פביוס, שלום ופלסטין 3736

בעשרה בפברואר פרש לורן פביוס מתפקידו כשר החוץ והפיתוח הבינלאומי של צרפת והתיישב מיד על כיסאו של נשיא מועצת החוקה, גוף ממשלתי שקיים רק בצרפת. בעוד שפרישת שר החוץ הייתה צפויה, שני צעדיו האחרונים היו מפתיעים. ביום פרישתו, מתח ביקורת על האסטרטגיה של ממשל אובמה במערכה נגד המדינה האיסלאמית בסוריה. פביוס הצהיר כי האסטרטגיה המעורפלת של אובמה תורמת להחרפת המשבר בחאלב לא פחות מפעולות הלחימה של צבאות סוריה, רוסיה, ואיראן והמיליציות שלהם.

מעט לפני כן, בסוף ינואר, הטיל פצצה אנטי־ישראלית שתקדים לה ניתן למצוא אולי רק ב-‏1957. אז אילץ אייזנהאואר את בן גוריון לסגת מסיני, שזה עתה נכבש במבצע קדש. פביוס הצהיר על צעדים, מודרכי לוח זמנים נוקשה, שמטרתם לאלץ את ממשלת ישראל להצטרף למשא ומתן עם מנהיגות פלסטינית בגדה המערבית, כדי להגיע להסכם כפוי על ייסודה של מדינה פלסטינית. הוא הדגיש כי המדיניות שלו שונה מקודמותיה בכך שהפעם יתנהל תהליך הפיוס תחת שוט של ממשלת צרפת, ואם לא ישכילו הצדדים להסכים ביניהם תכיר ממשלת צרפת בקיומה של מדינת פלסטין בגדה המערבית וברצועת עזה. פביוס טרח להדגיש כי צרפת נוטלת על עצמה את תפקיד המצליף בתוקף היותה חברה במועצת הביטחון של האו"ם, ברמזו על כוונה לגייס גוף זה לשם כפיית ייסודה בפועל של מדינה פלסטינית.

בינתיים מתברר כי ז'אן־מארק איירו, יורשו של פאביוס כשר החוץ הצרפתי, ממשיך לטפח את יוזמת השלום של קודמו במלוא המרץ. הוא מכין כינוס בינלאומי של שרי חוץ בפריז שיתקיים בתחילת יוני, כהכנה לקראת ועידת שלום בינלאומית בפריז במהלך קיץ 2016. יוזמת פאביוס לא תעלם אם־כן מעצמה, למרות דחייתה המוחלטת על־ידי ממשלת ישראל.

בגלל זכות הווטו האמריקאית במועצת הביטחון, ברור שצרפת נזקקת לתמיכה אמריקאית כדי לאשר החלטה על ייסודה של מדינת פלסטין. לכן ניתן היה להניח כי יוזמת פביוס מתואמת עם אובמה. ההתקפה של פביוס נגד אובמה שוללת ככל הנראה הנחה זו. התקפה מוזרה זו יכולה אולי ללמד משהו על אופיו של האיש ועל תרבות מדיניות החוץ הצרפתית בכללה, אך השפעתה מוגבלת. לעומת זאת, יוזמת השלום שלו טומנת בחובה, כפי שנראה להלן, פוטנציאל הרסני. מומלץ מאד להקדיש לה תשומת לב רבה, ללומדה לעומק ולגבש אסטרטגיה יעילה לסיכולה.

ילד הפלא של הפוליטיקה הצרפתית

פביוס הוא אחד הפוליטיקאים המבריקים של צרפת. הוא נכנס ל"אקול נורמל סופרייר" עם הציון הטוב ביותר בשנתונו. כישוריו מורקו במוסד זה כמו גם ב"אקול דה סיאנס פוליטיק", ובהמשך גם ב"אקול דה ל'אדמיניסטרסיון”. פביוס סיים את לימודיו ב-‏1973, בדיוק בזמן להצטרף לתנופת ההתחדשות של מפלגה סוציאליסטית מצולקת שזה עתה הצמיחה עצמה מחדש, מתוך חורבות הרפובליקה הרביעית. פרנסואה מיטראן, המנהיג המאחד הטרי, מינה אותו ליועץ אישי והקפיץ אותו בתוך 11 שנה לראשות הממשלה. בגיל 37 היה פביוס לראש הממשלה הצעיר ביותר בהיסטוריה הצרפתית. אם הקדנציה שלו לא הייתה מעוטרת בשני כשלונות בולטים – פרשת ה-Rainbow Warrior ושערוריית הדם הנגוע – קרוב לוודאי שהיה זוכה גם להיבחר לנשיא.

הצרפתים רגישים מאוד ליוקרתם הבינלאומית, וכמובן מציבים בעדיפות עליונה אינטרסים כלכליים ופוליטיים. מובן שעקרונות אלו הנחו גם את ההתנהלות של פביוס במשרד החוץ. ביישומם הוא השקיע את כישוריו המעולים ואת ניסיונו הפוליטי. אחד האתגרים שניצבו לפניו הוא העובדה שצרפת היא המעצמה החלשה ביותר במועצת הביטחון. מקומה ניתן לה בחסד, לא בגלל עוצמתה ותרומתה לניצחון על הגרמנים במלחמת העולם השנייה. פביוס ידע היטב כי גרמניה נושפת בעורף הצרפתי וכי על ארצו להיאבק נמרצות כדי לשמר מעמד בר־השפעה על הזירה הבינלאומית ולאושש את כלכלתה. כלכלת צרפת ממוקמת במקום השלישי באירופה ובסביבות המקום השישי בעולם, ונחלצת לאיטה ממשבר 2008, אך צומחת עדיין לאט מכדי לצמצם את שיעורי האבטלה הגבוהים.


פביוס אכן רשם הישגים נאים בתחום היצוא. בשנת 2014 עלה יצוא הנשק של צרפת ב-‏18% והיה הגבוה ביותר מזה 15 שנה. בשנה זו ייצאה צרפת נשק בערך כולל של תשעה מיליארד דולר וביססה את מעמדה כיצואנית הרביעית בגודלה אחרי ארה"ב, רוסיה וסין, בזכות הסכמים למכירת 48 מטוסי רפאל לקטאר ולמצרים; האחרונה רכשה גם פריגטה. כללית, הפנתה צרפת בשנים האחרונות כמעט 40% מייצוא הנשק שלה למזרח התיכון וכ-‏30% לאסיה. ערב הסעודית הייתה הלקוח העיקרי שלה בין 2010 ל-‏2014, כשרכשה ממנה נשק בשווי 12 מיליארד דולר.

ישראל, לעומת זאת, ניצבה ב-‏2008 במקום הארבעים כיעד ליצוא הצרפתי. ישראל, אם כן, תורמת מעט מאוד לכלכלה הצרפתית והרבה מאוד לכאב הראש של שר החוץ הצרפתי. הלה נתקל קרוב לוודאי בתביעות לסייע בעניין הפלסטיני במגעיו הכלכליים עם שותפים עסקיים ערבים ומוסלמים. מצד שני, מתקשים הצרפתים להקפיא לגמרי את היחסים עם ישראל. זוהי הרי מדינה דמוקרטית, וצרפת הינה מולדת זכויות האדם, האזרח והדמוקרטיה. לכן נאלץ פביוס לתמרן. ברגע שהבחין בהתקררות ביחסי ארה"ב־ישראל מיהר להציב אולטימטום לישראל, בטענה המקובלת כי הוא דואג לביטחונה. בכך השכיל לחדד את עמדתו החיובית כלפי מדינות שוק הנשק שלו מבלי לדרדר את יחסי צרפת־ישראל מעבר לנסבל.

מדוע יוזמתו של פביוס מסוכנת

מן הראוי לשים לב למאפיין ייחודי בהתנהלות מדיניות החוץ הצרפתית. ההיסטוריה של יחסי החוץ הצרפתיים מלאה באסונות. לאורך ההיסטוריה המודרנית שלה ספגה צרפת שורת תבוסות צבאיות שהביאו לכיבושה בידי כוחות זרים. צבא נפוליאון הובס ב-‏1815 על ידי הקואליציה האירופאית השביעית. ב-‏1871 נוצח הצבא הצרפתי בידי גרמניה שזה עתה נוסדה. בשני המקרים גררה התבוסה את כיבוש צרפת. במלחמת העולם הראשונה, הצליחה צרפת להתחמק מגורל דומה רק בזכות סיוע מסיבי של ארצות הברית, בריטניה ואיטליה. במלחמת העולם השנייה נדרש לצבא הגרמני רק חודש וחצי כדי לכבוש את צרפת וארצות השפלה במבצע משולב וזריז. למעשה, הצרפתים לא לחמו כמעט במלחמת העולם השנייה ומסרו את עצמאותם מרצונם לידי הגרמנים. קרוב לוודאי שהייתה זו אחת התבוסות המרשימות בהיסטוריה. המחיר הזול ששילם היטלר על כיבוש צרפת איפשר לו להשקיע את עודף האמצעים הצבאים שהצטבר אצלו בעקבות הכיבוש המהיר והקל של צרפת בשני הפרויקטים המרכזיים הבאים שלו – הפלישה לברית המועצות והשמדת יהודי אירופה.

לכל תבוסה צרפתית יש מאפיינים היסטוריים ייחודיים, אך התמונה הכללית היא של רצף כישלונות המצביע על בעיה מובנית בקבלת ההחלטות של האליטות המנהיגותיות הצרפתיות. נראה שאלו, למרות השכלתן וכישוריהן, אינן משכילות לנתח נכונה את פערי הכוחות בין צרפת ליריבותיה, ונכשלות בהכנת המדינה לאתגרים הצבאיים הניצבים בפניה. כאמור, פביוס הוא אחד מבניה המצטיינים של אליטה זו והתנהלותו בזירה הבינלאומית דומה לקודמיו. היוצא מכך הוא, שהיזמה של פביוס לייסודה של מדינת פלסטין בעייתית, לא רק בגלל האולטימטום המובנה בה, אלא גם בגלל אי־הוודאות שאופפת יוזמות צרפתיות בכלל.

כל מדיניות חוץ נבחנת לפי תוצאותיה ולא לפי האופן שבו היא מוגדרת. הגדרת מדיניות חוץ כיוזמת שלום, לא תביא בהכרח שלום. מטרת הסכם מינכן מ-‏1938 הייתה למנוע מלחמה ולהביא למצב של שלום בין צרפת ובריטניה לבין גרמניה של היטלר. על ההסכם חתמו כידוע ראשי הממשלות של צרפת ובריטניה, דאלאדייה וצ'מברליין. ההסכם הקריב את צ'כוסלובקיה כדי לפייס את היטלר ולשכנעו בצורך בשלום, אבל הוא לא מנע את הפלישה לצרפת ואת כיבושה. זו דוגמה ליוזמת שלום המחוללת אסון.

גם מדיניות השלום של וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה ואחריה, לא מנעה את מלחמת העולם השנייה ואולי סייעה לפריצתה. "14 הנקודות" שלו הפכו לאמצעי בידי היטלר והימין הלאומני הגרמני, להגיע לשלטון וליזום את מלחמת העולם השנייה. אגב, וילסון היה פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת פרינסטון ואף כיהן כנשיאה. בדומה לפביוס, גם הוא היה מבריק אינטלקטואלית והשכלתית. כמושל ניו־ג'רזי, גם הוא היה בעל ניסיון עשיר במדיניות פנים, אך זה לא מנע ממדיניות השלום שלו לגרום, ולו חלקית, לפריצתה של מלחמת העולם השנייה. במבחן היסטורי, יוזמות השלום של דאלאדייה, צ'מברליין ווילסון נכשלו וסייעו לחולל מלחמה. פביוס הוא כאמור אדם מבריק אינטלקטואלית שרכש את מיטב ההשכלה הצרפתית הגבוהה, אבל הוא חלק ממסורת צרפתית כושלת בתחומי החוץ והביטחון. לכן, כדאי להתייחס בזהירות ובכובד ראש ליוזמותיו כשר חוץ לשעבר, אפילו אם כרגע הסכנות הכרוכות בהן לא ברורות.

אלא שבאשר ליוזמה הצרפתית לכפות על ממשלת ישראל הכרה במדינה פלסטינית, הסכנה ברורה. כאמור, וטו אמריקאי יכשיל את היוזמה, אך קיימת אפשרות שאובמה יימנע מלהטיל וטו, במסגרת מסע נקמה נגד נתניהו על רקע התנגדותו של זה האחרון להסכם הגרעין עם איראן. הממשלה הנוכחית לא מסוגלת להכיר במדינה פלסטינית. היא עלולה ליפול תחת לחץ בינלאומי. אז עלול להיווצר מצב נמשך של חוסר יציבות שלטונית. חוסר היציבות הזה עלול להשתלב במשבר ביטחוני וליצור כך איום צבאי על מדינת ישראל. אגב, זהו, פחות או יותר, התרחיש שהתחולל ברפובליקה השלישית הצרפתית ערב מלחמת העולם השנייה. כללית, לאור היסטוריית הכישלונות של צרפת, עדיף להתרחק מכל יוזמה צרפתית בזירה הבינלאומית. צריך כמובן לעשות זאת בנימוס, לפי כללי הפרוטוקול הדיפלומטי המקובל.

יש שתי דרכים לבלימת היזמה של פביוס. הראשונה ידועה ופשוטה, והיא היחידה שהממשלה הנוכחית מסוגלת לנקוט. היא מתבטאת בניהול מאבק דיפלומטי מתוכנן, תבוני, ונחוש שמטרתו לסכל את עצם קיומם של המפגשים וההתוודעויות שפביוס מציע, ולנטרל כך את יכולת ממשלת צרפת להכריז על אולטימטום לייסוד מדינה פלסטינית. במקביל, ייעשו מאמצים להבטחת וטו אמריקאי במועצת הביטחון.

אולם קיימת דרך יעילה יותר לנטרול היזמה של פביוס, הגם שהיא מחייבת שינוי במפה הפוליטית הישראלית בכמה ממדים.

עצמאות פלסטינית חלקית, ביוזמת ישראל

תולדות המגעים הישראלים־פלסטינים להסדרת מצבם של האחרונים מלאים רק בכישלונות. מאז חתימת הסכמי אוסלו ב-‏1993 לא השיגו הפלסטינים שום הישג משמעותי בתחום הבניה של חברה, פוליטיקה וכלכלה כמבוא לבניית מדינה. הם השכילו לייצר רק גלים חוזרים ונשנים של טרור. נכון שתנאי הפתיחה האובייקטיביים שלהם קשים, אך לא ניתן להבחין כלל בניסיונות ההתחלתיים ביותר בכיוון. למעשה, נראה שהתרבות הפוליטית הפלסטינית הינה שבטית וחסרה כליל כישורים של בניית מדינה בכלל, ודמוקרטיה בפרט.

23 שנה אחרי חתימת הסכמי אוסלו, ועל רקע ההתרסקות רחבת הממדים של מדינות ערביות באזור, ניתן לקבוע כי גם אם יזכו פלסטיני הגדה המערבית בשי מידי פביוס בצורה של מדינה עצמאית, הם לא ישכילו להחזיק בה לאורך זמן. היא תהפוך במהירות לדיקטטורה עוינת או למדינת כאוס דוגמת סוריה או עיראק. מצד שני, אסור למדינת ישראל להמשיך ולשלוט במספר גבוה כל כך של תושבים זרים דוגמת הפלסטינים. הדבר לא מצליח להתקבל בעיני הקהילה הבינלאומית והוא מסכן את קיום הדמוקרטיה הישראלית. כאשר הפלסטינים לא מסוגלים ולא רוצים להתפשר מרצונם על מדינה פלסטינית קטנה המותאמת לתביעות הביטחון של מדינת ישראל, מדינת ישראל צריכה לייסדה עבורם, כך שפלסטינים רבים ככל האפשר יפיסקו להטיל עליה עול.

פלסטין תיוסד על־ידי ממשלת ישראל בתום תהליך דיפלומטי שמטרתו להעניק ליוזמה הכרה בינלאומית רחבה. בתחילת התהליך, תגדיר ממשלת ישראל את גבולות פלסטין ותכריז על נכונותה לשנות את מפת הישובים היהודיים ביהודה ושומרון. נהר הירדן ישמש כגבול משותף של ישראל ופלסטין, אך מעברי הגבול יהיו לאורך זמן תחת ריבונות ישראלית. המרכזים היהודיים העיקריים ביהודה ושומרון ועמק הירדן ייועדו להצטרף למדינת ישראל. ייתכן שעשרות אלפי יהודים יצטרכו להתפנות, אבל הם יוכלו להצטרף לגושי ההתנחלויות העיקריים. מדינת פלסטין תוגדר רשמית כמדינה עצמאית שבירתה תיקבע על־ידי אזרחיה בבוא העת. ירושלים תמשיך להיות בירת מדינת ישראל, אך חלק משכונותיה הערביות הפריפריאליות, יזכו במעמד מיוחד שיסוכם תוך כדי התהליך של הקמת פלסטין. הר הבית יהיה תחת אוטונומיה דתית פלסטינית שתוכפף להגמוניה ביטחונית ישראלית. ירדן תוצא מחוץ למשוואת השליטה על הר הבית.

כמדינה, תוכל פלסטין לנהל מדיניות חוץ עצמאית, אך לא בתחום הצבאי והביטחוני, והיא תהיה מפורזת. ממשלת ישראל תחזיק בידיה הגמוניה צבאית וביטחונית על פלסטין, במטרה לחסנה מפני הכאוס, הטרור והמלחמות שמתנהלות בספירה הערבית־מוסלמית השכנה. גבולות פלסטין יהיו שקופים מבחינת כוחות הביטחון הישראלים שיהיו רשאים לחצותם לפי צורכיהם. ניתן יהיה להעביר לשטחי ישראל עברייני טרור או חשודים בטרור.

בכל תחום שאינו ביטחון, צבא וטרור, תהיה פלסטין ריבונית לגמרי. לאחר שתוקם מדינתם יהיו אזרחיה או נתיניה רשאים להקים לעצמם ממשלה עצמאית. קרוב לוודאי שזו תהיה דיקטטורית, אך לא תהיה התערבות חיצונית בעניין זה. התקווה היא שהדיקטטורה הפלסטינית תהיה מתקדמת יחסית. כן יהיו הפלסטינים רשאים לפתח את כלכלתם, את המערכת הפוליטית שלהם, את חברתם ואת תרבותם, לפי ראות עיניהם.

מודל זה של מדינה פלסטינית מזכיר במקצת את המודלים של מדינות אירופה המיקרוסקופיות כמו לוקסמבורג, אנדורה וסאן מרינו. ובאמת, התקווה היא כי לעת עצמאותם, יקדישו עצמם התושבים לטיפוח מערכות החיים שעליהן מבוססת רמת חיים סופר־גבוהה, כנהוג במדינות מיקרוסקופיות אלו. רצועת עזה תוכרז כחלק ממדינת פלסטין, אך תצורף אליה למעשה רק לאחר פירוק התשתית הטרוריסטית של החמאס. את זאת יעשו צה"ל או כוחות זרים. הגבול הימי של הרצועה יהיה תחת סוברניות ישראלית. גבול הרצועה עם מצרים יהיה, באופן יוצא דופן, תחת פיקוח מצרי, כל עוד שוררים יחסים תקינים.

מודל זה של מדינה פלסטינית מיקרוסקופית יוצע לפלסטיני הגדה המערבית בליווי הזמנה לנהל משא ומתן על עיצובו הסופי. ההזמנה למשא ומתן תלווה בהמלצה מנומסת להגביל את תוקפה, ובהבהרה כי אי־היענות להזמנה לא תמנע את המשך התהליך. קרוב לוודאי שהפלסטינים לא ייענו להזמנה. במקרה זה, יהפוך התהליך למהלך דיפלומטי בינלאומי. ממשלת ישראל תפעל מול נשיא ארה"ב להשגת תמיכתו. בשלב הבא יוקם גוף בינלאומי המורכב ממדינות התומכות ביוזמה הישראלית. גם בשלב זה יוכלו הפלסטינים להצטרף לדיונים, מבלי להיות צד עצמאי. ההחלטה שתגובש במועצה הבינלאומית הזו תכלול, פרט להגדרות המודל של פלסטין, גם צעדים לפירוק מערך התמיכה המיושן של האו"ם בפליטים הפלסטינים. זאת כדי להבטיח כי יסודה של פלסטין שם קץ חד־משמעי לתביעות הפלסטיניות כלפי ישראל. הצעת ההחלטה תכלול גם הכרה בירושלים כבירת מדינת ישראל, שהרי זה חלק מסיום הקונפליקט. הצעת ההחלטה הזו תועבר לאישור מועצת הביטחון והעצרת הכללית של האו"ם.

התהליך ההדרגתי של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות מופחתת יתחיל להתבצע בפועל מיד עם השגת הכרה אמריקאית, והמשכיותו לא תותנה בהסכמת שום מדינה או ארגון בינלאומי אחרים. עם־זאת, תמשיך מדינת ישראל במאמציה להשגת הכרה בינלאומית רחבה ככל האפשר ביוזמת פלסטין שלה, גם אם התהליך יימשך שנים רבות. זהו פשוט הפתרון היחיד המעשי לפתרון הבעיה הפלסטינית בתנאים הנוכחיים.

מובן כי רעיון המדינה הפלסטינית כמתואר כאן לא יכול להיות מקובל על הממשלה הנוכחית והמפלגות התומכות בה. גם למפלגות השמאל ייקח זמן להבשיל לקראתו. ביצועו דורש זמן. אבל יש סיכוי לבנות אותו כגרעין של אידאולוגיה שמאלית חדשה, יצירתית, מקורית, ובעיקר עדכנית. סביב אידאולוגיה זו, צריך לקוות, יתגבש שמאל בעל רוב שלטוני. ברור שהדבר דורש צמיחה מקבילה של מנהיגות אמיצה, תבונית ונחושה שתדע לגייס רוב לרעיון ותוכל לממשו לעת הגיעה לשלטון.

מעבר לכל זה, מדיניות המדינה הפלסטינית מנטרלת את איום האולטימטום הצרפתי, ומשחררת את ממשלת ישראל מהצורך להתמודד כל פעם מחדש עם ההצקות הצרפתיות בתחום יחסי ישראל־פלסטין, על הפרו־ערביות שלהן והסכנות הטמונות בהן.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  יום יבוא וכולם יידעו מה כוחו של הקרפדו • בן זומא • 2 תגובות בפתיל
  תגובה • צבי
  שצרפת תפסיק לבלבל לנו את המוח ותעסוק רק בעניניה • אמ
  יוזמה מיותרת • המצליף בהזויים
  ללא כותרת • קוזמו • 4 תגובות בפתיל
  על קוצו • שוקי שמאל • 59 תגובות בפתיל
  אום שמום • אריק • 29 תגובות בפתיל
  האינטלקטואלים שלא מצליחים לקשור שרוך נעל • נמר סגלגל • 20 תגובות בפתיל
  לשם מה ? • דב אנשלוביץ
  מאמר שטחי ומלא פגמים • ארז לנדוור • 1360 תגובות בפתיל
  לצפריר ובכלל... • קוזמו • 50 תגובות בפתיל
  מבלי להיכנס להצעה עצמה • רודי וגנר • 3 תגובות בפתיל
  אחלה תוכניות • אביר הקרנפים
  כבר היום ממומש הפתרון שהוצע. • יורם • 10 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אישקש • 3 תגובות בפתיל
  שמאל זה דבר מצחיק • אישקש • 5 תגובות בפתיל
  מדינה פלסטינית לפי המכון למחקרי בטחון לאומי • אבנר הלפרן • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים