסה להשתחרר מאותו זיכרון מתשנ"ד ולהיות אובייקטיבית, הביצוע הזה הוא פורטיס בשיאו. איזה סוג של שיא? השירה (והמילים) כאילו כואבים ומיוסרים, אבל זו בבירור תחפושת דקה מעל צעקה שהיא בעצם בכיף, עיינו ערך "חמש בבוקר עוזבת". האם זו הזדקנות של פורטיס המשוגע? התברגנות? לא: הצרחה של פורטיס תמיד נשמעה יותר כיף מאשר כעס עמוק – החל מאינקובטור, דרך רד מעל מסך הטלוויזיה שלי (הוא בעט אז מאוד חזק, אבל בוסרי, יותר פאנק מרוק), דלג על מינימל קומפקט (שהיו מעבר לכיף, אבל קצרה היריעה; פורטיס היה שם בורג לא ראשי, והם שרו לא בעברית ולא בישראל), וכלה בנעליים עם סחרוף (שהייתי בשמחה בוחר בו, הוא מקום שני). בשלב היחסית מאוחר בקריירה של פורטיס שבו בא "תלוי על הצלב", הדאווין של הכעס כבר לא חשוב לו, חדוות הצעקה משוחררת יותר, ואנרגטית לא פחות. (חוץ מזה, יש לו שיר שמתחרה בזה ברמת הלחן והעיבוד?)

שמוליק קראוס: רואים רחוק רואים שקוף (1983). סנדק הרוק הישראלי, שמוליק קראוס, היה גם אחד הזמרים הטובים ביותר בו. בהספד עליו כתבתי על הנטייה שלו, בעיקר ככל שהתבגר, לשיר מחוספס ואפילו קצת "לכער" את השירה, כאילו מתוך התנגדות ללחנים היפים והענוגים ש"יצאו" לו. אבל היה לקראוס קול רוקר נהדר וחודר לב גם כשהוא עדיין זרם עם המנגינה ושר כמעט צלול. "רואים רחוק רואים שקוף" מ-‏1983 הוא אולי השיא שלו בפאזה הזו. האמונים על זכויות היוצרים לא רוצים שנשמע באינטרנט את הביצוע הקלאסי הזה. מי צריך, הרי לכולנו הביצוע הזה מתנגן בראש עד אחרון הצלילים. דווקא יפה לשמוע את הביצוע המאוחר שמקושר כאן. קראוס כבר זקן, עדיין מלא כוח, ורותם את הצרידות לטובתו. האוזן החיצונית שלנו שומעת את הביצוע הזה, האוזן הפנימית שומעת בו־זמנית את הביצוע המקורי, והשילוב ביניהם הוא הספד לקראוס שחזק יותר מאלף מילים.

רות דולורס וייס: הלילה שלו (2008). בוודאי איני היחיד שהתוודע לרות דולורס וייס דרך משירי ארץ אהבתי, ושהביצוע הזה עורר בו סקרנות, ועוד יותר מכך רתיעה. האם הדרמה הקיצונית הזו היא אמת או מניירה? ואפילו אם באמת כל כך כואב לה, למה אנחנו צריכים לשמוע את זה? האם יש לזה הצדקה אמנותית? ובכלל, בזיכרון שלנו שמור גביש כל כך מושלם של לאה גולדברג, דפנה אילת וחוה אלברשטיין, מה וייס נדחפת לשם? וכאילו הדרמה לא מספיק קשה לעיכול, אנחנו עוד צריכים לסבול את הדיקציה המוזרה שלה?

רות דולורס וייס

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל



רק כששמעתי את האלבום כולו התחלתי להתרגל לדיקציה ולאהוב את הדרמה. גם ב"משירי ארץ אהבתי". כנראה מועיל יותר לגשת לווייס דרך שירים אחרים באלבום (רק לא "היה נא טוב אלי"), שבהם הדרמה מוקצנת אבל לא היפר־מוקצנת, ושבהיותם מקוריים שלה מאפשרים האזנה בראש נקי יותר.

שפי ישי: והרותם היה מלבין (1992). כבר דנתי מעט בשיר הזה בהקשר של המילים של נתן יונתן; עכשיו נדבר על הביצוע. באלבומו הראשון, שבו הופיע "והרותם היה מלבין", ישי רק חצי שר, וחצי מדבר. הוא עושה בדיבור את מה ששאר חברי הרשימה עושים בשירה: מוציא דיכאון, כעס, כאב ותסכול, מהפה שלו ישר לבטן שלנו.

בשיר הזה יש ממד נוסף: קו מלודי שיהודית תמיר שרה ללא מילים ברקע. הוא יפה וענוג, והאוזן נמשכת אליו. באותו זמן ישי מתיז בקול מחוספס את המילים, והאוזן השנייה נמשכת אליו. זה ביטוי מבריק (אולי לא מכוון? אני מאמין שכן) של המילים של יונתן: המילים מתחילות בפואטיקה של יפי הטבע הישראלי – מה שהוא תמיד כותב עליו – ואז חותכות לתיאור יבש ונטול פואטיקה של הרצח של גייל רובין בפיגוע. הן מסתיימות שוב בפואטיקה של הטבע, אבל תוך הכרה מיואשת בחוסר הטעם של הפואטיקה. הנה, בדיוק את המתח הזה מייצגים, בעדינות, הקולות של תמיר ושל ישי.

רפי פרסקי: כמה פעמים (1989). כתבתי שבתוך הרשימה הזו אין סדר ואין דירוג, אבל יש בי איזה דחף לצעוק שפרסקי, המטאור שהגיח לרדיו ב-‏1989 ודי מהר נעלם מהתודעה, באלבום הראשון שלו, הוא (כביטויו של מאיר שלו) הכי מכל ההכים. את ההישגים של רבים ברשימה הוא משלב כאן בשיר אחד: התפתחות איטית ומדודה מאיפוק עד זעקה; זעם, תסכול, חוסר אונים; גווני גוונים בקול; רעננות ורעב של זמר חדש; וכאב כל כך חריף שמתעורר דחף לרוץ אליו ולנחם אותו, להבטיח לו שיהיה בסדר.

אולי באמת יהיה בסדר: לא מזמן הוא גייס בהצלחה מימון להפקת אלבום חדש!



לא נכנסו לרשימה, אבל שווים דיון:

  • אסתר שמיר, במקום הכי נמוך בתל אביב (1982): מקובל לומר שהשיר הזה הוא חלוץ הרוק הנשי בישראל, ואני מניח שאפשר להצדיק את הטענה הזו למרות יהודית רביץ. בכל אופן, זה ביצוע לא רע בכלל. אבל מה, קל לדמיין כמעט כל אחת מהזמרות ברשימה לעיל שרה את השיר, ויוצא לה יותר טוב.

  • ערן צור, הג'ינס הנמוכים (2006): צור מצליח להוציא יותר ממה שנדמה אפשרי מהקול הנמוך והמוגבל שלו. צועק נהדר, לוחש נהדר, כותב מילים יפות ואז מלהטט איתן, חותך אותן בפה ומנחית אותן. הוא שר כל כך נכון! אז למה אני רק מעריך ומתפעל, ולא מצליח להיסחף עד הסוף? בהעדר תובנה, נשאר לי רק להתנצל: זה שהוא לא ברשימת הגדולים למעלה זה כנראה לא הוא, זה אני.

  • גידי גוב, יו יה (1973): קול חזק, אבל שום מטען רגשי. בהמשך הקריירה הקול נחלש, וכאילו נוסף לו עומק של ביטוי, אבל לטעמי רק כאילו.

  • מני בגר, אין לי זמן (1984): בגר הוא אחד מזמרי הרוק הכי מובהקים ועקביים שהיו כאן, יותר מרוב אלו שברשימת הגדולים לעיל. השיר הזה הוא בעיני איזשהו שיא שלו כזמר (למרות העיבוד המצער של יזהר אשדות), אבל הוא שר נהדר שלושה עשורים, מאז התקרבי אלי ועד הכוח לאהוב. יש לו טכניקת שירה נכונה לרוק, יש לו רקע, ויש לו דמות של אנדרדוג שנותנת לו מין זכות טבעית לצעוק, שגם זה טוב לרוקר. תמיד היה חסר רק משהו קטן כדי שהוא יעפיל לליגה העליונה.

  • שם טוב לוי, שובי לביתך (1981): לטעמי אולי ההישג הגדול ביותר בסוגת שירי המשוררים, ומופתי גם כיצירת רוק. הצעקה של לוי בשיר נהדרת. למה הוא לא נכנס לרשימת ההכי גדולים? כי מה שעושה את השיר ענק ומרגש הם המילים, הלחן, ותפקידי הכלים – אבל לא הקול של לוי. בשום שיר אחר שלו שאני מכיר הוא לא שר ממש כמו זמר רוק, חוץ מאחד מתמיה קצת – מארי בבו גרבבה שמופיע כבונוס במהדורה המאוחרת של הדיסק "התעוררות". הוא נורא כועס שם, כאילו מתנגד למנגינה העממית העולצת. לא ברור לי למה, אולי כי אני לא יודע בולגרית.

  • דני דותן, נמאס לי (1983): הקליק נחשבים ללהקת פאנק יותר מרוק. אני לא מספיק מכיר את הפאנק העולמי כדי לדעת עם איזה תת־סוגה שלו הם התכתבו, אם בכלל, בשירה המלאכותית בכוונה של דותן, כמו גם גם בעיבודים המנוכרים ובהופעה המאופרת – ברור שלא עם הקלאש והראמונז, נניח. אבל אם הפאנק הוא ביטוי לאכזבה מהרוק, אז המלאכותיות והניכור של הקליק הם פאנק לעילא, כי הם זורקים לפח, ובהתרסה, את אידיאל האותנטיות של הרוק. למרבה הפלא, הם הצליחו לבטא בהצלחה רבה את אותו זעם ותסכול שרוקרים במיטבם מבטאים, באמצעים הפוכים, ובתוספת ליאוש וניהיליזם.

    ובין כל השירים שלהם, "נמאס לי". הייתי בשמחה שם אותו ברשימת ביצועי הרוק הגדולים. משום מה דותן שר פה כמו רוקר, אמנם רוקר בלתי מוזיקלי בעליל, אבל עם כעס טבעי ואמין ובלי איפור. אולי יש כאן אמירה – כשבחלק השני של הרצועה, "שוערי האימפריה", הוא עובר לשירה המלאכותית הרגילה – שהרוק נמאס או הכזיב. ואולי סתם שירת הרוק יצאה לו ללא כוונה מיוחדת. כך או כך, בגלל הגישה האנטי־רוקית הוא מחוץ לרשימה (אבל זוכה להערצתי).

  • אבי בללי, זכות הצעקה (1992): בביצוע הכי טוב שלו בללי מצליח להיות זמר רוק מעולה, גם אם לא מופתי.

  • אהוד בנאי, עגל הזהב (1987): האלבום הראשון של בנאי, עם "הפליטים", היה אלבום רוק נהדר. הבעיה היחידה בו היתה חוסר ההתאמה בין הצליל המחוספס והקצב לבין השירה של בנאי. החל מהאלבום השני (ובעצם עוד באלבום הראשון, רק בשיר אחד, ממשיך לנסוע) התגלה עד כמה הוא זמר נהדר: הוא שר בכנות שאין כמותה, מספר סיפורים על עצמו ועל אחרים, ולא צועק. הוא בוודאי הזמר הכי טוב בסוגו. סוגו הוא לא רוק.

  • יובל בנאי, נגעה בשמיים (1993): "משינה" התחילו כלהקה של צחוקים (מעולים), אחר כך גיוונו לכל מיני כיוונים (מעולים בחלקם), ומדי פעם גם שיחקו ברוק של ממש. באלבום "מפלצות התהילה" הם ניסו לכסח בשעטה נוסח הפיקסיז. זה יצא מעולה ומתסכל כאחד: הנגינה מהירה, עוצמתית וסוחפת, לגמרי פיקסית. אתם המאזינים עוצמים עיניים, מכווצים פנים ובעל כורחכם עושים גיטרת אוויר ותופי אוויר. ואתם רוצים גם לצעוק יחד עם בנאי, אבל אבוי, הוא כמעט משתנק. הקול שלו לא בנוי לשיר חזק ומהר. תרגיל מחשבתי – מי היה יכול לשיר את זה יותר טוב? הרשימה לעיל מלאה בזמרים עם עומק וכוח אבל בלי מהירות. פוליקר הצעיר אולי, אבל זה היה יוצא כואב מדי. עדיף גידי גוב הצעיר, או פורטיס.

    "נגעה בשמיים", מהאלבום "שיא הרגש", הוא בעיניי השיר הכי מוצלח של משינה ושל יובל בנאי כשיר רוק. גם הוא לא נוגע בשמיים: שתי בעיות שהיו לבנאי לכל אורך הדרך פוגעות גם בשיר הזה. הבעיה הקטנה – דיקציה מרוחה משהו (מרד נגד האב יוסי?) שגורמת לו להישמע לא עד הסוף רציני. הבעיה הגדולה – מילים ממש רשלניות. הבתים הם אוסף נרקיסיסטי של אסוציאציות סתומות. הוא שר אותם עם כוונה, אבל אני לא מצליח להאמין לו, כי איך אפשר להתכוון למילים חסרות משמעות? ובכל זאת, מילות הפזמון מצליחות לפגוע; ובשיר כולו בנאי הצליח סוף סוף לטעון את השירה שלו ברגש.

  • אביב גפן, אתם יודעים איזה רגע באיזה שיר (1993): קול יפה? לא. קול אפקטיבי? לא. מניפולציה? בהחלט. להתמסר לה? החלטה שלכם. אני מתמסר.

  • אורית שחף ותום פטרובר, מחפש תשובה (1995): צמד הסולנים של להקת "היהודים" הם אלופי הצרחות והזעקות. טכנית זה מושלם, אבל אני לא שומע שם אותנטיות, רק קליפה חלולה של רוק.

  • דני שושן, יום הדין (2014): בימיו בצ'רצ'ילים הגשים האח השני לבית שושן את אידיאל זמר הרוק במלוא פארו, יותר רוברט פלנט מרוברט פלנט. אבל באנגלית, ואני את הרשימה הזו רוצה למקד בעברית. רק לאחרונה שושן שר קצת בעברית. לא מה שהיה פעם, ועדיין יש לו כוח.

  • חנן יובל, צרות טובות (1969): לא, זה לא שיר רוק. השלושרים היו בדיוק אמצע המעבר מהזמר העברי לרוק. המעניין הוא שבשירה שלו, חנן יובל ביצע גם הוא צעד מהפכני בכיוון. בהמשך לדיון על אריק איינשטיין, הוא בתוך השיר, ללא מרחק רגשי וללא המשחק שמאפיין את הזמר העברי, ואז מה אם זה לא בדיוק מתאים למילים המשועשעות. כל זאת שנתיים לפני "שבלול" ו"אחרית הימים". לשלום חנוך זה לקח יותר זמן: בשלושרים הוא שר חמוד ומשחקי, עדיין לא יצא מהלהקה הצבאית.

    אלא שיובל לא הצליח להוסיף לארגז הכלים שלו צעקה וחספוס, ונשאר תמיד שייך יותר לזמר העברי. מדי פעם הוא כן התקרב לרוק.

  • נעמי חשמונאי, איך זה (2015): בעוד המאמר מתמהמה בעריכה, הגיעה לאוזניי שמעה של חשמונאי. היא שרה נהדר, רק טיפה פחות מצעקה; שתי דקות לתוך השיר היא עולה למשהו שכבר אפשר לקרוא לו צעקה; ואז השיר מבקש שהיא תצעק במלוא כוחה, אבל היא מעדיפה להשאיר את הצעקה לליווי. הליווי עושה את זה יפה (אמיר צורף), אבל אני נותר וחצי תאוותי באוזני. כששיר כזה מופיע בסוף 2015, זה סימן טוב לרוק או לא טוב?

  • גדי אלטמן, בוא ותראה (2005): מצד אחד, "בוטן מתוק בקרקס" הם לא יותר מחיקוי של נירוונה (בשיר הזה; בשירים אחרים, חיקוי של להקות גראנג' אחרות, או איזשהו מיקס שלהן). מצד שני, הם חיקוי לא רע בכלל של נירוונה. באמת נשמע שאלטמן יודע לשחזר היטב כל ג'סטה בשירה של קורט קוביין. הוא מנצל היטב את הבשרניות בקול שלו, שנדירה אצל זמרים ישראלים, בפרט באלף השלישי. זה יכול להספיק כדי לאהוב את הבוטן. אבל חזרה לצד הראשון, השירה של קוביין הרי היתה יותר מסכום הג'סטות שלה: הקול החורך שלו שידר בכל תו את איך שהוא נשרף מבפנים. אלטמן מסתפק במנוע בעירה חיצונית. נשמע שהוא בעצם נהנה מהחיים. הייתי מפרגן לו יותר אילו הוא היה שר מילים של כיף, אבל כשהוא שר "בוא ותראה איך אני סובל" בלי לסבול באמת, תוך שהוא מחקה את קורט קוביין שבאמת סבל, אותי זה קצת מרגיז. הקליפ, אגב, מגביר את הרוגז.

  • מיה יוהנה מנחם, When the Sky (מ-‏2015): יוהנה מהדהדת את גרייס סליק (קראתי אצל בן שלו לפני שהספקתי להאזין לה ולגלות או להחמיץ את זה בעצמי; בדיעבד זה נשמע די ברור...). בניגוד לאלטמן־קוביין, ליוהנה יש מספיק אישיות קולית משלה כדי שההדהוד לגדולת זמרות הרוק יוציא אותה נשכרת. אבל כאמור אני מקדיש את הרשימה הזו לצועקים בעברית, אז על יוהנה נדבר בפעם אחרת.

ולבסוף, כמה זמרים שעשו רוק מוחץ, אם לא בכל הקריירה אז בוודאי בשירים המקושרים כאן – אבל המחץ אצלם הוא למרות הקול, לא בזכות הקול.

לשלמה גרוניך יש גוון לא כל כך נעים בקול, וחסר לו "גוף" גם כשהוא צועק. כנ"ל ברי סחרוף. קורין אלאל לא יכולה לצעוק בכלל. חמי רודנר מיטיב לצעוק, אבל יש לו איזה גוון מתוק קצת בקול, שמקלקל טיפה את רושם הצעקה. ועל הקול של מאור כהן ואביב גדג' אין מה לדבר. נפנטז לרגע שאת "אבאל'ה בוא", באותו עיבוד בדיוק, שר דני בסן. או, יופי! ואת "כמה יוסי" אתן ליהודית רביץ! את "כבשים" למזי כהן, את "מישהו שומע אותי" לארקדי דוכין, את "ריקי" – זה קל – לפורטיס. ואת "מנועים קדימה"? לגבי שושן אם אני רוצה יותר סוחף, או לרפי פרסקי אם אני רוצה יותר כואב. שוב, אני לא רוצה לקחת קרדיט מהזמרים ששרו את השירים האלה בפועל, כי מעבר לשירה אלו יצירות נפלאות שלהם – וגם השירה שלהם לא כזו רעה, בסופו של דבר.



כשהתחלתי לגלגל את המאמר הזה היתה לי תזה: טבעי לשיר רוק באנגלית; בעברית זה דורש להמציא את הגלגל, ורק יחידי סגולה הצליחו. אבל כשנכנסתי לעובי הקורה, גיליתי שהתזה לא נכונה. מבין אלו שניסו בכלל לשיר רוק בעברית, והם לא מעטים, יש יותר כאלו שהצליחו מאשר כאלו שנכשלו. זה אמנם קרה פה באיחור, כמובן, ואכן היה כרוך במחקר ופיתוח, אבל בסופו של דבר, התוצרת מרשימה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • אישקש
  ללא כותרת • קול הרעם מקהיר • 2 תגובות בפתיל
  אלוויס מת? • האייל האלמוני • 138 תגובות בפתיל
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • האייל הנקוד • 71 תגובות בפתיל
  חסר מאוד • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • הפונז • 11 תגובות בפתיל
  טירוף במה • יובל נוב • 284 תגובות בפתיל
  תודה • קונשטוק • 9 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • יובל נוב • 151 תגובות בפתיל
  כמה תוספות • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  מה שאין בו • שוקי שמאל
  מחתרת המגניבות • נמר רפלקסטיבי
  הסיבה לצעקה קורעת הלב של נורית גלרון בסוס מעץ • צב מעבדה • 5 תגובות בפתיל
  זה לא מקום לחלשים • גרושו • 9 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אלון עמית • 4 תגובות בפתיל
  מאמר מצוין • בוטון בדימוס • 27 תגובות בפתיל
  תתרן מוזיקלי, מה הוא אומר? • שוטה הכפר הגלובלי • 3 תגובות בפתיל
  דני דני מלוכלך • ירדן ניר-בוכבינדר • 13 תגובות בפתיל
  משבלול ועד הקצה • ברקת
  דני דני מלוכלך (2) • ירדן ניר-בוכבינדר
  איך להגות ה' בעברית • הפונז
  ליאונרד כהן לוחש בעברית • שם
  רשימה קצת לבנה,אשכנזית לא? • שי • 5 תגובות בפתיל
  תמר קוקי אריאל • ירדן ניר-בוכבינדר • 13 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים