 |
במוזיאון תל-אביב – בועת תרבות כעיר מקלט | 3748 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
|
||
|
||||
|
תקציר פתרונות הימין (או מרכז-ימין) על פי המסע של שרה העצני כהן- קישור לרשימת הכתבות אבל לפני כן כמה ציטוטים על פתרון או חוסר פתרון הסכסוך שרה העצני כהן: "נקודת המוצא שלי, שקיבלה חיזוק משמעותי לאורך המסע, היא שאין פתרון. זה אמנם לא שיווקי ובטח לא קל להסברה, אבל זו המציאות, ולמכור שקר ואשליה זה פשע". נפתלי בנט: "הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לא סך מדינת ישראל. יש לנו עוד הרבה תחומים ומשימות, והמפתח הוא לעמוד חזק חמישים שנה, 500 שנה, להמשיך לבנות פה מדינה מופלאה ולא להיכנס לאובססיה סביב הסוגיה היחידה שהיא לא ממש פתירה." ועכשיו לרשימת הפתרונות- פרופ' ישראל אומן : סיפוח שטח C והגבול יעבור בשטח B. הר הבית בתוך מדינת ישראל אבל השכונות הערביות של ירושלים בחוץ. הפרדה מלאה, אבל בלי מחסומים. גדר וגבולות ברורים אבל ללא חומה. מסכים למדינה פלסטינית מפורזת ולא רציפה. קרוליין גליק: סיפוח מלא של יו"ש אבל לא של עזה והענקת תושבות קבע לכל הערבים, ואזרחות באופן מדורג. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי דיברה בקוים דומים יועז הנדל: לספח במהלך חד צדדי, אך מתואם עם ארהב, את בקעת הירדן וגושי ההתישבות (30% מהשטח), עם מתן אזרחות מלאה לערבים שגרים שם. רשות פלסטינית משודרגת תקבל רצף טריטוריאלי באמצעות גשרים ומעברים (40% מהשטח) ואילו 30% מהשטח ובהם גרים 100 אלף יהודים ו 100 אלף ערבים- ישארו במחלוקת. הר הבית שלנו, להקים בו תחנת משטרה ולהקצות שטח פולחן ליהודים. להחליט על מזרח ירושלים- או להפיל את הגדר ולצרף אותה למדינה, או להתנתק ממנה ולבטל את התקציבים ומעמד תושב קבע של תושביה. נדב העצני: סיפוח שטחי C, עם מעמד תושב קבע ואזרחות אחרי בדיקה בטחונית לערבים בשטחים אלה. מיטוט הרשות וחזרה לממשל צבאי בשטחי A ו B ומתן אוטונומיה הדרגתית בשטחים אלו. עידוד הגירה ערבית מרצון. להוריד מייד את הגדר בירושלים ולאכוף את השלטון הישראלי, תושבי מזרח העיר נשארים במעמד תושב קבע ללא אזרחות. אליקים העצני: להחיל ריבונות על כל השטח ואז להעניק ממנו אוטונומיה. ד"ר מרדכי קידר : פירוק הרש"פ ויצירת שבע אמירויות בערי יו"ש בראשות שייחים מקומיים (עזה היא כבר אמירות כזו). שליטה ישראלית במרחב הכפרי בין ערי המדינה עם מתן אזרחות ישראלית מלאה לתושבי המרחב הכפרי (כ 10% מערביי יו"ש). נפתלי בנט: סיפוח הדרגתי של שטח C, מעלה אדומים וגוש עציון תחילה. אוטונומיה בשטחי A ו B עם שליטה בטחונית ישראלית ומתן חופש תנועה לערבים בין חלקי הטריטוריה הלא רציפים. מזרח ירושלים צריכה להיות ישראל בכל הרמות- אכיפת חוק ומתן שירותים לאזרח, אבל לא היה מוריד את הגדר עדיין. משאיר את עזה כפי שהיא. משה פייגלין : סיפוח מלא של יו"ש. לתושבים הערבים מציע הגירה מרצון תמורת סל הגירה, או תושבות קבע עם אישור עבודה ללא מסלול לאזרחות, למי שיצהיר נאמנות גלויה למדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ולמתי מעט מסלול ארוך טווח לאזרחות. עזה- סיפור מורכב, אבל בסוף לא תהיה ברירה והפתרון שם יהיה אותו פתרון. ירושלים - לגרש את הווקף ולהסדיר את הר הבית כמקום מקודש ליהודים. אגב- פייגלין הוא ימני גם בשאיפתו לממשלה קטנה שדואגת לבטחון ומשפט בלבד. |
|
|
 |
|
|
 |
||
|
||||
|
נתקלתי במקרה בציטוטים מתוך ישיבות הממשלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים1. אני לא יודע אם הקישור הובא בעבר באייל, אבל עיקר הטיעונים כאילו נאמרו אתמול. יגאל אלון מבטא שם קו נצי שמספר דוברי ימין (פרופ' אומן, נדב העצני) שציטטתי בתגובה למעלה היו חותמים עליו בשתי ידיים. ___________ 1 למי שמעוניין- קישור לפרוטוקול המלא מ 11.6.67 וכן לפרוטוקול ישיבת הממשלה מ 18.6.67 בה בנושא השלישי (החל מעמוד 45) הממשלה דנה בסוגיית הפליטים ועתיד השטחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו האוטו-טיון שמדברים עליו בכתבה שקישרת לה - בסרט "טרולים" יש בדיחה מאוד מצחיקה, שאחד הטרולים מדבר כל הזמן באוטו-טיון. ויש, לעומת זאת, רגע שהרגיז אותי. בסצינת השיא הדרמטית בסרט (אזהרת ספוילר, אבל רק לקנאי ספולירים קיצוניים כמוני) ג'סטין טימברלייק בדמותו של בראנץ' שר את True Colors בביצוע אקוסטי. ובפזמון, בעליה של המנגינה, עושים לו אוטו-טיון. קטן ועדין, אבל מנוגד לכל מה שהסצינה רוצה להביע, וגם למילים של השיר. וגם מיותר, כי אם הוא היה מזייף זה היה גם מתאים לדמות ולסצינה וגם חינני. יש לציין שטימברלייק הוא המפיק המוזיקלי של הסרט, יכול להיות שלא היה מי שיגיד לו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם בן שלו שהאוטו טיון של עדי אולמנסקי בYou יצירתי ומוצדק אמנותית, אם כי בניגוד לשלו אני לא מסוגל לאהוב את הסוגה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק נדמה לי, או שהזכרת רק זכרים (לבנים)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עומאר סיי! גם שחור וגם לא באנגלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקיים לעיל דיון ארוך ביותר בשאלה מהי אמנות? תילי תילים של מאמרים נכתבו בנושא זה וכמובן יש אינספור ניסיונות הגדרה. אני רוצה להתייחס אליה מנקודת מוצא קצת יותר מצומצמת. בן הזקונים שלי התחיל כעת את כיתה ו' וזכה למורה טוב סוף-סוף. בשיעור הראשון בספרות במקום להגדיר לילדים מהו שיר או להבדילו מ"קטע מידעי" (מה שהם עשו בשנים קודמות) חילק להם דפים עם שירו של נתן זך "הצייר מצייר": הצייר מצייר / נתן זך הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל אך המשורר אינו שר, הוא הר בצדי הדרך, או עץ או ריח, משהו בורח, או כבר לא, מה שהיה ולא יחזור, כמו עונות השנה, החום, הקור, הקרח והצחוק של הלב, כאשר הוא אוהב, או מים, משהו רחב, בלתי מובן כמו רוח, או אוניה, או שיר, משהו שמשאיר משהו. המורה החכם לא ניסה לנתח את השיר עם הילדים, הוא ביקש מכל ילד להיות "משהו": הר, עץ, ריח, קרח וצחוק, כל הדברים שמוזכרים בשיר, ואז לעשות להם דרמטיזציה, להציג אותם, בתנועה, בהבעות פנים, בצחוק, בבכי, כל ילד כפי שיבחר, כיד הדמיון הטובה עליו. היות שאנחנו ילדים יותר גדולים, נהיה מעט יותר אנליטיים: אם, כפי שנכתב בשיר "המשורר אינו שר" אזי "מהו המשורר?" וזך אינו מגדיר, המשורר יכול להיות דברים רבים, פעם מים, פעם רוח פעם אוניה המשורר הוא לא דבר אחד, הוא חומק מהגדרה. ובכל זאת הוא "משהו" ובכל קורא שמתחבר אליו הוא "משאיר משהו". ואם השירה מתחמקת מהגדרה, על אחת וכמה מושג רחב כמו "אמנות", וכנ"ל תרבות, ובכל זאת הן "משהו". ולמרבה הצער, עכשיו אנחנו חוזרים לשרת תרבותנו ואולי גם לרשימתי שלמעלה שבעקבותיה נפתח הדיון: אצלה בכלל לא עולה השאלה "מהי תרבות?" כשרונה הוא לרדד כל דבר וגם את התרבות לארבע מילים: כן, לא, שחור, לבן, ולחלופין: ימני, שמאלי, מזרחי, אשכנזי וערבי. לא די בכך שהשיח הפוליטי שלנו התרדד והושטח, עכשיו זכינו שיעוללו את זה גם לאמנות ולתרבות. ובהקשר זה נדמה ששיר הוא "משהו" שמעולם לא "השאיר משהו" על שרת תרבותנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אני טועה בזיהוי מעט סארקזם בסיפא של המאמר שלך? אם לא, המאמר שלך מעט מדאיג. אומנות המתקשרת באופן בלעדי רק עם מיעוט אליטיסטי קטנטן ולא מנסה לפרוץ אל ההמונים, היא לא מתכון לאיכותיות. אולי להיפך. המשוררים והמחזאים היווניים הקלאסיים, מולייר ושייקספיר היו כולם עובדים בתעשייה התרבות להמונים. רק בראי הזמן הם הפכו לסמנים של איכות וקלאסיות. כפי שכתבת, הברברים ב"מחכים לברברים" היו אמורים להציל את בני התרבות מעצמם, מן הניוון וההסתאבות שבהם. לא לחינם קוואפיס שואל מה יעלה כעת בגורלנו כאשר התברר שאין יותר ברברים. זרמים והשפעות מבחוץ חיוניים לקיום תרבות ואמנות דינמיים ובעלי חיוניות. העיסוק המופרז בשרת התרבות רגב , אינו מועיל לאף אחד. אני מסכים שהמחזה של שרת תרבות המתגאה במה שהיא לא קראה, הוא מראה קשה. אבל השרה הברברית שלנו היא גם טרול המתקיים מן הזעם של האנשים אותם היא מרגיזה ומן התגובות שלהם. השרה רגב אינה דוברת של חסידי השו"ח ואינה מתנגדת למימון התרבות של האליטה מהמיסים של ההמון. היא רק רוצה להעביר את המימון לאליטה אחרת. בסופו של דבר, במינונים שונים, כל שלטון מנסה להטות את זרם המים לשקתות של אלו המצביעים עבורו וההזדעזעות מן התופעה השגורה הזו אינה משכנעת. אין גם צורך להיכנע ולקבל על עצמנו כל מה שהשרה ומדברריה כאן מנסים למכור לנו. אנשים רבים קוראים ספרים, אולמות התיאטרון והקונצרטים מלאים והמוזיאונים והגאלריות אינם שוממים. מי שנכנע לאקסיומה כי תרבות גבוהה לא יכולה להתקיים ללא העטינים של השלטון, בהכרח שיגיע למסקנה כי כל אמנות היא בסופו של סיפור, אמנות מטעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא רוצה להעביר את המימון ל*קבוצה* אחרת. האם הקבוצה הזאת ראויה לתואר אליטה או לא, זה עוד טעון הוכחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להיות רגע,אין סיכוי שהם יהיו ''פחות'' אליטה מכנופיות שמאז קום המדינה נחשבות ''אליטה''.פשוט אין דבר נחות מהם. תצפה ליותר ויותר טוב בתרבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת זה לא כל כך מטריד אותי. חברי הכנסת שלנו, שאפילו הם עצמם בזים לעצמם, הם עדיין קבוצת אליטה פאר אקסלנס. התואר בעיניי מתיחס יותר לזכויות היתר ולהשפעה מאשר להערכה איכותית. עיני גם לא צרה במגדנות ובתופינים שאולי יורעפו על האליטה התרבותית החדשה. יש סיכוי רב שתרבות המחובקת צמוד מדי ע''י הממסד, סופה שתתפתח לתרבות מטעם, שנואה ובזוייה ע''י הקהל (ע''ע התרבות הסובייטית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי, בשל ריבוי הנקודות החשובות שהעלית אתייחס רק בקצרה (יחסית): מובן מאליו שלא כל אמנות המתיימרת להיות איכותית היא אכן כזו, ולא ניכנס כרגע לשאלה מי הם קובעי האיכות (הוכברו על כך די מילים לעיל). וברור שהיה יכול להיות נפלא אם "אמנות גבוהה" (נא להבין אינטואיטיבית בלי לדקדק כעת בניסיונות הגדרה) או אמנות קלאסית הייתה מדברת ל"כולם". השתמשת בביטוי "לפרוץ אל ההמונים" אבל ההתעניינות באמנות גבוהה חייבת להיות דו-סיטרית, היא לא עניין שבא מכיוונם של היוצרים בלבד - הקהל צריך ללמוד אט-אט ולעלות בהרבה מדרגות התנסות וידע (כן, לפעמים אף מייגעות) עד שיוכל ליהנות ממנה, ולרוב זה לוקח שנים. ולו רק בשל העובדה הזו נוצרת פירמידה, כל יחיד מגיע לגובה אחר. הגבהים השונים תלויים כמובן גם במקפצות ההשכלתיות והכלכליות הראשוניות (ועוד) שזוכה להן היחיד - והנה כבר הגענו לפן פוליטי, למשל, "צדק חלוקתי" כדי לספק משאבים לכל התנאים הראשוניים הללו. מדרגות ההתנסות והידע יוצרות בראש הפירמידה אליטות (גם מדעיות, כלכליות וכו'). חברה יכולה לבחור אם היא רוצה לבנות פירמידות תרבותיות, אמנותיות ואחרות או שהיא רוצה לשטח ולרדד הכול. אני מסכים איתך ששרת התרבות היא טרול שניזון מזעם ההמונים, אבל איני מקבל את הטענה שהיא רוצה להעביר את ההגמוניה התרבותית-אמנותי לאליטה אחרת, צר לי, אבל אני לא מצליח לראות את האליטה החדשה הזאת (ומה שראיתי השבוע, למשל, זה ביטול יריד הספרים והאירועים הנלווים בפריפריה, בירוחם ודימונה, וכמו כן, השנה לא ניתן תקציב למפגשי נוער עם סופרים.) ה"מזרחיות" של רגב, דומיה ומזדנביה היא פוליטית-כוחנית ולא תרבותית-אמנותית. האם היא באמת רוצה לקדם ידע על יהודי עירק באמצעות ספרות ("מפריח יונים" של אלי אמיר)? על תרבות יהודית במרוקו ("אבני שיש טהור" הרצל כהן)? על יהדות צפון אפריקה במאה העשירית? ("מסע אל תום האלף" א.ב. יהושע)? לא! שום דבר חיובי, שום אליטה חדשה, רק פופוליזם, הרס וכוחניות - "מה שווים ספרים אם אנחנו לא שולטים בהם". שום דם חדש אלא ברבריות. אני מסכים איתך שכאשר התרבות ממומנת על ידי השלטון או מצאנטים היא אינה חופשיה לגמרי ועלולה להפוך אמנות מטעם. אבל אין זה מדויק לקבוע שהמוזיאונים (לא הגלריות) והתאטראות (כשאין מדובר בבידור) יכולים להתקיים בכוחות עצמם, הם כן תלויים במימון ציבורי במידה רבה, ולכן נוצרת דילמה שאין לה פתרון חד וחלק. ומשום שיש תלות בשלטון, השאלה בסופו של דבר היא שאלה של מידה - עד כמה השלטון מצדד ב"חברה פתוחה" ב"ידע פתוח", ב"אמנות פתוחה", או להפך, מצמצם את גבולות הידע והאמנות. והשלטון הנוכחי שרגב היא מסמניו הבולטים עוד מגדיל לעשות, הוא מקדם בערות כדי להנציח את עצמו ומסמן את "החברה הפתוחה" כאויב. נ.ב. הארכתי ולכן לא התייחסתי להערותיך באשר למולייר ושקספיר, ולכן רק אעיר שחברת ההמונים המודרנית שונה בתכלית מהחברות שקדמו לה ולו רק בגלל אמצעי התקשורת המודרניים, מהדפוס, דרך התחבורה ועד הרדיו, הקולנוע, הטלוויזיה, המרשתת וכו', כלומר, לו רק משום כך, אפשר לשלול את הטענה ששקספיר ומולייר "עבדו בתעשיית התרבות להמונים" כדבריך, מושג "חרושת התרבות" הוא מושג מודרני לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על רוב הדברים שכתבת אני לא חולק. בפרט, אני מקבל בהכנעה את שכתבת בנוגע לדרך הדו-סטרית שבין האמנים לקהל. אכן, כאשר מלעיטים את ההמונים בתפריט אמנותי דל ערך וקלוקל, הסיכוי שהקהל הרחב יגיע אל האמנות הגבוהה בכל זאת הוא קלוש. ולהיפך, כאשר השלטון מעודד ומסבסד את התרבות הגבוהה, יש לה סיכוי טוב לחלחל גם לקהל הרחב. מה שמפריע לי בתמונה הזאת, הוא עניין המידה. נוצרת תמונה לפיה שתי אליטות, האליטה השלטונית והאליטה התרבותית, מפתחות קשר סימביוטי בלעדי. זהו קשר הדוק מדי, של גילוי עריות, שבו האליטות מזינות זו את זו, על חשבון הקהל הרחב המשלם את המחיר. אם לשפוט ע''פ המחאות הקולניות של אנשי התרבות כלפי השרה, הם תלויים לקיומם ולפרנסתם באופן בלעדי בצינור החמצן אותו מחזיקה השרה. ללא התמיכה הממסדית של האליטה השולטת, אין לאליטה התרבותית קיום משל עצמה בכלל. אם זה המצב באמת, הרי שהסכסוך הוא טבעי ובלתי נמנע. השרה שלנו, שאין לה כל עניין בתרבות (היא מתפארת בכך שלא קראה את צ'כוב, אבל לא נראה לי שאת טשרניחובסקי, לאה גולדברג או דוד גרוסמן היא כן קוראת), פשוט תמשיך להתעלל ב''קפוצי התחת'' שנואי נפשה. מצד אחד היא תמשיך לקיים אותם קיום דחוק בכספי הציבור ומצד שני היא תמשיך להטיף ולנזוף בהם, בשם אהבת העם והמולדת. הדרך היחידה לצאת מן המילכוד הזה, היא שלפחות לשכבה העליונה של אנשי התרבות, יהיה קשר ואהדה של הקהל הרחב, שיאפשר להם קיום עצמאי, גם ללא חסדיו של מיניסטריון התרבות. את המלחמה בשרת התרבות צריכה לנהל האליטה המוכרת והפופולארית של האמנים. והמלחמה לא צריכה להתנהל בקריאות וצעקות במסיבות פוליטיות, אלא באמנות ובתרבות עצמה. מולייר נלחם בחליי הבורגנות הצרפתית במחזות שלו ולא בקטטות רחוב. החובה של האמנים לזכות בהכרה הציבורית רק מתחזקת ומודגשת, ע''י ההתנהגות העויינת והמסיתה של שרת התרבות. וממילא ידוע שהאמנים לא יכולים להילחם בז'דאנובים למיניהם ע''י צעקות ומחאות, אלא רק באמצעות הוקעתם והגכחתם באמנות שלהם. לא יתכן שהאמנים ואנשי התרבות הישראלית לא יוכלו לפעול במה שאפשר לתאר כדמוקרטיה הישראלית ההולכת ומדלדלת, את מה שפעלו בולגאקוב ופסטרנק בשיאה של הרודנות הבולשביקית. ממילא, אם מקומם של אנשי התרבות באהבה ובהערכה של הקהל הרחב, ייתפס ע''י אנשי התרבות מטעם של משרד התרבות, הרי שגם לתרבות שלהם ולקיום שלהם עצמם לא תהיה תקומה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |