איך לצעוק בעברית 3721
הרגעים הגדולים ביותר של זִמְרַת רוק בישראל

הרוק, כידוע וכמוסכם, מת לפני עשור וחצי בערך, בעולם בכלל ובישראל בפרט. זה טבעי. כל סוגה נגמרת. הרוק השאיר חותם יותר מרוב הסוגות, לפחות על בני דורי ועל עוד אי־אלו שנתונים לפני דורי וקצת אחריו. היו כמה שעשו רוק גם במילניום השלישי, אפילו רוק טוב, ובוודאי יהיו עוד כמה שיעשו, אבל הזרם המרכזי של המוזיקה הפופולרית זרם לכיוונים אחרים.

כשהרוק בישראל עמד למות, אבל עדיין לא ידענו את זה, התלונן ניר יניב שבעוד שהמילים טובות, הלחנים טובים והנגנים מצוינים, הזמרים הם נקודת תורפה. זה לא השתפר מאז, והעתיד לא מבטיח – כפי שמבקר המוזיקה של "הארץ", בן שלו, מתלונן לפעמים, הזמרים היום אפילו לא מנסים לשיר חד. נשאר בעיקר להתגעגע.

אז הנה, בנימה של סיכום, שלא לומר נוסטלגיה, בחירתי האישית לשירים הטובים ביותר בהיסטוריה של הרוק הישראלי, מהזווית הצרה של הביצוע הווקאלי. אין משמעות לסדר השירים ברשימה, ואין לי יכולת או רצון לדרג ביניהם. מיותר לציין שאין כאן מצידי יומרה לאובייקטיביות, ולא יומרה להכיר הכל. כל שיר שלא הכנסתי לכאן והייתי צריך להכניס מעיד רק על שכחה במקרה הטוב, ועל צרות עולמי והטיותיי התרבותיות במקרה הרע. אשמח אם תזכירו לי, תתווכחו איתי, ותוכיחו אותי. עוד דיסקליימר: אני מתבסס על הקלטות האולפן, ויש שיאמרו שרוקר נבחן לא פחות, ואולי יותר, על הבמה. אבל הקלטות האולפן הן מה שאני בעיקר מכיר ומה שנגיש לדיון אינטרנטי.

זמר רוק גנרי - אילוסטרציה

ובכן, מהם תנאי המכרז? מה ההגדרה או הקריטריונים שלי לשירת רוק טובה? במקום לשטוח אותם מראש, אני מקווה שהם יתבררו מתוך הרשימה.

יהודה פוליקר: בית משותף (1984). יש משהו כמעט מפחיד בעוצמות הרגש שפוליקר החצין באלבום השני של בנזין, "משמרת לילה". איזה רגש זה היה? זעם עם תסכול, ראשוני, לא ברור, לא מעובד, ונשמע ספונטני לחלוטין.

מתחילת השיר פוליקר דורס בגיטרה ודורס בשירה, מזדהה לחלוטין עם המחנק שיעקב גלעד כתב עליו. במעבר "זה מתחיל ונגמר באותה נקודה" הוא עובר לספרינט, ודורס ומחניק אפילו יותר. הפזמון הוא תאונה: מילותיו הן נטע זר בשיר, ואפקט ההד על "רדיו" הוא טיפשי. אני מניח שזה קשור לכך שהשיר נכתב, הפלא ופלא, לשירותרום (אולי בעקבות "יום שישי את יודעת" ראו בבנזין להקת פופ למסיבות?). אולי פוליקר וגלעד חשבו, או אמרו להם, שצריך שהשיר יהיה על רדיו, אז הם תקעו משהו. לענייננו: אפילו בפזמון הזה פוליקר זועם נפלא.

נורית גלרון: סוס מעץ (1982). נורית גלרון לא קופצת לראש כשחושבים על רוקריות, והמושג "רוקרית" לא קופץ לראש כשחושבים על נורית גלרון – הענוגה, הקלאסית, הצלולה. למה לא, בעצם? רבים מהשירים המצליחים ביותר שלה הם כן רוק, או לפחות על סקאלת הרוק. אבל רוק אמצע הדרך. לפעמים טוב יותר, לפעמים פחות, אבל בכל מקרה אלו שירים שלא יכלו להוציא אותה רוקרית של ממש, ומאידך לא ביטאו את האיכויות הקלאסיות שלה כזמרת.

ב"סוס מעץ" היא החליטה לצאת מכל אזורי הנוחות שלה. היא צורחת ומצטרדת. ב"כוכב נולד" ודומיו בטח קוראים לזה להתאבד על השיר. זה יכול להיות טריק זול, אבל זה עובד נהדר – לא מעט, אולי, בזכות הידיעה שזו פאקינג נורית גלרון! לא ככה היא אמורה לשיר! כנראה שבאמת הלב שלה נשבר. גם של המאזין.

הלחן, אגב, של נחצ'ה היימן. גם זו עובדה מפתיעה, אבל היימן תמיד אהב לחרוג מהמשבצת של מלחין ארץ ישראל, לכל מיני כיוונים.

אריק איינשטיין: תוף בודד (1980). עם מותו של האריה הגדול של המוזיקה הישראלית, כתב עליו בן שלו: "איינשטיין לא היה אף פעם זמר רוק. הוא לא צעק ולא שאג. בשיר אחד בלבד, היה היה מתוך האלבום 'פוזי', הוא פרק בצורה שלוחת רסן את הצער העמוק שלו על מותו של עמית אהוב, הפסנתרן הצעיר זיגי סקרבניק." שלו ממשיך ומצטט את עלי מוהר: "[איינשטיין ידע] להיות בתוך השיר עד כלות, אך בה בשעה גם לעמוד איכשהו מחוצה לו, במרחק מה, כמתבונן". אני חושב שהמילה "משַחֵק" עוזרת להבין את הנקודה – איינשטיין כזמר היה לרוב, רק קצת, שחקן תיאטרון המגיש את השיר. "היה היה" הוא אכן רגע בולט בחריגותו של שירת רוק ממש: שש דקות לתוך השיר אריק איינשטיין צורח. זה עובד, אבל כהבעה של חוסר אונים, דרך ויתור על מה שעשה אותו לזמר גדול. הוא כמעט נעלם כשהוא צורח.

"היה היה" מ-‏1969 הוא קיצוני, אבל לא יחיד, כי שנתיים אחריו הקליט איינשטיין את "שבלול" עם שלום חנוך, וברוב שירי האלבום שר כזמר רוק לכל דבר. אני, לפחות, לא שומע שם משחק, וצריך מיקרוסקופ כדי לראות רווח בין איינשטיין לבין השירים. אל תוותרי עלי הוא החזק ביותר כשיר רוק, אבל במידת מה קורה בו האפקט של "היה היה": ככל שאיינשטיין צועק, כך הוא נמוג.

האם היו לאיינשטיין רגעים שבהם הוא השכיל להיות גם זמר רוק וגם אריה? לשיר הישר מתוך נפשו, אבל תוך שימוש בחוזקות שלו – הבריטון הסמכותי עם הצרידות המדודה היטב? אפשר לציין את לא על הלחם לבדו, ויותר ממנו את מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר. אפילו יותר את צא מזה: השיר היה יכול להיות אחת מפסגות הרוק הישראלי, בפרט בכל הנוגע לשירה, אבל יש בו בעיה – המילים לא מתאימות. רוק הוא מוזיקה של בני עשרה שכועסים על ההורים שלהם. כאן זה ההיפך, הורה המתמודד עם הכעס של בן העשרה שלו, בלי לכעוס עליו בחזרה ואפילו בלי להבין אותו. אז איינשטיין שר כאן בקול שהיה יכול לבטא כעס, אבל המילים לא נותנות לו שום דבר לכעוס עליו; הוא אכן לא נשמע באמת כועס, ולצעקה הצרודה כאילו אין סיבה. פול גז בניוטרל.

בחרתי ב"תוף בודד" הלא כל כך מוכר (שמעתי אותו רק פעם אחת עד כתיבת המאמר הזה, באחד המרתונים ששודרו אחרי מותו של איינשטיין; מזל). מאלף להשוות בין הביצוע מהאלבום לבין גרסה מעט מאוחרת יותר שהוקלטה לצורך תכנית טלוויזיה: בראשונה הוא עדיין משחק, ובהחלט "מחוץ לשיר". בשנייה הוא בתוך השיר – אולי רק בתשעים אחוז, אבל מספיק כדי להיות זמר רוק ולבטא במלואן את החוזקות שלו שהזכרנו. הוא משחרר קצת יותר מבדרך כלל, לוחץ יותר את מיתרי הקול, וזה מספיק כדי להטעין את השיר בכעס אמין. המילים הן שיר רוק מובהק; לא להאמין מי חיברה אותן.

שלמה ארצי: אני נבראתי לך (1988). בין האלבומים גבר הולך לאיבוד ללילה לא שקט נדמה ששלמה ארצי חקר, באופן אנליטי ממש, איך לשיר רוק בעברית. איך להטעים את המילים, איך להניח אותן על המנגינה, איך להגות רי"ש. באלבום "חום יולי אוגוסט" המחקר הבשיל, הוא כבר יודע איך. בשיר "אני נבראתי לך" הוא מתפנה לבנות לתלפיות את המהלך הווקאלי: בבית הוא שר מרוסן (רק הליווי אומר שיש סערה באופק), ב"האם שמת לב אני ביקשתי" מעלה הילוך, אבל מושך אותו בסבלנות שמונה שורות איטיות, עד "כך יצאתי אל הדרך". שם הוא כבר מתחיל לסעור, אבל גם את השלב הזה הוא מושך על פני ארבע שורות, ורק אז עולה – עדיין בהדרגה! – לצעקה "אלוהים אמרת שבוע תישאר פה". כיתת אמן בזמרת רוק.

נאמר גם כמה מילים על תכסיס קולי שארצי הפעיל באפקטיביות רבה: קול שני גבוה ברקע. על רקע הקול הרגיל שלו, אולי רגיל מדי, הקול הגבוה נותן חריפות. זה התחיל בפתאום כשלא באת עם גרי אקשטיין, אחר כך הוא עבר לשיר את הקול הגבוה בעצמו, וחזר על כך בערך פעם באלבום – במהן המילים, בהרדופים, בליד הבית שגרתי בו (עם פילטר אלקטרוני, לא עובד), ברוקר חיי, ובירח.

שלום חנוך: עיר זרה (1977); נגד הרוח (1988). איך לבחור שיר של שלום חנוך לרשימה הזו? בתקופת השיא שלו כזמר, בין האלבומים "אדם בתוך עצמו" מ-‏1977 ו"רק בן אדם" מ-‏1988, היתה לו כזו צרידות מופלאה וכזה מטען בקול, שנדמה שהוא יכול היה להפוך אפילו את "יונתן הקטן" לרוק חודר נפש. אילו הייתי כותב מאמר על השירה של חנוך והייתי צריך לבחור את הפסגות הגבוהות ביותר שלו, כנראה הייתי בוחר בשיר דרך ובעל פני האדמה. בשניהם מנעד מרהיב בין השקט הטעון לבין הצעקה הטעונה.

שלום חנוך

צילום: אורית פניני



אבל מנעד מרהיב כזה ידעו לתת גם זמרים אחרים שמוזכרים כאן. ואילו בשני אתגרים, מנוגדים אולי, חנוך היה אחד ויחיד. "עיר זרה" הוא כולו בטון אחד, שקט. והשקט הזה טעון עד גדותיו באנרגיה מחשמלת (צליל הפסנתר החשמלי שאלונה טוראל טוותה אחראי, אבל החשמל נמצא לא פחות בקול של חנוך), וקורע את הלב.

"נגד הרוח" הוא מונוטוני יחסית ודל בדקויות. אז למה בחרתי בו? בגלל אצטדיון רמת גן. נדמה לי שבריאותיו ובגרונו של אף זמר אחר בישראל לא היה מגדש טורבו כמו זה שחנוך מפעיל כאן. אני מכיר את השיר רק מגרסת האולפן, אבל באוזני רוחי חנוך שר אותו באצטדיון.

דני בסן: אחרי ככלות הקול והתמונה (1986). אם שירת רוק היא סוג של נגינה בכלי, אז דני בסן מראה מה זה להיות וירטואוז. מתחיל בזעם עצור, ותחת שליטה לאט לאט מעלה, שולט לחלוטין ברמת הזעם, עד שבסוף הוא ממש צועק בזעם – ואפילו אז לא מאבד שליטה.

ריקי גל: ילד אסור ילד מותר (1987). עוד מפגן של וירטואוזיות בשירת רוק: שליטה מוחלטת בקשת הגוונים שבין איפוק לזעקה נוראה. אפשר לטעון שמרוב שהשירה שלה נשלטת ומחושבת, זה כבר לא האידיאל של רוק, ואולי לא רוק אמיתי בכלל. לי קל יותר להגן על הטענה שזה כן רוק.

אתי אנקרי: רואה לך בעיניים (1990). משהו בשירה של אתי אנקרי מזכיר את ריקי גל: אפשר לטעון שמרוב שליטה בכלי זה כבר לא בדיוק רוק. ואפשר, מאידך, להסיר את הכובע בפני ביצוע מופת. הקול שלה היה יכול להיות צלול מדי לרוק, אבל ב"רואה לך בעיניים" (ורק בשיר הזה, נדמה לי) היא מצליחה לדקור איתו.

ריטה: שביל הבריחה (1986). עכשיו אני כבר במדרון חלקלק של גבולות הסוגה. "שביל הבריחה" הוא כן רוק? לא רוק? נדון בזה אולי אחרי המאמר. מה שברור, ומיותר להכביר עליו מילים – בין אם זה רוק ובין אם לא, זה ביצוע ווקאלי אדיר שבאדירים.

ארקדי דוכין: זקוק לך (1989). דקה ו-‏17 שניות מתחילת השיר – רגע בלתי נשכח של זוועה, שאגת החיה הפצועה. ככל שעוברות השנים נהיה לי רק יותר קשה לשמוע את זה. רגע נשגב.

לא אפרד מארקדי דוכין בלי להזכיר את אם כבר לבד. כמעט את כל השיר שר מיכה שטרית בקולו המשעמם למדי, ומתאים אותו למילים המביעות השלמה רגועה עם האכזבות של החיים. ואז, אחרי שהוא שר את הפזמון בפעם האחרונה, נכנס דוכין. הוא שר את אותן המילים, אבל בווריאציה קלה על הלחן, ובעיקר עם כאב וזעקה בקול, ופתאום המילים האלו מביעות מרירות ומצוקה.

גבריאל בלחסן: בשדות (2006). הצרחה של דוכין נמשכה כמה שניות, ואז הוא נרגע יחסית וגם אנחנו יכולים להירגע יחסית. מה גם שאחרי אותו אלבום ראשון הוא נרגע באמת. בלחסן צורח את נשמתו במשך דקות בשיר הזה, וגם בסופו אין שום פורקן. המילים הן של נחמה; בשירה הוא אומר שהנחמה הזו היא זיכרון רחוק ואבוד. לגודל האסון, עד הסוף לא עלה בידו להירגע. אם אתם לא מכירים את בלחסן ואת עולמו (אני מודה שאני רק הצצתי בחטף, לצורך המאמר הזה) שקלו אם אתם באמת רוצים להיכנס.

יהודית רביץ: איזו מין ילדה (1997). התהליך שעברה השירה של יהודית רביץ בשני העשורים הראשונים של הקריירה שלה מתואר היטב בשיר שלה, שלא בא לי לקשר אליו כי הוא שיר רכרוכי ומילותיו קלישאה. לא בא לי אפילו לצטט ממנו, אבל בכל זאת: משנה לשנה היא הלכה ונחשפה, כמו בצל התקלפה. בארבע לפנות בוקר ובשכניו לאלבום "גלוי ונעלם" היא שרה כוחני, קצבי וגרובי. כל אחד מהם היה בקלות מכניס אותה לרשימה הזו. בעד קצה המסלול היא ריככה את השירה בכמה מילימטרים, ובשבתות וחגים בעוד כמה, ופתאום, ב"איזו מין ילדה" היא גילתה משהו שקודם היא הסתירה: פגיעות. יש בשירה שלה שם אפילו רמז של שמץ של בכי. (אני מדלג על השיר באה מאהבה שנחשב לרגע מהפך אצלה, אבל בעיניי הוא די סתמי.) באלבומים הבאים היא זיקקה את הקול עוד מילימטר ועוד מילימטר. מתוך הפגיעות שאיתה היא שרה יוצא סוג של כוח, כובש ומרגש יותר.

יהודית רביץ

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל



מזי כהן: חמש בבוקר עוזבת (1981). אם ללכת לפי ההיגיון שאתו בחרתי עבור זמרים אחרים את השיר המייצג אותם, הייתי אמור לבחור שיר מאוחר יותר מהקריירה של מזי כהן. גם היא עברה תהליך הבשלה, וחופשת מולדת ועוד יותר, עינייך, חושפים גוונים נהדרים של שליטה בצעקה. ב"חמש בבוקר עוזבת", מהאלבום היחיד של ההרכב "פרמיירה", היא סתם צועקת. אבל איפה עוד בתולדות הרוק הישראלי שמענו מישהו סתם צועק כל כך יפה? כמו שבמילים הבחורה עוזבת את הבחור בלי סיבה של ממש, גם בשירה כהן צועקת בעוצמה אדירה ובלי סיבה של ממש, צועקת בעליצות משוחררת, בכיף.

חבל שבן זוגה לדואט, יואל לרנר, אפילו לא מתקרב לתת לה קונטרה – הקול שלו כל כך קטן לעומתה שהוא כמעט נעלם. אולי הם היו מודעים לפער ושיחקו על זה במילים: הדמות שלה היא החזקה ביחסים ויוזמת את ההסתלקות, והוא הנעבעך שנשאר מבולבל מאחור.

אלי מגן: פתחי לי את הדלת (1972). אלבומה היחיד של להקת "אחרית הימים" זכה למעמד מיתולוגי כאלבום הרוק הראשון בישראל, ורבים רואים בו יצירת מופת. בעיניי הוא נפלא, אבל בבירור בוסרי, מתפזר ליותר מדי כיוונים, ולא מכסה לחלוטין את היומרות שבו. לא שונה מאלבומים ראשונים של להקות רבות שלימים היו גדולות, אבל אצלנו גם להקות גדולות לרוב לא זוכות להגיע "לימים". "פתחי לי את הדלת" מייצג טוב מכל את כוחו ואת חולשתו של האלבום: שיר יומרני, ספק פרוגרסיב, עם עלילה מוזיקלית ארוכה ומפורטת, שנעה הלוך ושוב בין שקט לרעש, בין רוגע לסערה. לדעתי חברי "אחרית הימים" לא הצליחו באמת לבנות מהלך מנומק ומשכנע, כאילו השיר משווע לעורך. ובכל זאת, הוא נפלא ומרגש. יותר מכל, בזכות השירה של אלי מגן. מפתיע איך בשלב כל כך מוקדם ברוק המקומי, וכשלנגד אוזניו שיאי שירת הרוק האנגלוסקסי, הוא העז לשיר בניגוד כל כך חד למה שמצופה מרוקר: מהוסס, פגיע, מפגין חולשה גם כשהוא שר שקט וגם כשהוא צועק. מי היה המודל שלו?

שילה פרבר: פיה אחת פחות (2006). ומהשיר המוקדם ביותר ברשימה, לשיר כמעט הכי חדש בה. במפתיע, מחבר ביניהם המאפיין של השירה – גם פרבר משדרת בשירה שלה חוסר ביטחון, שלא לומר פחד במה (אם אתם לא משתכנעים בכך מהשיר הזה, נסו את אני שמה עליך זין). איכשהו היא השכילה להפיק המון כוח מתוך חוסר הביטחון הזה, לפחות באלבום השני שלה. נדמה לי שבשאר האלבומים היא הלכה לכיוון פחות רוקי.

גבי שושן: בראשית (1973). לפני שבועות רבים כתבתי את הפסקה עליו, והנה, ממש ערב פרסום המאמר, הגיעה הבשורה המרה שהוא נפטר, והשבח הפך להספד.

דיברנו על הזמרים שהגיעו לווירטואוזיות דרך עבודה קשה. גבי שושן, לעומתם, הוא ילד פלא: היתה לו צעקה אפקטיבית בקול גבוה שבאה לו בקלילות, או כך נדמה. חבל שבשנות השיא שלו הוא התבזבז על שש עשרה מלאו לנער, להשתטות לפעמים, ולילה בחוף אכזיב, שהפגינו את היכולת אבל נשארו במשקל נוצה, והשאירו משושן זיכרון מצטבר של זמר פופ קליל. אבל הוא הקליט גם את "בראשית". הפתיחה בפסנתר יוצרת פאתוס, הלחן (צביקה נוי) והגיטרה (שושן עצמו?) ממשיכים אותו לכל אורך השיר. אם אני מדמיין זמרים אחרים - אפילו מהרשימה הזו - שרים את השיר, הפאתוס הזה יוצא... פאתטי. שושן, בקולו האדיר והעדין בעת ובעונה אחת, לוקח את השיר לגן עדן.

בהערת אגב, יש לי יום הולדת של "אחרית הימים": הבדיחה של קולות הרקע בפלצטו ובבאס מאוסה בעיניי, וגורמת לי לשים איקס על השיר כולו. אני לא בטוח אם השיר אמור להיות סתם פרפראה או להחביא איזשהו רובד רציני. אין לי שום סיבה לחשוב על כוונה רצינית, חוץ משתי סיבות: העובדה שאת המילים כתב רוטבליט, והשירה של שושן. הוא שר כל כך חזק, כל כך משכנע, שנשמע שהוא חייב להתכוון למשהו חשוב.

דפנה ארמוני: היא תיקח אותך (1986). שיר בנאלי למדי בלחן ובעיבוד, ודווקא משום כך אפשר להפנות את תשומת הלב לדרך שבה ארמוני עובדת עם הקול שלה: כל מילה נשמעת אחרת, חמישים גוונים של עוצמה מאופקת, חושנית ומסתורית.

סי היימן: באת אלי (1985). הקול עתיר הנפח והרגש של סי היימן לא תמיד היה מאוזן היטב עם המוזיקה שלה. באלבומה הראשון המוזיקה היתה פשטנית מדי להבעה הקולית המורכבת. החל מהאלבום השני היא נטתה לפעמים למלודרמטיות בטעם רע. לפני האלבום הראשון היא שרה עם יזהר אשדות את זהב טהור – שיר פצצה אבל לגמרי בוסר, גם השיר בכללותו וגם השירה שלה, שצועקת יותר מדי ומאבדת את הנפח. ב"באת אלי" – דווקא שיר שגם המילים וגם הלחן שלו לא כל כך מצליחים להגיע לפואנטה כלשהי – השירה שלה מגשימה את מלוא הפוטנציאל, וממלאת את השיר בסערת רגשות עדינה. ביורים ובוכים היא אולי אפילו יותר טובה – מלודרמטית, אבל עם הצדקה. רק שההיבט הפוליטי שלו מסיח את הדעת. תיכף נדבר על שירי מחאה.

דני ליטני: גמרתי להכין את כל השיעורים (1974). אז מה הדאווין של שיר מחאה, שאל בזמנו מאיר אריאל. שירי מחאה הם תת־סוגה מהוללת של הרוק. והרי אם כבר יש סגנון שצועקים בו בשיא הכוונה, מה יותר מתאים מלהביע בו גם מחאה פוליטית? אבל כמה זמרי מחאה ושירי מחאה עולים על הדעת ברוק העולמי הקלאסי? וכמה טובים? בוב דילן, ברור, וגם, אה... בוב דילן כבר אמרנו?

אצלנו יש כמה דוגמאות מהוללות, אבל לדעתי הן לא מאוד מוצלחות. המהולל מכולם הוא כנראה מחכים למשיח של שלום חנוך. בזמן אמת הוא ייצג היטב איזשהו מצב רוח כועס על היבט אחד בחיים הישראלים, אבל היום כשאני שומע אותו אני לא מצליח להתחבר לכעס הזה. אחרינו המבול של גלרון? "יורים ובוכים" המוזכר לעיל? מי שמחזיק בדעה הספציפית שהם מבטאים אולי מתפעל, ומי שדוחה את הדעה בוודאי דוחה את השירים. המוזיקה שלהם מוצלחת יותר או פחות; כשירי מחאה הם לא מצליחים להיות יותר ממסמן של מחנה פוליטי. אפשר לסמן אותו גם עם סטיקר על המכונית. חד גדיא של חוה אלברשטיין? קצת יותר טוב; ההקדמה הארוכה לפני הפואנטה, וזהותה של הזמרת, שאז רק התחילה להשיל את תווית מלכת ארץ ישראל היפה, גרמו לפואנטה להיות חזקה. בפעם אחת.

זמר המחאה המוצלח שלנו הוא דני ליטני. יש בקול שלו איזה גוון של מיאוס, שלא תמיד מתאים אבל מוצלח מאוד לצורך הבעת מיאוס פוליטי. במופע המשותף שלו עם יהונתן גפן ב-‏1974 הוא שר נהדר את שתי הקלאסיקות הדילניות גשם כבד עומד ליפול ונישא ברוח. אבל טוב מהן הוא "גמרתי להכין את כל השיעורים". לכאורה לא יותר מבדיחה של גפן. אבל הוא וליטני ניצלו היטב את הקולות השונים שלהם. גפן מדקלם את מילות הבתים המיתממות, בקולו המתוק והנחמד, כאילו שהוא בכבש השישה־עשר. גם שתי השורות הקצרות של הפזמון מיתממות (הפואנטה במילים הופכת לגלויה רק בסוף הבית הרביעי, לא שהיא לא היתה שקופה גם קודם). אבל כשליטני שר את שתי השורות האלו בקולו המשתנק, המילים האלה הופכות לאגרוף. הכוח שלהן נשמר, אם לא מתעצם, גם כשהוא חוזר עליהן שוב ושוב בשיר. זה מה שאני רוצה בשיר מחאה: התוקף של המסר הפוליטי כבר מזמן פג, אבל השיר מצליח לגרום לנו להרגיש כאילו היינו אז, ולכעוס.

רמי פורטיס: תלוי על הצלב (1994). למה דווקא השיר הזה מכל הקריירה העברית של פורטיס? זיכרון אישי מקרי: בתשנ"ד כבר לא עקבתי באדיקות אחרי מה שקורה ברדיו, אבל למצעד השנתי העברי החלטתי להקשיב. איזה דיכאון! שעמום אחרי שעמום, שקעתי בהרהורים נוגים על הכיוונים שהפופ הולך אליהם (בארץ וגם בעולם). ואז פתאום בא "תלוי על הצלב" ופוצץ לי את האוזן. אנחת רווחה: הכיוון אמנם עגום, אבל כל עוד פורטיס שר כך החיים יפים.

רמי פורטיס

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל



גם בהאזנה שמנסה להשתחרר מאותו זיכרון מתשנ"ד ולהיות אובייקטיבית, הביצוע הזה הוא פורטיס בשיאו. איזה סוג של שיא? השירה (והמילים) כאילו כואבים ומיוסרים, אבל זו בבירור תחפושת דקה מעל צעקה שהיא בעצם בכיף, עיינו ערך "חמש בבוקר עוזבת". האם זו הזדקנות של פורטיס המשוגע? התברגנות? לא: הצרחה של פורטיס תמיד נשמעה יותר כיף מאשר כעס עמוק – החל מאינקובטור, דרך רד מעל מסך הטלוויזיה שלי (הוא בעט אז מאוד חזק, אבל בוסרי, יותר פאנק מרוק), דלג על מינימל קומפקט (שהיו מעבר לכיף, אבל קצרה היריעה; פורטיס היה שם בורג לא ראשי, והם שרו לא בעברית ולא בישראל), וכלה בנעליים עם סחרוף (שהייתי בשמחה בוחר בו, הוא מקום שני). בשלב היחסית מאוחר בקריירה של פורטיס שבו בא "תלוי על הצלב", הדאווין של הכעס כבר לא חשוב לו, חדוות הצעקה משוחררת יותר, ואנרגטית לא פחות. (חוץ מזה, יש לו שיר שמתחרה בזה ברמת הלחן והעיבוד?)

שמוליק קראוס: רואים רחוק רואים שקוף (1983). סנדק הרוק הישראלי, שמוליק קראוס, היה גם אחד הזמרים הטובים ביותר בו. בהספד עליו כתבתי על הנטייה שלו, בעיקר ככל שהתבגר, לשיר מחוספס ואפילו קצת "לכער" את השירה, כאילו מתוך התנגדות ללחנים היפים והענוגים ש"יצאו" לו. אבל היה לקראוס קול רוקר נהדר וחודר לב גם כשהוא עדיין זרם עם המנגינה ושר כמעט צלול. "רואים רחוק רואים שקוף" מ-‏1983 הוא אולי השיא שלו בפאזה הזו. האמונים על זכויות היוצרים לא רוצים שנשמע באינטרנט את הביצוע הקלאסי הזה. מי צריך, הרי לכולנו הביצוע הזה מתנגן בראש עד אחרון הצלילים. דווקא יפה לשמוע את הביצוע המאוחר שמקושר כאן. קראוס כבר זקן, עדיין מלא כוח, ורותם את הצרידות לטובתו. האוזן החיצונית שלנו שומעת את הביצוע הזה, האוזן הפנימית שומעת בו־זמנית את הביצוע המקורי, והשילוב ביניהם הוא הספד לקראוס שחזק יותר מאלף מילים.

רות דולורס וייס: הלילה שלו (2008). בוודאי איני היחיד שהתוודע לרות דולורס וייס דרך משירי ארץ אהבתי, ושהביצוע הזה עורר בו סקרנות, ועוד יותר מכך רתיעה. האם הדרמה הקיצונית הזו היא אמת או מניירה? ואפילו אם באמת כל כך כואב לה, למה אנחנו צריכים לשמוע את זה? האם יש לזה הצדקה אמנותית? ובכלל, בזיכרון שלנו שמור גביש כל כך מושלם של לאה גולדברג, דפנה אילת וחוה אלברשטיין, מה וייס נדחפת לשם? וכאילו הדרמה לא מספיק קשה לעיכול, אנחנו עוד צריכים לסבול את הדיקציה המוזרה שלה?

רות דולורס וייס

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל



רק כששמעתי את האלבום כולו התחלתי להתרגל לדיקציה ולאהוב את הדרמה. גם ב"משירי ארץ אהבתי". כנראה מועיל יותר לגשת לווייס דרך שירים אחרים באלבום (רק לא "היה נא טוב אלי"), שבהם הדרמה מוקצנת אבל לא היפר־מוקצנת, ושבהיותם מקוריים שלה מאפשרים האזנה בראש נקי יותר.

שפי ישי: והרותם היה מלבין (1992). כבר דנתי מעט בשיר הזה בהקשר של המילים של נתן יונתן; עכשיו נדבר על הביצוע. באלבומו הראשון, שבו הופיע "והרותם היה מלבין", ישי רק חצי שר, וחצי מדבר. הוא עושה בדיבור את מה ששאר חברי הרשימה עושים בשירה: מוציא דיכאון, כעס, כאב ותסכול, מהפה שלו ישר לבטן שלנו.

בשיר הזה יש ממד נוסף: קו מלודי שיהודית תמיר שרה ללא מילים ברקע. הוא יפה וענוג, והאוזן נמשכת אליו. באותו זמן ישי מתיז בקול מחוספס את המילים, והאוזן השנייה נמשכת אליו. זה ביטוי מבריק (אולי לא מכוון? אני מאמין שכן) של המילים של יונתן: המילים מתחילות בפואטיקה של יפי הטבע הישראלי – מה שהוא תמיד כותב עליו – ואז חותכות לתיאור יבש ונטול פואטיקה של הרצח של גייל רובין בפיגוע. הן מסתיימות שוב בפואטיקה של הטבע, אבל תוך הכרה מיואשת בחוסר הטעם של הפואטיקה. הנה, בדיוק את המתח הזה מייצגים, בעדינות, הקולות של תמיר ושל ישי.

רפי פרסקי: כמה פעמים (1989). כתבתי שבתוך הרשימה הזו אין סדר ואין דירוג, אבל יש בי איזה דחף לצעוק שפרסקי, המטאור שהגיח לרדיו ב-‏1989 ודי מהר נעלם מהתודעה, באלבום הראשון שלו, הוא (כביטויו של מאיר שלו) הכי מכל ההכים. את ההישגים של רבים ברשימה הוא משלב כאן בשיר אחד: התפתחות איטית ומדודה מאיפוק עד זעקה; זעם, תסכול, חוסר אונים; גווני גוונים בקול; רעננות ורעב של זמר חדש; וכאב כל כך חריף שמתעורר דחף לרוץ אליו ולנחם אותו, להבטיח לו שיהיה בסדר.

אולי באמת יהיה בסדר: לא מזמן הוא גייס בהצלחה מימון להפקת אלבום חדש!



לא נכנסו לרשימה, אבל שווים דיון:

  • אסתר שמיר, במקום הכי נמוך בתל אביב (1982): מקובל לומר שהשיר הזה הוא חלוץ הרוק הנשי בישראל, ואני מניח שאפשר להצדיק את הטענה הזו למרות יהודית רביץ. בכל אופן, זה ביצוע לא רע בכלל. אבל מה, קל לדמיין כמעט כל אחת מהזמרות ברשימה לעיל שרה את השיר, ויוצא לה יותר טוב.

  • ערן צור, הג'ינס הנמוכים (2006): צור מצליח להוציא יותר ממה שנדמה אפשרי מהקול הנמוך והמוגבל שלו. צועק נהדר, לוחש נהדר, כותב מילים יפות ואז מלהטט איתן, חותך אותן בפה ומנחית אותן. הוא שר כל כך נכון! אז למה אני רק מעריך ומתפעל, ולא מצליח להיסחף עד הסוף? בהעדר תובנה, נשאר לי רק להתנצל: זה שהוא לא ברשימת הגדולים למעלה זה כנראה לא הוא, זה אני.

  • גידי גוב, יו יה (1973): קול חזק, אבל שום מטען רגשי. בהמשך הקריירה הקול נחלש, וכאילו נוסף לו עומק של ביטוי, אבל לטעמי רק כאילו.

  • מני בגר, אין לי זמן (1984): בגר הוא אחד מזמרי הרוק הכי מובהקים ועקביים שהיו כאן, יותר מרוב אלו שברשימת הגדולים לעיל. השיר הזה הוא בעיני איזשהו שיא שלו כזמר (למרות העיבוד המצער של יזהר אשדות), אבל הוא שר נהדר שלושה עשורים, מאז התקרבי אלי ועד הכוח לאהוב. יש לו טכניקת שירה נכונה לרוק, יש לו רקע, ויש לו דמות של אנדרדוג שנותנת לו מין זכות טבעית לצעוק, שגם זה טוב לרוקר. תמיד היה חסר רק משהו קטן כדי שהוא יעפיל לליגה העליונה.

  • שם טוב לוי, שובי לביתך (1981): לטעמי אולי ההישג הגדול ביותר בסוגת שירי המשוררים, ומופתי גם כיצירת רוק. הצעקה של לוי בשיר נהדרת. למה הוא לא נכנס לרשימת ההכי גדולים? כי מה שעושה את השיר ענק ומרגש הם המילים, הלחן, ותפקידי הכלים – אבל לא הקול של לוי. בשום שיר אחר שלו שאני מכיר הוא לא שר ממש כמו זמר רוק, חוץ מאחד מתמיה קצת – מארי בבו גרבבה שמופיע כבונוס במהדורה המאוחרת של הדיסק "התעוררות". הוא נורא כועס שם, כאילו מתנגד למנגינה העממית העולצת. לא ברור לי למה, אולי כי אני לא יודע בולגרית.

  • דני דותן, נמאס לי (1983): הקליק נחשבים ללהקת פאנק יותר מרוק. אני לא מספיק מכיר את הפאנק העולמי כדי לדעת עם איזה תת־סוגה שלו הם התכתבו, אם בכלל, בשירה המלאכותית בכוונה של דותן, כמו גם גם בעיבודים המנוכרים ובהופעה המאופרת – ברור שלא עם הקלאש והראמונז, נניח. אבל אם הפאנק הוא ביטוי לאכזבה מהרוק, אז המלאכותיות והניכור של הקליק הם פאנק לעילא, כי הם זורקים לפח, ובהתרסה, את אידיאל האותנטיות של הרוק. למרבה הפלא, הם הצליחו לבטא בהצלחה רבה את אותו זעם ותסכול שרוקרים במיטבם מבטאים, באמצעים הפוכים, ובתוספת ליאוש וניהיליזם.

    ובין כל השירים שלהם, "נמאס לי". הייתי בשמחה שם אותו ברשימת ביצועי הרוק הגדולים. משום מה דותן שר פה כמו רוקר, אמנם רוקר בלתי מוזיקלי בעליל, אבל עם כעס טבעי ואמין ובלי איפור. אולי יש כאן אמירה – כשבחלק השני של הרצועה, "שוערי האימפריה", הוא עובר לשירה המלאכותית הרגילה – שהרוק נמאס או הכזיב. ואולי סתם שירת הרוק יצאה לו ללא כוונה מיוחדת. כך או כך, בגלל הגישה האנטי־רוקית הוא מחוץ לרשימה (אבל זוכה להערצתי).

  • אבי בללי, זכות הצעקה (1992): בביצוע הכי טוב שלו בללי מצליח להיות זמר רוק מעולה, גם אם לא מופתי.

  • אהוד בנאי, עגל הזהב (1987): האלבום הראשון של בנאי, עם "הפליטים", היה אלבום רוק נהדר. הבעיה היחידה בו היתה חוסר ההתאמה בין הצליל המחוספס והקצב לבין השירה של בנאי. החל מהאלבום השני (ובעצם עוד באלבום הראשון, רק בשיר אחד, ממשיך לנסוע) התגלה עד כמה הוא זמר נהדר: הוא שר בכנות שאין כמותה, מספר סיפורים על עצמו ועל אחרים, ולא צועק. הוא בוודאי הזמר הכי טוב בסוגו. סוגו הוא לא רוק.

  • יובל בנאי, נגעה בשמיים (1993): "משינה" התחילו כלהקה של צחוקים (מעולים), אחר כך גיוונו לכל מיני כיוונים (מעולים בחלקם), ומדי פעם גם שיחקו ברוק של ממש. באלבום "מפלצות התהילה" הם ניסו לכסח בשעטה נוסח הפיקסיז. זה יצא מעולה ומתסכל כאחד: הנגינה מהירה, עוצמתית וסוחפת, לגמרי פיקסית. אתם המאזינים עוצמים עיניים, מכווצים פנים ובעל כורחכם עושים גיטרת אוויר ותופי אוויר. ואתם רוצים גם לצעוק יחד עם בנאי, אבל אבוי, הוא כמעט משתנק. הקול שלו לא בנוי לשיר חזק ומהר. תרגיל מחשבתי – מי היה יכול לשיר את זה יותר טוב? הרשימה לעיל מלאה בזמרים עם עומק וכוח אבל בלי מהירות. פוליקר הצעיר אולי, אבל זה היה יוצא כואב מדי. עדיף גידי גוב הצעיר, או פורטיס.

    "נגעה בשמיים", מהאלבום "שיא הרגש", הוא בעיניי השיר הכי מוצלח של משינה ושל יובל בנאי כשיר רוק. גם הוא לא נוגע בשמיים: שתי בעיות שהיו לבנאי לכל אורך הדרך פוגעות גם בשיר הזה. הבעיה הקטנה – דיקציה מרוחה משהו (מרד נגד האב יוסי?) שגורמת לו להישמע לא עד הסוף רציני. הבעיה הגדולה – מילים ממש רשלניות. הבתים הם אוסף נרקיסיסטי של אסוציאציות סתומות. הוא שר אותם עם כוונה, אבל אני לא מצליח להאמין לו, כי איך אפשר להתכוון למילים חסרות משמעות? ובכל זאת, מילות הפזמון מצליחות לפגוע; ובשיר כולו בנאי הצליח סוף סוף לטעון את השירה שלו ברגש.

  • אביב גפן, אתם יודעים איזה רגע באיזה שיר (1993): קול יפה? לא. קול אפקטיבי? לא. מניפולציה? בהחלט. להתמסר לה? החלטה שלכם. אני מתמסר.

  • אורית שחף ותום פטרובר, מחפש תשובה (1995): צמד הסולנים של להקת "היהודים" הם אלופי הצרחות והזעקות. טכנית זה מושלם, אבל אני לא שומע שם אותנטיות, רק קליפה חלולה של רוק.

  • דני שושן, יום הדין (2014): בימיו בצ'רצ'ילים הגשים האח השני לבית שושן את אידיאל זמר הרוק במלוא פארו, יותר רוברט פלנט מרוברט פלנט. אבל באנגלית, ואני את הרשימה הזו רוצה למקד בעברית. רק לאחרונה שושן שר קצת בעברית. לא מה שהיה פעם, ועדיין יש לו כוח.

  • חנן יובל, צרות טובות (1969): לא, זה לא שיר רוק. השלושרים היו בדיוק אמצע המעבר מהזמר העברי לרוק. המעניין הוא שבשירה שלו, חנן יובל ביצע גם הוא צעד מהפכני בכיוון. בהמשך לדיון על אריק איינשטיין, הוא בתוך השיר, ללא מרחק רגשי וללא המשחק שמאפיין את הזמר העברי, ואז מה אם זה לא בדיוק מתאים למילים המשועשעות. כל זאת שנתיים לפני "שבלול" ו"אחרית הימים". לשלום חנוך זה לקח יותר זמן: בשלושרים הוא שר חמוד ומשחקי, עדיין לא יצא מהלהקה הצבאית.

    אלא שיובל לא הצליח להוסיף לארגז הכלים שלו צעקה וחספוס, ונשאר תמיד שייך יותר לזמר העברי. מדי פעם הוא כן התקרב לרוק.

  • נעמי חשמונאי, איך זה (2015): בעוד המאמר מתמהמה בעריכה, הגיעה לאוזניי שמעה של חשמונאי. היא שרה נהדר, רק טיפה פחות מצעקה; שתי דקות לתוך השיר היא עולה למשהו שכבר אפשר לקרוא לו צעקה; ואז השיר מבקש שהיא תצעק במלוא כוחה, אבל היא מעדיפה להשאיר את הצעקה לליווי. הליווי עושה את זה יפה (אמיר צורף), אבל אני נותר וחצי תאוותי באוזני. כששיר כזה מופיע בסוף 2015, זה סימן טוב לרוק או לא טוב?

  • גדי אלטמן, בוא ותראה (2005): מצד אחד, "בוטן מתוק בקרקס" הם לא יותר מחיקוי של נירוונה (בשיר הזה; בשירים אחרים, חיקוי של להקות גראנג' אחרות, או איזשהו מיקס שלהן). מצד שני, הם חיקוי לא רע בכלל של נירוונה. באמת נשמע שאלטמן יודע לשחזר היטב כל ג'סטה בשירה של קורט קוביין. הוא מנצל היטב את הבשרניות בקול שלו, שנדירה אצל זמרים ישראלים, בפרט באלף השלישי. זה יכול להספיק כדי לאהוב את הבוטן. אבל חזרה לצד הראשון, השירה של קוביין הרי היתה יותר מסכום הג'סטות שלה: הקול החורך שלו שידר בכל תו את איך שהוא נשרף מבפנים. אלטמן מסתפק במנוע בעירה חיצונית. נשמע שהוא בעצם נהנה מהחיים. הייתי מפרגן לו יותר אילו הוא היה שר מילים של כיף, אבל כשהוא שר "בוא ותראה איך אני סובל" בלי לסבול באמת, תוך שהוא מחקה את קורט קוביין שבאמת סבל, אותי זה קצת מרגיז. הקליפ, אגב, מגביר את הרוגז.

  • מיה יוהנה מנחם, When the Sky (מ-‏2015): יוהנה מהדהדת את גרייס סליק (קראתי אצל בן שלו לפני שהספקתי להאזין לה ולגלות או להחמיץ את זה בעצמי; בדיעבד זה נשמע די ברור...). בניגוד לאלטמן־קוביין, ליוהנה יש מספיק אישיות קולית משלה כדי שההדהוד לגדולת זמרות הרוק יוציא אותה נשכרת. אבל כאמור אני מקדיש את הרשימה הזו לצועקים בעברית, אז על יוהנה נדבר בפעם אחרת.

ולבסוף, כמה זמרים שעשו רוק מוחץ, אם לא בכל הקריירה אז בוודאי בשירים המקושרים כאן – אבל המחץ אצלם הוא למרות הקול, לא בזכות הקול.

לשלמה גרוניך יש גוון לא כל כך נעים בקול, וחסר לו "גוף" גם כשהוא צועק. כנ"ל ברי סחרוף. קורין אלאל לא יכולה לצעוק בכלל. חמי רודנר מיטיב לצעוק, אבל יש לו איזה גוון מתוק קצת בקול, שמקלקל טיפה את רושם הצעקה. ועל הקול של מאור כהן ואביב גדג' אין מה לדבר. נפנטז לרגע שאת "אבאל'ה בוא", באותו עיבוד בדיוק, שר דני בסן. או, יופי! ואת "כמה יוסי" אתן ליהודית רביץ! את "כבשים" למזי כהן, את "מישהו שומע אותי" לארקדי דוכין, את "ריקי" – זה קל – לפורטיס. ואת "מנועים קדימה"? לגבי שושן אם אני רוצה יותר סוחף, או לרפי פרסקי אם אני רוצה יותר כואב. שוב, אני לא רוצה לקחת קרדיט מהזמרים ששרו את השירים האלה בפועל, כי מעבר לשירה אלו יצירות נפלאות שלהם – וגם השירה שלהם לא כזו רעה, בסופו של דבר.



כשהתחלתי לגלגל את המאמר הזה היתה לי תזה: טבעי לשיר רוק באנגלית; בעברית זה דורש להמציא את הגלגל, ורק יחידי סגולה הצליחו. אבל כשנכנסתי לעובי הקורה, גיליתי שהתזה לא נכונה. מבין אלו שניסו בכלל לשיר רוק בעברית, והם לא מעטים, יש יותר כאלו שהצליחו מאשר כאלו שנכשלו. זה אמנם קרה פה באיחור, כמובן, ואכן היה כרוך במחקר ופיתוח, אבל בסופו של דבר, התוצרת מרשימה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • אישקש
  ללא כותרת • קול הרעם מקהיר • 2 תגובות בפתיל
  אלוויס מת? • האייל האלמוני • 138 תגובות בפתיל
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • האייל הנקוד
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • ירדן ניר-בוכבינדר
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • אריק • 9 תגובות בפתיל
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • הפונז
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • האייל הנקוד
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • אריק
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • הפונז • 18 תגובות בפתיל
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • נדב
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • קול הרעם מקהיר • 2 תגובות בפתיל
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • אריק • 3 תגובות בפתיל
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • יובל נוב
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • נדב
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • יובל נוב
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • הפונז • 3 תגובות בפתיל
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • נדב
חסרה לי ענבל פרלמוטר 673872
תודה. אצל איתי פרל ההרמוניה בבתים היא אכן בול בלוז 12 תיבות, אבל הפזמון כבר לא (אותה בעיה כמו ב"פיקששתי"), והסגנון בכלל מושך לרוקבילי. את "בלוז בית הקפה" של גרי אקשטיין היכרת?

ואני תוהה - איזה שירים מפורסמים באנגלית במבנה בלוז 12 תיבות יש מהעשורים האחרונים?
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • נדב • 8 תגובות בפתיל
חסרה לי ענבל פרלמוטר 728748
בזכות בן שלו, רונה קינן, באנגלית.
חסרה לי ענבל פרלמוטר 728750
קרוב מאד לבלוז 12 תיבות סטנדרטי, אבל לא בדיוק. בשני הבתים הראשונים יש חריגה מההרמוניה המקובלת‏1 , ובבית השני יש תיבה אחת אקסטרה, כלומר סה"כ 13 תיבות.
___________
במקום רה מז'ור ואז דו מז'ור בתיבות 9 ו-‏10 (או רה מז'ור בשתיהן), יש סי במול מז'ור בשתי התיבות הנ"ל (הכל בסולם סול מז'ור).
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • יובל נוב
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • ירדן ניר-בוכבינדר
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • ירדן ניר-בוכבינדר • 18 תגובות בפתיל
  חסרה לי ענבל פרלמוטר • קול הרעם מקהיר • 3 תגובות בפתיל
  חסר מאוד • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • הפונז • 11 תגובות בפתיל
  טירוף במה • יובל נוב • 284 תגובות בפתיל
  תודה • קונשטוק • 9 תגובות בפתיל
רפלקסיה אהובתי 673619
אני מנצל את הדיון לאוף-טופיק מוזיקלי שפונה לאינטלקט האיילי הקולקטיבי.

יש הרבה שירים רפלקסיביים, כלומר שירים שמדברים על היותם שירים ("זהו שיר ישן על אניטה וחואן...", "השיר הזה מתחיל כאן…", "זהו שיר אחרי מלחמה…", "this is your song").

אני מחפש שירים שבהם הרפלקסיה היא בין המילים למוזיקה, כלומר שירים שהטקסט שלהם מתאר את מה שקורה עם המוזיקה. הדוגמא המושלמת: "הנה הנה". כשמתי כספי שר "מנגינה שמתחילה נמוך", המנגינה באמת מתחילה נמוך; כשהוא שר "לה במול, פה מינור" האקורדים הם באמת לה במול מז'ור ופה מינור‏1; וכשהוא שר "והנה היא עולה עולה" המנגינה באמת עולה. עוד דוגמאות, קצת פחות טובות: ב-tiny dancer, המוזיקה באמת מאטה כשאלטון ג'ון שר "slowly", וב-It's oh so quiet של ביורק תרועת הביג-בנד מתחלפת בליווי חרישי כשהיא מגיעה למילים שבכותרת השיר.

אז היו לנו פה התייחסויות רפלקסיביות למלודיה, להרמוניה, לקצב, ולווליום. איזה עוד דוגמאות יש?
__________
1. למנטפקים: כן, אני יודע שהרמונית יש שם רה חצי מוקטן, אבל אפשר לחשוב עליו כעל פה מינור עם בס של רה, ולכן זה בסדר.
  רפלקסיה אהובתי • easy • 4 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • העלמה עפרונית • 27 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • אריק • 3 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • הקשה המקשה • 10 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • נדב • 11 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • קונשטוק • 2 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • שם • 3 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • ראובן • 2 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • נדב • 18 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • אריק
  רפלקסיה אהובתי • האייל הנקוד • 5 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • האייל הדרומי
  רפלקסיה אהובתי • ירדן ניר-בוכבינדר • 2 תגובות בפתיל
אי-רפלקסיה אכזובתי 673843
ומהצד השני, יש שירים שמבטיחים רפלקסיה מוזיקלית ולא מקיימים. באני עושה לי מנגנינות יאיר קלינגר הכניס שמות של תווים בפזמון, אבל תווים אחרים בלחן - יפים מאוד כשלעצמם, אבל בעיני יש בזה מן המבאס.

בהשטן ירד לג'ורג'ה דווקא יש מידה של רפלקסיה; יש סולו כינור שטני, של השטן, וסולו כינור נחמד, שאולי אמור להיות של ג'וני. בשני אלמנטים הרפלקסיה נשברת: הפזמון המילולי מונה ארבעה סטנדרטים שג'וני מנגן‏1, ואחרי כל אחד מהם יש מעבר בכינור, אבל אין קשר בין המעברים בכינור, ובין סולו הכינור הנחמד, לבין ארבעת הסטנדרטים.

והשבירה היותר מבאסת של הרפלקסיה, היא סובייקטיבית אבל ברורה כשמש: הסולו השטני הרבה יותר מקורי, מרשים ומגניב מהסולו הנחמד. השטן ניצח.

1 עד כמה שאני מבין את ההסברים ב-The_Devil_Went_Down_to_Georgia> [Wikipedia];.
  אי-רפלקסיה אכזובתי • ידידיה • 2 תגובות בפתיל
  אי-רפלקסיה אכזובתי • מאור ציון
  אי-רפלקסיה אכזובתי • שש • 28 תגובות בפתיל
  אי-רפלקסיה אכזובתי • יובל נוב • 6 תגובות בפתיל
אי-רפלקסיה אכזובתי 746145
בפתיל עכשווי הוזכר Brand New Key והזכיר לי שתמיד רציתי להזכיר אותו כאן: הפזמון נגמר בשורה You got a brand new key, והייתי נורא רוצה שכל בית אחר כך יתחיל בסולם שונה מקודמו. אשאר ברצון.
אי-רפלקסיה אכזובתי 746170
לפעמים מפתח הוא רק מפתח.
רפלקסיה אהובתי 673849
חנן יובל ב-''ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר'' ובמדה פחותה ב-''אחרת לא הייתי שר'' שהזכרתי אתמול.
  רפלקסיה אהובתי • מאור ציון
רפלקסיה אהובתי 757023
סאגת יובל/אמסלם/פרץ 2023. https://youtu.be/p1_fGiMa7PI
  רפלקסיה אהובתי • יובל נוב • 4 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • ירדן ניר-בוכבינדר • 3 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • נדב • 6 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • יובל נוב
  רפלקסיה אהובתי • ברקת
  משהו כזה? • מישהו • 2 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • ירדן ניר-בוכבינדר • 2 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • אריק • 4 תגובות בפתיל
  רפלקסיה אהובתי • יובל נוב
  רפלקסיה אהובתי • אריק • 3 תגובות בפתיל
רפלקסיה אהובתי 734524
נדב הולנדר (בשבתו כ"פלג") שר "עובר ללה במול" בדיוק כשהשיר באמת עובר לסולם לה במול מינור, כאן.

ממליץ לכולם לראות את ההצגה "מייקל", כשהיא תחזור לרוץ אחרי הקורונה.
רפלקסיה אהובתי 734548
שמוליק קראוס, ב"איך הגלגל מסתובב" שר בקצב אחיד, ודווקא בשורה "השיר תמיד שומר על קצב" הוא מכניס סינקופות קטנות ולא שומר על הקצב האחיד.
רפלקסיה אהובתי 734665
קצב אחיד? השיר הזה הוא מסיבת סינקופות אחת גדולה, לא?
רפלקסיה אהובתי 734672
מסכים. או לכל הפחות, השורה הנ''ל לא חורגת בסינקופטיות שלה משאר השיר.
רפלקסיה אהובתי 734674
תשווה את השירה בשורות המקבילות
"שמחה שמהולה בעצב"
"נדמה הוא גם ממש בעצם"

ב"השיר תמיד שומר על קצב" הוא מכניס סינקופה קטנה בין "השיר" לבין "תמיד" שמשנה את ההטעמות בשורה הזו מול קודמותיה.
רפלקסיה אהובתי 734675
גם אני הבחנתי בה.
רפלקסיה אהובתי 743942
בלי קשר למנגינה, אבל רפלקסיה
דייויד בואי ב"חמש שנים":

I think I saw you in an ice-cream parlor
Drinking milk shakes cold and long
Smiling and waving and looking so fine
Don't think you knew you were in this song

ואני לא זוכר אם הזכירו את "You're so vain", שזה לא רק רפלקסיה אלא גם פרדוקס השקרן הכי יפה בעולם.
רפלקסיה אהובתי 759650
Let me whisper in your ear: "Angie, Angie"
או שכבר אמרו?
רפלקסיה אהובתי 759651
יפה! לא חושב שאמרו.
רפלקסיה אהובתי 759707
סיבה טובה: בסוף הבית השני כתב מנור "זהו רגע שנכתב לשני קולות". לאורך הבית הזה (ולא בבית הראשון ובפזמון הראשון!) שומעים במרומז את מתי כספי עושה קול שני, ובפזמון שאחריו הקול השני שלו כבר נוכח מאוד.
  כמה תוספות • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  מה שאין בו • שוקי שמאל
  מחתרת המגניבות • נמר רפלקסטיבי
  הסיבה לצעקה קורעת הלב של נורית גלרון בסוס מעץ • צב מעבדה • 5 תגובות בפתיל
  זה לא מקום לחלשים • גרושו • 9 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אלון עמית • 4 תגובות בפתיל
  מאמר מצוין • בוטון בדימוס • 27 תגובות בפתיל
  תתרן מוזיקלי, מה הוא אומר? • שוטה הכפר הגלובלי • 3 תגובות בפתיל
  דני דני מלוכלך • ירדן ניר-בוכבינדר • 13 תגובות בפתיל
  משבלול ועד הקצה • ברקת
  דני דני מלוכלך (2) • ירדן ניר-בוכבינדר • 4 תגובות בפתיל
  איך להגות ה' בעברית • הפונז
  ליאונרד כהן לוחש בעברית • שם
  רשימה קצת לבנה,אשכנזית לא? • שי • 5 תגובות בפתיל
  תמר קוקי אריאל • ירדן ניר-בוכבינדר • 21 תגובות בפתיל
  אתה יודע שאני כבר ילד גדול • ירדן ניר-בוכבינדר • 3 תגובות בפתיל
  זכות הצריחה • הפונז
  דני דני מלוכלך (3) • ירדן ניר-בוכבינדר
  איך לצעוק באנגלית • יובל נוב • 8 תגובות בפתיל
היית מאמין? 751875
ערן צור יש לנו אהבה
"צור מצליח להוציא יותר ממה שנדמה אפשרי מהקול הנמוך והמוגבל שלו. צועק נהדר, לוחש נהדר, כותב מילים יפות ואז מלהטט איתן, חותך אותן בפה ומנחית אותן. הוא שר כל כך נכון! אז למה אני רק מעריך ומתפעל, ולא מצליח להיסחף עד הסוף? בהעדר תובנה, נשאר לי רק להתנצל: זה שהוא לא ברשימת הגדולים למעלה זה כנראה לא הוא, זה אני". זה לא אתה, זה השיר שבחרת.
אם היצירה היחידה של ערן צור היתה "לילות של ירח מלא"(יש לנו אהבה) עדיין זה היה מכניס אותו לרשימה שלי לפני מחצית הרשימה שלך. לטעמי אחד השירים הטובים ביותר בפופ רוק הישראלי. והבחור כתב גם את כרמלה גרוס וואגנר ופרפרי תעתוע.
איך לצעוק בעברית? ככה
לא לחינם תאר צור את "לילות של ירח מלא" כיהלום בשדה השירה שלו, שכמו יהלום הוא נוצץ מכל צדדיו.
יש עוד ביצוע ששמעתי ברשת ואני לא מוצא אותו. ביצוע אמנותי ו"פלצני" עם עיבוד קלאסי כבד ועם קטעים מהקונצ'רטו ארנחואז וגם הוא נוצץ.
היית מאמין? 751876
תודה. "בלילות של ירח מלא" לא נשמט מהרדאר לי - בחיי הזוגיות שלי שמור לו תפקיד היסטורי, ומכאן פינה חמה בלב שלי. באמת שיר נהדר, אבל כחלון ראווה ל*שירה* של צור אני לא מוצא שהוא יותר (או פחות) מרוב שיריו האחרים, והציטוט שלך ממני נשאר בתוקף.
היית מאמין? 751884
לא מסכים אתך. השיר בעיניי יצירת מופת, יהלום כפי שהגדיר ערן צור. ראה תגובה 751883

בוא ננסה אחרת.
לרגע היה נדמה לי שהשיר שאתה בחרת הובא כדי להסביר מדוע ערן צור אינו בנבחרת שלך. לא הכרתי את השיר. הוא חדש יחסית לפרפרי תעתוע, כרמלה גרוס וואגנר, תמונה אימפרסיוניסטית ונשל הנחש, היצירות והעיבודים הקלאסיים של צור.
אני לא יכול להגיד שאני מופתע. לערן תמיד היתה נטייה להתגססות. אולי ירושה מיונה וולך (אני חברה שלך) ואולי גם חיקוי של לו ריד. וזו אחראית לכמה מן הרגעים המביכים של הזמר.
אלא שערן צור אינו פרחח ואינו פלצן כפי שכתב אריק. ערן צור הוא אמן בלוז ורוק שהוא במקרה גם אדם אינטלגנטי.
כאן נכנס לתמונה הביטוי הקולע "אין שכל, אין בעיות". בוא נודה על האמת. רוב זמרי הרוק ניחנים בחוש קצב וחלקם גם ברגישות, אבל אינטלגנציה אינה הצד החזק שלהם. לכן המאזין מכנה אותם "אמיתיים" או "אותנטיים". ערו צור הוא אדם אינטלגנטי ולא זו בלבד הוא גם יוצר וכותב "אמיתי". כאדם הוא עבר ארועים לא קלים בחייו והוא כנראה רוצה שיצירתו תשקף אותו ואת חייו ולא איזו תדמית אמנותית מזוייפת או שקרית. אם לא רוצים להכריז על תחום מבצעי הרוק כנקי מאינטלקט, ערן צור חייב להיכלל בין המובילים.
האם "יש לנו אהבה" הוא הימנון לאהבה הביתית היומיומית? היית מאמינה? איזו נחמה.
והנה באות המילים "נכון את לא שלי/אבל עכשיו/בחושך את איתי" ומעוררות תהייה וחשד. האם צור מתאר בגידה? ומה זה אור כסוף וחלבי? גם מתחכם וגם פלצן?
האזנה לפודקסט שיר אחד מגלה את האמת האמנותית והמרגשת. לב השיר הוא במילים "דימיון הופך למציאות". השיר אינו בלדת אהבה שגרתית אלא תיאור נוגה של כיסופים ושיר לאהבה בלתי ממומשת.
יש ביצוע של אמיר דדון שאיש לא חולק על איכות קולו, לשיר הזה. איכשהו דוקא קולו הגבולי והמוגבל של צור משרת את השיר ומגן עליו מפני סנטימנטליות וקיטש.
ועכשיו תכניס את האזכור בפזמון ל"על חורבות האהבה" של המלחין המצרי ריאד אל סונבאטי והזמרת אום כולתום ותחליט האם מדובר בשגרה ופלצנות או ביצירה ייחודית ויוצאת מן הכלל.
היית מאמין? 751917
קודם כל, אני בוודאי לא אמרתי על ערן צור "פלצן", אולי מישהו אחר כאן אמר את זה. אין לי המון מה להתווכח, אין ספק שירדת לעומקו של השיר הרבה יותר ממני. אבל אני אדגיש שוב במה דנה הכתבה שלי, וגם התגובה שלי למעלה: בשירה, ולא במובן של המילים אלא במובן של הפקת הקול. אני אקבל בשמחה את דבריך שמדובר ביצירת מופת במילים, בלחן וברפרנסים; אבל גם אצלך אני לא רואה טענה שהוא שר כאן (שוב, במובן הקולי) יותר יפה או יותר משכנע מבשירים אחרים שלו.

את "הג'ינס הנמוכים" שבחרתי למאמר בחרתי - אני מקווה שבסוף הבנת - דווקא בתור השיר שבו הוא שר הכי טוב כזמר רוק, כלומר ניסיתי "ללכת לקראתו" ככל האפשר במונחי הכתבה. באמת לא הכרתי את השיר לפני כתיבת המאמר, פשוט חרשתי את צור ביוטיוב ובשיר הזה הזדקפו אוזני - למשמע השירה שלו, בהחלט לא בגלל איכויות המילים והלחן בשיר.

הנקודה שבאמת מגרה אותי למחשבה בתגובה שלך הוא השאלה האם יש ניגוד מובנה בין אינטליגנציה לשירת רוק מוצלחת (לטעמי). הייתי רוצה לחשוב שלא, אבל... יש כמה זמרים וזמרות שאני שומע בשירה שלהם מחשבה ואינטליגנציה: קופצים לי לראש חווה אלברשטיין, שלומי שבן, מאיר אריאל ורונה קינן, אולי גם אהוד בנאי?. כולם בנקודות מסוימות ובמידות שונות התקרבו לרוק, אבל אף אחד מהם אינו ממש רוקר, בוודאי שלא רוקר מוצלח. ערן צור נשמע הכי אינטליגנטי מכולם, ויותר מכל אלו הוא גם רוקר. וזה כמעט מצליח להתשלב מצוין, אבל - שוב, לטעמי הסובייקטיבי לחלוטין לא עד הסוף. יכול להיות שהמחשבה לא נותנת לרגש ה"פרימיטיבי" לצאת במלוא תפארתו, והרגש הזה הוא מה שאני אוהב לשמוע בשירת רוק. אולי שלום חנוך הצליח יותר - עם רק קצת פחות אינטליגנציה-נשמעת והרבה יותר רגש מתפרץ ("על פני האדמה", "הדרכים הידועות"). אם אני עובר על הרשימה שלי במאמר, הייתי מציין גם את אלי מגן ב"פתחי לי את הדלת" ואת יהודית רביץ ב"איזו מין ילדה" ואחרים שלה מאותה תקופה שלה ככאלה שגורמים לי לחשוב שהם חושבים משהו ולא רק מרגישים.
היית מאמין? 751918
אני אמרתי שערן צור פלצן.
לא שיניתי את דעתי עליו.
פלצן יכול להיות אמן (לא חסרות דוגמאות, נראה לי שזאת אפילו הנורמה), ואפילו אמן דגול (דאלי, וורהול), אבל הוא לא יכול להיות רוקר. לרוקר אסור להיות פלצן כי תנאי הבסיסי לרוק הוא כנות. לכן הגנאי הגדול לרוקר הוא ''פלצן''. להגיד (נניח על פינק פלויד וג'נסיס אמרו לא מעט) שהם פלצנים זה לומר שהם רוקרים מזויפים, או לא רוקרים בכלל.
היית מאמין? 751919
זה נושא מעניין.
הפלצן לא מודע לפלצניותו. הוא חושב שהוא ''אותנטי''.

קחו לדוגמה את צביקה פיק ואביב גפן. שני כוכבי פופ אדירים, כל אחד בתקופתו, ויש ביניהם הרבה קווי דמיון (בהופעה, בבומבסטיות של המוסיקה), אבל אחד מהם הוא לטעמי מגדולי הפלצנים (אם לא ה) במוזיקה הישראלית, והשני לטעמי אותנטי, ולכן זכאי גם לתואר ''רוקר''.
היית מאמין? 752009
אני לא בטוח שאני מבין כמוך את המונח "פלצן". אולי תבאר אותו. אני אפילו לא בטוח שאני מבין את "אותנטי" ו"כן" (מה שהעם אומר "כנה", ותיכף הפלצנות שלי בלהקפיד על "כן" תסבך אותי). האם אלו מונחים נרדפים מבחינתך? לפחות "כן" אני חושב שאני מבין; אבל אם מקשרים את זה למודעות, אני לא חושב שמישהו יכול להיות לא-כן (הנה, הסתבכתי) ולחשוב שהוא כן כן.

למשל, האישיות בישראל שהתואר "פלצן" נדבק אליה הכי בחוזקה היא אייל שני. כמעריץ-משועשע שלו אין לי בעיה להסכים שהוא פלצן, אבל אני חושב שהוא כן, שהוא באמת מאמין בהגיגים שלו, ולפעמים גם אני מצליח להבין למה הוא מתכוון (או לפחות נדמה לי) ולהזדהות עם זה במידת-מה. אם אני חושב שהוא כן, האם זה אומר שמבחינתי הוא לא פלצן?
היית מאמין? 752023
הממ... קשה.
זה דבר די ערטילאי, אחרת היתה לו מלה אמיתית ולא רק סלנג.
אני גם רוצה להבחין בין השימוש הכללי ב"פלצן" לבין השימוש ברוק.
פלצן הוא התרגום שלי ל wanker הבריטית.
בעוד שהשימוש הרגיל מתורגם ע"י גוגל ואחרים באופן לא מוצלח כ"אידיוט"- מלת העלבה מקטינה, שמידת הגסות שלה קלה (ארה"ב) עד בינונית (בריטניה), בקרב חובבי הרוק‏1 זה היה העלבון האולטימטיבי בין חובבי תת הז'אנרים השונים. עלבון שמתייג את הלהקה או האדם השנואים כאנטי תזה לרוח הרוק.
הפלצן הכללי הוא אדם מלא חשיבות עצמית שמדבר שטויות בלי שהוא מודע לכך. לדוגמה- כל מיני פרשנים בטלוויזיה.
הפלצן ברוק הוא בעצם אותו דבר, אבל כיוון שחשיבות עצמית חסרת כיסוי היא 'יהרג ובל יעבור' ברוק, הטחת העלבון הזה נטענת במטען רגשי ענק.

האותנטיות של הרוקר יוצרת את החיבור של הקהל אליו. הוא מספר סיפור שהם מזדהים איתו. דוגמה מייצגת לדעתי- ברוס ספרינגסטין. כשהוא שר את the river זה הכי אמיתי שיש. אף אחד לא יכול לקרוא לו wanker.

לקריאה נוספת: ספינל טאפ

--------
1 בשנות השמונים והתשעים, אני לא מעודכן בתקופות מאוחרות יותר.
היית מאמין? 752030
אבל לנו יש 11!
היית מאמין? 751922
לבושתי, עליי להודות שכלל לא קלטתי את נושא הדיון. את ה"שירים הטובים ביותר בהיסטוריה של הרוק הישראלי" קלטתי, אבל איכשהו ההמשך, "מהזווית הצרה של הביצוע הווקאלי" חמק ממני.
אני מקווה שזה לא חטא גדול מדי מפני שבזכותו נאמרו כמה מילים על יוצר ברוק הישראלי שמעט מדי מתיחסים אליו.
לגבי קולו של ערן צור (אני מניח משהו גבולי בין טנור לבס) ולא הרמוני מאד, אבל אני אוהב את חיתוך המילים המאפשר להבין כל מילה ומילה.
לגבי עניין הרוק האינטלקטואלי, אכן נושא מעניין, גם אחרי שבוב דילן זכה בפרס נובל לספרות (היי, זה שרבין, פרס ועראפאת זכו בפרס נובל לשלום, לא אומר שיש שלום במזה"ת). אתה חשפת את הבלוף שלי (ניסיתי לפשט דיון ארוך) ובודאי שיש גם רוק אינטלקטואלי ולא בהכרח פלצני כפי שאומר אריק. השאלה היא, האם יש זרם מעמקים משורשיו החילוניים והבידוריים של הרוק'נרול בדרום האמריקני השחור המקשים מאד על רוק אינטלגנטי ודורשים ממנו להיות לכל היותר נוסע סמוי? זה סיפור ארוך המתחיל בדלתא של המיסיסיפי (הרוק'נרול היה הניגוד של מוזיקת הגוספל והספיריצ'ואלס ונוגן במוסדות בידור הרבה פחות קדושים מן הכנסייה השחורה), עובר מהפך אצל וודי גאטרי, ג'והני קש ובוב דילן, ממשיך אצל קורט קוביין ונירוונה ואולי משלים מהלך אצל REM בדרום ארה"ב. צריך לחשוב על זה.
נ.ב. הייתי בהופעה של ברי סחרוף מטעם ועד העובדים המאורגנים שלנו. בהופעה התארח אהוד בנאי עם זמנך עבר ועיר מקלט. אהוד בנאי הוא רוק על מלא, לפחות כשהוא שר עם ברי סחרוף.
היית מאמין? 751945
אה, הצלחת להזכיר את שתי הלהקות הכי אוברייטד (לדעתי) באותו משפט. שאפו.
היית מאמין? 751949
ארטיק מנקיז מנצחת את שתיהן לדעתי.
היית מאמין? 751954
על טעם ועל ריח. על זה בדיוק כתבנו. ברוקנרול כאשר אתה מנסה להגיד משהו תמיד יהיו כאלו שלא יאמינו לך.
היית מאמין? 751955
לפחות מבחינתי, כאן זה פחות הענין של אם אני מאמין להם או לא, ויותר הענין שיש (או אין) לי בצורה שבה הם מבטאים את מה שהם רוצים לומר.
בטח כבר אמרתי כאן שההופעה של REM היתה הגרועה שראיתי בימי חיי.
היית מאמין? 751956
טוב, שמעתי על הופעה אחת של בוב דילן בישראל ...
אני לא חסיד גדול של הופעות. בעיקר צפיפות ופלייבקים מוגזמים. לעומת זאת, יש לי עניין במה שאמנים מנסים להגיד ביצירותיהם. REM היא החשוד המיידי לפלצנות. לדעתי בעיקר מפני שטווח הנושאים שלהם קצת יותר רחב. והיא לדעתי, דוגמא מצויינת למה שקרוי רוק אלטרנטיבי או רוק קולג'ים.
היית מאמין? 751962
הייתי גם שם.
REM היה יותר גרוע, ולטובת דילן נזקפים שני דברים:
א. להקת החימום שלו - תום פטי ושוברי הלבבות (הה) היו מעולים. את REM חיממה איזה להקה מתחילה, רדיוהד. היה סאונד מזעזע ולא משהו בכלל. התאים מאד להופעה הראשית.
ב. בשלושה שירים בהדרן דילן הזכיר למה הוא דילן ואיהז כיף היה יכול להיות אם הוא לא היה מחכה להדרן כדי להגיע לפארק. אני אציין בגילוי נאות, למרות הבושה, שזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את 'לאורך מגדל השמירה', והוא היה גדול.
היית מאמין? 751976
תארת את נירוונה כ"אוברייטד". אחרים תארו את קוביין כ"דובר של דור שלם".
אני רוצה להזכיר כאן סופר בריטי (שגם הוא זוכה לתיאורים לא מחמיאים). ניק הורנבי התיחס בספרו about a boy (ששמו הוא רפרנס לשיר about a girl של נירוונה) להערצת קורט קוביין ע"י הנוער. הורנבי מציין את קוביין כסמן של אותנטיות וכנות אבל גם נביא של ניכור והתאבדות.
הורנבי מתאר את ההערצה העיוורת לכוכבים כמוהו, כשלב האחרון של הילדות. הוא קורא לקוראיו בני דור ה-X לנטוש את עבודת האלילים הזו ולהתבגר אל החיים עצמם.
כאשר זמר רוק אלטרנטיבי מגיע להיות רפרנס כזה בספרות, התיאור כאוברייטד נשמע מחמיר יתר על המידה.
וחוצמזה לדעתי ראוי לדבר בזכות הרוק האלטרנטיבי בכל מקום ובפרט בישראל החוגגת בחוף של טרפטוני.
היית מאמין? 751981
היה להם אלבום אחד גדול. באמת גדול. הנפילה משם ל In utero הפלצני היתה עצומה. לעשות מקוביין דילן של שנות ה 90 (דובר של דור שלם!) זה מוגזם. אם כבר דובר של דור בתחילת שנות התשעים באמריקה אז מטאליקה! תחשוב על ביוויס ובאטהד כמייצגי הדור...
היית מאמין? 752010
מנקודת המבט הצרה שלי, כשאני אומר 'אוברייטד' אני לא שופט כלל את ההשפעה או האמירה התרבותית\סוציולוגית\ציבורית, אלא את המוזיקה (בעיני כמובן).
מהבחינה הזו, נירוונה משעממת בעיני, והשיר הכי טוב שלהם הוא בכלל של בואי (וזה לא שתגידו שהם עשו לו הנדריקס סטייל, השאירו אותו בערך כמו שהוא).
בתור להקת גיטרות, יש להם ריף אחד מוצלח וסולואים חסרי מעוף אם בכלל.
היית מאמין? 755314
אם בקולות עסקינן, אני רוצה להכניס עוד פנינה שמצאתי בחזקת יצירה לא מוכרת ולא מוערכת מספיק. בתקליט התשמע קולי אמנים שונים מבצעים כיסויים לשירי החלונות הגבוהים. בין הרצועות תפס את אוזני הביצוע של יובל דיין לבובה זהבה של שמוליק קראוס בעיבוד פיוז'ן מזרחי של גיא מנטש ויהל דורון.
אני מניח שבשמיעה שטחית קשה להתמכר לקסם הביצוע. המעבדים, מבצעי פופ רוק בעצמם הלכו כאן על משהו קצת שונה וקלעו לטעמי בשני חיצים. ראשית, הליווי המזרחי האלקטרוני שהלחינו לשיר קלע להעדפתי לפיוז'ן מזרחי שאינו מחוייב לכללי האותנטיות והמסורת ומתאים במיוחד לקול הדבש של יובל דיין שהוא ההעדפה השנייה שלי.
אני מודע היטב למגבלותיה של יובל דיין כזמרת, אבל הקול המעושן עדין שלה עושה לי את זה ומתאים במיוחד לזמרה בנוסח הערבי הקלאסי. עם כל ההסתייגויות, זמרת שקולה מצליח לתפוס אותי בכל פעם שהיא מצליחה לדלג מעל משוכת התמלילים הלא מספיק איכותיים והקול הרועד.
ולא צריך גם להיבהל מההשוואות עם אדל וגוון הקול המאד פופולרי היום. יובל רחוקה מהיכולות הטכניות של אדל, אבל את צבע הקול יש לה.
היית מאמין? 755459
אני אסתפק ב"נחמד", אבל זה ביצוע נחמד. מסכים שהקול שלה יפה, הייתי מוותר על המשחקים על המלודיה כמו ב"בוא מהר גרש החושך". העיבוד המזרחי (נאו-מזרחי?) במעברים נהדר.
היית מאמין? 751879
לשם שינוי, בניגוד לכל מה שהומלץ כאן בעבר, השיר הזה (אותו שמעתי לראשונה הרגע) באמת יפה מאד לטעמי. עם קצת יותר כשרון היה לנו ליאונרד משלנו.

''שוכבים על המיטה בחושך
...
האור מאיר אותנו''

יפה.
היית מאמין? 751883
הו ליבי, אל נא תשאל היכן האהבה
מגדלים מדמיון היא הייתה ואיננה
השקני, אחר לגום על שרידי חורבותיה
וספר עלי, כמו הדמע, שסיפר עליה

והאור בעינייך, חלומם של נוסעי המדבר
איפה הוא אותו המאור
הו אהוב, שנחתתי יום אחד בסבך ענפיו
בתשוקה מרחפת אני שרה

מתוך אל אטלאל היצירה של אום כולתום ממנה לקח צור את המלודיה המצטרפת לנושא הראשי בפזמון.
לילות של ירח מלא השיר מתוך התקליט תכלית בתחתית הוא יצירת מופת של אמן בוגר ורבגוני. נדמה לי שאני שומע באמצע השיר את רונה קינן מוסיפה בשירת נה נה נה וריאציה קולית על הנושא הראשי ובשמיעה שנייה שומעים בסוף השיר את הסלסול המרחף והמופלא של אפרת בן צור.
ערן צור מחבר הומאז' למוסיקה הקלאסית הערבית מבלי לשלם מס בתחנת המוסיקה המזרחית המקומית.
שים לב איך בהתאמה הנושא התוכני של השיר, "דימיון הופך למציאות", מתכתב עם התוכן של אל-אטלאל (על זכרון האהבה).
ואת חשבת שעוד נצליח יום אחד 762452
נזכרתי בשיר שאני נזכר בו פעם בכמה שנים, להיט גדול ב-‏1985 שנשכח לחלוטין מאז (אבל באייל אידיוט אחד איזכר אותו, ובשם שגוי, תגובה 207096) - בסדר של אילון קרני. האזנתי עכשיו וזכרוני לא הטעני - הוא הפגין שירת רוק משובחת, שמשתפרת ככל שהוא צועק חזק יותר, בואכה גרון ניחר. עיבוד דומיננטי של יזהר אשדות, טיפוסי לו באותה תקופה, אבל להבדיל מהרבה עיבודים אחרים שלו, כאן הוא משרת יפה את השיר. ראוי מאוד להיזכרות.
ואת חשבת שעוד נצליח יום אחד 762471
וואו, איזה סאונד אייטיזי אופייני.
ואם כבר בחיפוש עתיקות עסקינן - תקועה לי בראש כבר המון זמן שורה משיר מהאייטיז, ואני לא מצליח למצוא איזה שיר ומי שר אותה;
"הייתי כבר בשביל הזה, עכשיו הוא כביש, עכשיו מסומן (אהה,א-האן)".
מצלצל מוכר למישהו?
ואת חשבת שעוד נצליח יום אחד 762474
אושיק לוי, אין מקום להפתעות.
ואת חשבת שעוד נצליח יום אחד 762475
מפתיע שהוא לא נמצא בשירונט (הפתעה נעימה, נתן לי הזדמנות נדירה להשוויץ בזכרוני המוזיקלי).

עוד הפתעונת בשבילי: מתי כספי (שנוכח מאוד בלהיטים של לוי מאותה תקופה / אלבום) לא הלחין, אלא רק עיבד. המלחין הוא פוליקר, וזה כנראה (יהודה_פוליקר [ויקיפדיה] הלחן הראשון שהוא נתן למישהו אחר והתפרסם, עוד בתקופת "בנזין".
ואת חשבת שעוד נצליח יום אחד 762488
א. הידד!
ב. תודה על הקישור, הוידאו מסרב לעלות על הטלפון שלי, אולי בווינדוס זה יעבוד.
ג. אם הוא לא בשירונט, זה יכול להסביר למה לא הצלחתי לגגל אותו.
קיבל מדליה 764470
בן שלו מסכים איתי בנוגע להיותו של "שובי לביתך" דוגמת מופת לשילוב בין שירה ומוזיקה. הפתיע אותי מאוד לגלות שם שהלחן נכתב לפני המילים: המילים כל כך יותר דומיננטיות מהלחן, לפחות באוזני. משעשע ששם טוב לוי לא זוכר בכלל איך הלחן הגיע ממנו לדליה רביקוביץ', והמילים בחזרה אליו.
קיבל מדליה 764493
אני בכיתי שוב בשבוע שעבר כשברוזה שר ברדיו "אבל לאן נעלמו הילדים"

מעניין אם היה ברדיו את Tie a Yellow Ribbon Round the Ole Oak Tree
שהיה להיט ענק בשנות השבעים ונעלם מאז אל תהום הנשיה
קיבל מדליה 764500
ב-‏88 משמיעים אותו לא מעט בתוכניות הרלוונטיות (ולראיה: אני מכיר אותו לא רע).
קיבל מדליה 764695
כתבתי שהמילים הרבה יותר דומיננטיות מהלחן, אבל זה לא מה שרציתי לכתוב. הרי כל המופתיות של השיר היא בכך ששניהם דומיננטיים מאוד. מה שהתכוונתי הוא שאם שרים את המנגינה ללא המילים, היא מוזרה בקטע לא טוב. לפחות החלוקה המקצבית של ההברות/תווים לא טובה, בעיקר בבית, וקשה לי להאמין שהולחנה כך לפני המילים.

מפתח להבנת העניין נותן לוי עצמו בכתבה של שלו שקישרתי לה: "כשקיבלתי את המילים אהבתי אותן מאוד, אבל היה דבר אחד שהפריע לי. השורה הראשונה כללה ארבע מילים, 'מה לך בחוץ ילדה', וחשבתי שזה לא מתאים לפראזה המלודית, שהיא מתמשכת. חשבתי שצריכה להיות שם מילה אחת, או מקסימום שתיים. אז התקשרתי לדליה רביקוביץ ושאלתי אותה בדחילו ורחימו אם היא תסכים לשנות את הפתיחה. היא היתה מאוד נחמדה והזמינה אותי אליה. ישבנו במטבח שלה, שתינו קפה, והיא ניסתה לנסח אחרת את המשפט הראשון, אבל היא לא הצליחה. בסוף נשאר מה שהיה, וטוב שזה נשאר כך".

אז עשיתי תרגיל בראש של עצמי - אני חושב שהלחן נשמע הרבה יותר טבעי אם מקצצים באכזריות הברות. משהו כמו

מה לך דה
מה נו לך‏1
פור פצועה רי אלי
ו שו תך.

בפזמון צריך לחתוך פחות:

סהר חצות בו-הו-ה
אור על ענפי לן
תני לליבתך מו-הו-ע
ז-ה-מר טן.

ניסיתי לנגן את זה בפסנתר (רק את גרסת הבית). יצא זוועה. אני לא יודע אם זה בגלל שניגנתי רק את הקו המלודי בלי ההרמוניות (זה הרבה מעל ליכולתי), או מה שיותר סביר, שכרגיל המוזיקליות שלי היא הרבה פחות ממה שאני מספר (או שר) לעצמי. אם מישהו יכול ורוצה לנסות עם האקורדים, אשמח להקלטה (אני יכול לשלוח תווים שקניתי מ"תו ישראלי", ומתחייב לקנות שוב כדי לפצות על הגניבה. זהירות, לוי אמר לשלו בהזדמנות קודמת שהאינטרנט מלא באקורדים לשירים שלו שאינם מדויקים, בלשון המעטה.)

1 אני רוצה גם לדחוף שם את הדו הגבוה של "לא", אבל לא יודע איך לשלב אותו מקצבית, ואולי גם צריך עוד תו בינו לבין הפה של "לך" כדי שזה יעבוד מלודית.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים