טוב לנדוד? טוב יותר לחזור 3752
מה פשר התוגה האופפת את המוזיקאים הישראלים כשהם בחו"ל?

בשנת ‏1964 הגיעה לפריז נעמי שמר בת ה-‏34, וגרה שם שנתיים. לפי עדותה של בתה הללי, שהתלוותה אליה לנסיעה, זו היתה תקופה יפה להן כאם ובת. אני מקווה שמעבר לחממה הביתית, נעמי שמר ידעה גם ליהנות ממה שיש לעיר האורות להציע: קרואסון על גדות הסן, טיול של שבת בבוקר בשאנז אליזה, ושמא מופע של ז'ורז' ברסאנס או תערוכה במוזיאון הלובר. ואולי אפילו עונג השמור ליודעי ח"ן של פריז, ולא רק קלישאות של תיירים כמו אלה שאני מכיר.

אין לי אלא לקוות, כי עדות על כך מפרי עטה של שמר אין. הפזמונאית הפורייה הזו, שידעה לתאר מכל כך הרבה זוויות את הכינרת ואת תל אביב, ולכתוב דברים כל כך יפים על ירושלים ועל היאחזות הנח"ל בסיני, לא מצאה לנכון לכתוב שום דבר חיובי על פריז. עם קצת מאמץ אפשר למצוא ספק של ייחוס של יופי לשלג שנח על עירי כמו טלית, שגורם לשמר... להתגעגע לישראל. השיר המזוהה ביותר עם תקופת פריז של שמר הוא כמובן "העיר באפור". הנה, זה מה שהיה לה לספר לנו על פריז: כמה דימויים חפוזים של תוגה סתווית ושתיקה, ובסופם, בריחה על כנפי הדמיון בחזרה לתל אביב.

פריז, גשר המנעולים, זוג רומנטי, שמיים כחולים, נהר הסן כחול

פריז, העיר באפור (צילום: ג'רמי מוסקוביץ')



אולי לא צריך להתפלא. שמר היא הרי מאמהות הציונות; סביר למדי שהיא (גם) נהנתה בפריז, ופשוט לא הרגישה בנוח לספר על כך לחבר'ה שנשארו במולדת. הרי רוב הישראלים לא יכלו אז להרשות לעצמם לצאת לחו"ל, וממילא אם נאמר משהו חיובי על מקום מחוץ לישראל הרי שמישהו עוד עלול להגיע למסקנה שישראל היא לא המקום הכי טוב שיש.

כולם חולמים אמריקה (הדרומית)

ואכן, ב-‏1977 המשמעת הציונית כבר התרופפה, ומופע שלם הוקדש לשיר בשבחה של ארץ טרופית יפה אחת (שיש לי אותה! כתב אהוד מנור). שיר הנושא של המופע הפך לכזו קלאסיקה שגם שש שנים אחר כך היה נראה טבעי לחלוטין ליעקב גלעד וליהודית רביץ להזמין אותנו לבוא לריו.

ב-‏1983 שר אבנר גדסי על נערה נפלאה מספרד (מילים: ניסים פרידמן). היא לא סתם היתה מספרד, המפגש איתה היה בספרד עצמה, ויש אפילו ציון מקום – גרנדה! ארבע שנים לאחר מכן הביא לנו חיים משה את הקולות של פיראוס (מילים: אילן גולדהירש). שתי השורות הדומיננטיות בשיר קצת מבלבלות – אם הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה, משמע שאנחנו בחו"ל ומתגעגעים לארץ. אבל שאר השיר לא משאיר מקום לספק: יוון היא מחוז החפץ, והתפקיד של חיפה בשיר הוא תאונה. (אוי, חיפה, חיפה. הייתי רוצה לכתוב גם מאמר על עירי־שלי בראי השיר העברי לדורותיו, אבל חבל – יש מעט, והרוב עלבונות.)

יהודית רביץ שבה ב-‏1990 ושרה על אפריקה (מילים: שמרית אור). או בעצם על מצרים. השיר קצת מבולבל מבחינה זו. נכון, לפי המפה מצרים נמצאת באפריקה, אבל כשהכותרת היא "אפריקה", כותרת המשנה היא "תופי הטם־טם", ושתי הכותרות האלו נטחנות כמנטרה בפתיחה ובפזמון, יש תחושה של הפרת הבטחה כשמתברר שהמילים בבתים נשארות בתחומי מצרים.

ריו דה ז'ניירו, נוף יפהפה

ריו. יש לי ים לעולם (צילום: רפא בהיינסה)



מה משותף לריו, גרנדה, פיראוס ומצרים בשירים האלו? שהן לא כל כך אמיתיות. "נערה מספרד" הוא במובהק פנטזיה מרומן רומנטי. על פיראוס מצהיר השיר עצמו שהיא חלום שנחלם בקיץ מיוזע (בישראל, מן הסתם); אני אעיר שזה לא חלום מקורי במיוחד, ושהוא מורכב מקלישאות של ברושורים לתיירים. גם ריו של השירים היא רק סיסמאות הקרנבל. הדימויים של שמרית אור ממצרים קצת פחות שחוקים, אבל גם הם נשמעים כמו רשמים מאוטובוס תיירים ממוזג בטיול מאורגן בן שלושה ימים.

ולסיום פרק זה במאמר, אהוד בנאי עם "סרט רץ" מ-‏1996. קצת כמו הקולות של פיראוס, השיר הוא כמעט במוצהר פנטזיה שנחלמת מישראל, הפעם על ארצות הברית, ומורכבת מדימויים שנשאבו מסרטים. נכון שכאן הפנטזיה כבר לא פסטורלית אלא עמוסת סמים וקצב מהיר. עדיין תיירותי, גם אם לא תיירות של בורגנים.

מלבד פנטזיות, יש עוד דרך שבה מקומות בחו"ל צוירו באופן חיובי בשירים העבריים. מדובר בזכרונות מבית אבא בגולה, ושתי דוגמאות עולות בזכרוני: יהורם גאון כקזבלן (מילים: חיים חפר) מתגעגע לקזבלנקה הנפלאה, ומני בגר מתגעגע לאיסטנבול.

ונזכיר גם את שירי המהגרים. שוב אנחנו מוצאים בעיקר ציונות. גורלה של ציפי פרימו לא שפר עליה בקליפורניה, והיא חזרה לחולון. רני בפריז ודורי בניו יורק מסתדרים, אבל נראה ששלומי ויובל שכתבו את השיר מהארץ קצת מרירים כלפיהם. ולאחרונה יש אחת בלי שם שגרה בברלין, וקובי לוריא כותב – מישראל, כמובן – רשימת מלאי על מה היא עושה שם, יחד עם שלל יוצאי ישראל אחרים. הוא לא מביע דעה ברורה על חייה שם אבל משוכנע, משום מה, שהיא תחזור. חורגים מהקו הציוני חנוך לוין וחוה אלברשטיין – בלונדון יותר כיף מבישראל. כמובן, זה רק עושה את היאוש יותר נוח, וכמובן הנושא של השיר הוא לא לונדון אלא היאוש.

גם נפאל אוזכרה, אבל רק כלוקיישן של אגדה. גלעד כהנא איזכר את אפריקה שלו ועופר אקרלינג את זמביה, ונדמה לי שרק כמטאפורות, אם כי אני מודה שאיני מבין מהם הנמשלים.

החברים הכי טובים שלך יהיו געגועיך

"העיר באפור" היא לא פנטזיה ולא מטאפורה; היא חוויה אמיתית משם, ושמחה גדולה אנחנו לא מוצאים בשיר. שמר היא לא הראשונה שביקרה בחו"ל בשיר ישראלי. הקדים אותה ג'ו עמר, בלהיטו הגדול ביותר, "ברצלונה" מ-‏1959. עמר דווקא חיובי בנוגע לעיר הזרה! אולי כמוזיקאי מהפריפריה התרבותית הוא יכול היה להרשות לעצמו. לא שהוא אומר בשיר משהו טוב על ברצלונה, אבל הוא גם לא אומר עליה רע; הוא פשוט לא אומר עליה כלום, חוץ מזה שהוא בא אליה בשמחה רבה ובהתלהבות. אני מקווה שבאמת הכוונה לעיר ולא לאישה בשם ברצלונה – הטקסט כל כך אוורירי שזה אפשרי.

ג'ו עמר היה הראשון מבין הזמרים והפזמונאים העבריים שהתלהב באמת מביקורו מחו"ל, אבל אבוי, נראה שגם האחרון. נעמי שמר הטילה את קללת העיר באפור, ואין מסיר.

כמו שמר, גם לנתן יונתן יש מניות בציונות. ב-‏1985 (כנראה) הוא כתב את "צלילי קסטה רחוקים". מסגרת השיר היא נסיעה עם ישראלי אחר באמצע מבול בפלורידה היפה, אבל הנושא הוא, ניחשתם, געגועים לארץ. החברים הכי טובים שלך (הוא מצטט את החבר־לרגע שמצטט את סבתא שלו) הם הגעגועים. השיר התפרסם ב-‏1990 בביצועה הסוחף של רונית אופיר (שקיבלה אותו מיונתן בניו יורק, למרבה ה… לא יודע, למרבה המשהו), עם מילים מקוצרות; כדאי לקרוא את הטקסט המלא, העז, אין מה לומר.

לונדון, הפרמלנט והביג בן, שמיים קצת כחולים

השמש שם חולה. לונדון (צילום: בועז בריקנר)



מכל מקום, בשנות השבעים הציונות כבר פחות חייבה את הצעירים. ב-‏1970 הגיע ללונדון צעיר ישראלי בן 23, יהונתן גפן שמו, שאהב לבעוט בציונות ובממסד למרות ייחוסו המשפחתי. כמו שמר בפריז, גם גפן בלונדון נשאר שנתיים. ואכן, השיר שהוא כתב על לונדון, "יונתן סע הביתה", כבר מעז לספר על חוויות אישיות נחמדות מאוד שיש שם. עיר בלי חיילים, עם פעמונים ורוקנרול בכל מיני צבעים. אבל אויה, מה קורה בסוף כל בית? זה לא ביתי, והשמש כאן חולה. ומה המסקנה הסופית? סע לארץ ישראל. גפן, מתבייש כנראה בפרץ הפטריוטיות שלו, עטף אותו בפרודיה פומפוזית עם "קח תרמיל, קח מקל", אבל לא יעזור לו, זו השורה התחתונה שלו.

אז גפן הצליח להתקדם מגבולות חוויית החו"ל של נעמי שמר, אבל לא בהרבה. האם העשורים שחלפו מאז עזרו למוזיקאים שלנו לחוות בחו"ל משהו חזק יותר מגעגועים לארץ?

גפן מספר בשיר על פגישתו בלונדון עם שלום חנוך, שהגיע לעיר שנה אחריו ועזב שנה אחריו. האם זה האחרון סיפר לנו משהו על לונדון? לא במפורש. אולי ב"עיר זרה" שהתפרסם כמה שנים אחר כך – קל לדמיין שהשיר מספר על הוויתו הרגשית של חנוך בלונדון. ומהי אותה הוויה רגשית? בדידות וניכור, אלא מה.

אריק איינשטיין, בן הדור שבין שמר לגפן, מבחינה כרונולוגית כמו גם מבחינה "לאומית", חיכה עד 1980 כדי לשיר על חוויה שלו מחו"ל: סן פרנסיסקו. כמה שנים טובות אחרי גפן, ולכאורה חו"ל כבר לא צריך להיות מקום להתבייש בו. אבל הנה שוב אותה תוגה: יפה בסן פרנסיסקו על המים, יש כחול וירוק, סירות על הגלים וכוכבי אן־בי־איי. את היית אומרת שמפה את לא חוזרת. אבל אני? אני מרגיש רחוק. רוצה לכסית.

מה עשית לו, אמסטרדם

קפיצה ל-‏1990. הציונות כבר מזמן לא מעניינת אף אמן צעיר בברנז'ה, כל עם ישראל כבר נסע לבלות בחו"ל ומתגאה בבילוייו. אז מה יש לנציגי הנוער, "נוער שוליים", לומר על אמסטרדם (במילותיה של אחת הפזמונאיות המצליחות של התקופה, חנה גולדברג)? בחורות בהירות שער, מסתורין של אירופה; אבל השקט, שאותו ביקש גיבור השיר למצוא שם, לא נמצא, גם לא בהודו. רק בבית. כמעט עשרים שנה אחרי גפן בלונדון, וכלום לא השתנה.

תעלה, סירות צבעוניות, בתים צבעוניים, עצים ירוקים

אמסטרדם. השקט איננו (צילום: כפיר לב־ארי)



מיקיאגי וגולדברג עוד הוציאו את אמסטרדם בזול. אהוד בנאי כתב עליה שני שירים. בשיר מוקדם ולא כל כך מוכר שלו, ששמו כשם העיר, החוויה העיקרית היא רעב, פשוטו כמשמעו. ואילו ב"דם" מדובר על מישהו שמתאבד בעיר הזרה. ולא התאבדות רומנטית בקפיצה לתעלה; דם נשפך שם. פחד אלוהים.



רובנו, תרמילאים כבורגנים, רוצים לחו"ל, וכשאנחנו מגיעים לשם אנחנו נהנים, ומאושרים, איש איש כפי יכולתו להיות מאושר. המוזיקאים והפזמונאים שלנו, כמה שלא נחשוב שהם אנשי העולם הגדול, כשהם בחו"ל הם כהוביטים הרחק מהפלך.

תרצה אתר סיכמה באירוניה מושחזת את תסביך חו"ל המפתיע הזה ב"מערבה מכאן": יש במערב כל מיני דברים ענקיים ומוזרים, צוקים שמחכים; לא כדאי להרחיק עד שם. מספיק ללכת רק עד החוף, ואז לחזור הביתה בחוסר חשק מסוים. אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

צוקי מוהר באירנלד

צוקים מחכים מערבה מכאן (צילום: שון מקאנטי)



אבל האם אכן מדובר במבט אירוני על פוביית חו"ל? תרצה אתר כתבה את זה, כך אומרים, בניו יורק, בזמן משבר נפשי קשה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

686976
האם מדובר במאפיין של פזמונאות ישראלית? אני מנסה להזכר במוזיקאים מצליחים מרחבי העולם שהקדישו שירים לא סטראוטיפיים למדינות שאינן מולדתם, ומעלה קצת מאד דוגמאות.
686978
מסכים עם עומר (כלומר אם נוציא שירים אמריקאים על פריז).
אולי בשביל ליצור שיר משמעותי צריך מטען רגשי שאי אפשר לקבל בשנים בודדות?!
686982
פול סיימון (Homeward Bound), סטינג (אנגלי בניו יורק), לו ריד (ברלין)...
686984
ומה מגיע אחרי שלושת הנקודות האלה? אני יכול לחשוב על *אולי* עוד 2-3 דוגמאות (אני לא בטוח מה אפשר להחשיב כדוגמא. למשל, את קשמיר של לד-זפלין אפשר?). כמובן, ייתכן וסביר שמדובר בבעית אחזור מהזיכרון אצלי, או בורות מוזיקלית מצידי, אבל אם באמת בכל סצינות הרוק-פופ-היפהופ וכו' של 50 השנים האחרונות ברחבי העולם אפשר למצוא רק דוגמאות בודדות - אז זו כנראה לא תופעה מקומית.
687070
(לא כדי לטעון שאתה לא צודק, סתם כדי לאסוף טריוויה) פרנק זאפה נהנה בצרפת (המילים; מי שתמלל את זה לא דייק בשתי מילים חשובות, לפי דף המילים באלבום, ומה ששומעים מהזמר, במקום penis ו-dick צ"ל peter. כן, יוצא שם peter green, גיחי גיחי.)

נכון שאת סוג ההנאה הזה מחו"ל אף מוזיקאי ישראלי לא היה מעלה על דעתו לתמלל לפני השנים האחרונות, וגם עכשיו נדמה לי שזה נדיר, אם כי מה אני יודע.
687071
אפריקה של טוטו! למרות שאני לא מצליח לפענח את השיר, והאם זו חוויה מאפריקה או שכמו אצל כהנא ואקרלינג אפריקה היא מטאפורה סתומה (לי). מה שכן, אם זו מטאפורה היא מפותחת היטב, עם השורה על הקילימנג'רו בסרנגטי (בטח אחת השורות הכי ארוכות בתולדות, והם דווקא הצליחו לא רע לדחוס אותה למנגינה).
687082
מהעולם הקלאסי יש את סימפונית העולם החדש של דבוז'אק, הארולד באיטליה של ברליוז, או ההיברידיים והסימפוניה הסקוטית של מנדלסון.
687115
בשנות השמונים רוברט ואייט שר שירים על כל מיני מקומות בעולם, אבל לא שייך לעניננו, אלו היו שירים על מקומות שנעשות בהן עוולות פוליטיות שונות (בעיקר על-ידי ארה"ב, רק פעם אחת על-ידינו).

אבל כן לענייננו, השיר האחרון שהוא שר בו ב"סופט מאשין" לפני התאונה, ירח ביוני המסעיר. המילים הם קצת זרם תודעה, ובאיזה שלב באמצע הוא שר קצת על זה שכיף במדינת ניו יורק, אבל הוא מתגעגע הביתה לאנגליה. נעמי שמר ממש. אגב, הקטע נהיה הכי מסעיר בערך באמצע, אחרי שהוא מפסיק לשיר (לפחות מילים).
במילות השיר יש אולי תשובה למאמר 687330
She just can't undertsand that for me everything's just beginning
Until I get more homesick
So before this feeling dies, remember how distance tells us lies.
687116
אלפא בלונדי, ברוך הבא ירושלים.
687193
לפחות שני הראשונים ברשימה הם שירי זרות/ניכור/געגוע הביתה לא פחות מהשירים הישראליים שהוזכרו בכתבה.
687117
ריו, שאצל הישראלים היא מחוז חפץ נדיר, בלהיט אולי הכי גדול שכתבו עליה הגויים היא זירה לטרגדיה שסופה רצח וטירוף.
אבל זה בהוואנה בכלל 689037
אבל זה בהוואנה בכלל 689038
לא זה ולא זה.
השיר הוא דווקא על המועדון בניו יורק Copacabana_(nightclub) [Wikipedia].
ציפי פרימו שיר מרגיז 686981
חיה לה בחורה בזוגיות רצינית עם בחור, גם אם בלי-חופה-וקידושין. העניין התפקשש. זהו? מה שנשאר לה לעשות בחיים זה להתדרדר לזנות כי היא כבר 'בלויה'‏1? ולא תגידו, סטנדרטים ויקטוריאניים‏2. השיר נכתב ב-‏1979!

1 היינו כבר לא-בתולה.
2 גם בתקופה הויקטוריאנית, אגב, לא כולם התחתנו בברכת הכומר. רוכלים (קוסטער-מונגער"ז בלע"ז) למשל, נהגו פשוט לעבור לגור יחד. ורובם לא היו מעולם בתוך כנסיה.
ציפי פרימו שיר מרגיז 686998
אז מה - גם בתקופה הרומאית הנשים לא היו מתחתנות בברכת הכומר.
ציפי פרימו שיר מרגיז 687055
נכון, אין שום קשר בין הדמות ההגונה והתמימה בתחילת השיר, לבין סופה העגום. לדעתי הכותב סתם הרגיש שחסרה לו פואנטה ומצא אחת, בכל מחיר.
ציפי פרימו שיר מרגיז 687068
לי דוקא נראה שהפואנטה של השיר היא:
"""
לחבר'ה מספרת,
מתארת,
איך כבשה את העעוללם!
"""

אבל מה אני כבר מבין בשירים ..
היא היתה רק בת 20, וכבר בלויה 687077
נראה לי שהשורה הזאת מדברת על המזוודה.
ציפי פרימו שיר מרגיז 687718
אני זוכר איך כילד, קראתי את מילות השיר (מעטיפת התקליט, ויניל...) והייתי בטוח שהאיטלקי פשוט מת: אחרי הכל, היא "בת עשרים וכבר בלְוָיָה"...
כוורת, אמצע שנות השמונים 687076
מאיר ואלון חוזרים מארצות הברית: "היו ימים שם לא קלים / אפשר לומר קשים אפילו / אבל נודה ולא נסתיר / שנהנינו וגם בילינו". כמובן שהבילוי לא הוביל לניתוק מהישראליות: "ניזכר ברובע קווינס / ועל מנהטן נשירה / איך שקנינו "מעריב" / כל יום שישי על יד הסאבוואי / ואיך חייגנו תל אביב".

כוורת, אמצע שנות השמונים 687113
או, יפה! פספסתי את זה.
וקצת בהפוך על הפוך 687083
במסגרת הנושא חובה להכניס, למרות שהוא מזוית שונה, את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, הידוע בכינוי מכורה שלי.
כידוע, לאה גולדברג יושבת בישראל וכותבת על חו"ל, אבל הפעם על העבר, על מולדתה שלה במזרח אירופה.
ואכן, בהתאם לתזה שכל אדם מתגעגע למולדתו, היא מפגינה געגועים חו"לה ולא געגועים ישראלה.
וקצת בהפוך על הפוך 687100
אם כן, שבעת הימים חלים בסוף דצמבר?
וקצת בהפוך על הפוך 687114
אוי, גם אתה נפלת בפח הזה שהמורות בבית הספר טומנות?

"ואלס להגנת הצומח" של נעמי שמר הוא לא שיר על הגנת הטבע, הוא שיר על יחס הציבור ליוצרת.

ב"שירי ארץ אהבתי", "ארץ אהבתי" הוא לא הארץ שאני אוהבת (זה לא עובד ככה בעברית!), הוא פשוט "הארץ של האהבה שלי". מה פירוש "הארץ של האהבה שלי"? התרגיל הפואטי העתיק של מטאפורה שמפותחת בשיר שלם: אני אמשיל את חיי האהבה שלי לְארץ, ואראה מה עושים עם זה.
עכשיו תקרא שוב את שלושת השירים, מובטח לך עולם חדש. לא הכל אני מבין בו (לפחות ב"מכורה שלי"; ב"בארץ אהבתי השקד פורח" זה ברור לחלוטין), אבל הוא יותר מעניין.

אגב, חיי האהבה של גולברג הוא הנושא של בערך כל שיריה המוכרים (לבור כמוני), חוץ מ"שירי סוף הדרך" (העלובים יחסית לגולדברג), ואולי "את תלכי בשדה", שאני יכול לנחש לפחות שתי פרשנויות לו, ורק אחת מהן היא על חיי האהבה שלה.
וקצת בהפוך על הפוך 687118
או.קיי, זה המקום לספר שצמרמורת עברה בי כשהבנתי על מה מדבר "חמסין של ניסן". השירה הנעימה של אילנית מסווה את זה. אין שם התרפקות על נוף נעים אלא הדהוד תמידי של רגע האהבה שחלף, אבל ממשיך עם המשוררת ומשתקף בכל פרט במציאות (למרות שהוא כבר לא קיים במציאות עצמה).
וקצת בהפוך על הפוך 687123
אני הצטמררתי בלי שידעתי על מה השיר מדבר.
פעם ראשונה שאני קורא את השיר במלואו. עד עכשיו ידעתי רק את המילים שאילנית שרה.
עדיין לא ממש יודע את הכוונה המלאה.
וקצת בהפוך על הפוך 687131
אני קצת לא מבין מה רצית לומר. שכל השיר הוא *רק* מטאפורה לחיי האהבה של גולדברג ואין בו שום קשר למולדתה? תמהתני.
אני לא למדתי את השיר הזה משום מורה לספרות, אבל רק בגיל מאוחר יותר נתקלתי בפרשנות החצי ביוגרפית הזאת ששופכת אור על הרבה שורות מוזרות בשיר.
הייתי מפנה לויקיפדיה, אבל בהקשר של פרשנות שירה זה נשמע קצת משונה.
לכל הפחות ניתן לומר שהשיר משלב בין מולדתה הביוגרפית של גולדברג לבין חיבוטי נפשה הרומנטיים. שזכרונות בילדותה מהדהדים את כאבי ליבה בהווה. אבל לפסול מכל וכל את ההקשר הזה נשמע לי קצת חותך וחד צדדי מדי.
וקצת בהפוך על הפוך 687236
את "בארץ אהבתי השקד פורח" אתה יכול להסביר כמדבר על ארץ?
מה ב"מכורה שלי" עובד עם פרשנות של ארץ יותר טוב מאשר עם פרשנות של אהבה?
עיין גם בשיר השלישי במחזור, ארץ אהבתי האביונה.
וקצת בהפוך על הפוך 687398
וואלה חידשת, מעניין.
וקצת בהפוך על הפוך 687418
יפה.
וקצת בהפוך על הפוך 687426
לא דיברתי על השקד פורח, הוא נראה לי הרבה יותר מתאים לתזה שלך.
חלק מהבעייה זה שאני חושב שאתה (גם) צודק. יש בשיר גם חיבטי נפש אישיים, אבל לא רק. כל הקבצנים האחים, והמשורר שמסתובב בין עיר לעיר ומדינה למדינה - רגע, אם הארץ היא רק הנפש, אז בין עיר לעיר זה בתוככי הנפש ובין מדינה למדינה זה מחוצה לה? ומיהו המספר החדש הזה שמסתובב בפנים עם פיצול אישיות שכזה? והוא היחיד שמעיד על עצמו את תהילתו? הפירוש החד צדדי הזה הופך את השיר להתפלשות מונומנטלית, מלאת פאתוס ורחמים עצמיים שלא ממש מאפיינים את גולדברג. רות דולורס וייס כנראה תסכים עם התיאור הזה, בביצוע שראוי לתואר ה-I want you של השירה העברית (זאת מחמאה, אם תהית).
וקצת בהפוך על הפוך 687443
ענק (שלשה סימני קריאה).
אני בצמרמורות.
וקצת בהפוך על הפוך 687467
(מה, לא הקשבת לביצוע הזה מהקישור בדיון 3721? סתם, גם אני לא הייתי נכנס לכל השירים אלמלא הייתי זה שכתב את המאמר. אבל עכשיו אתה מוזמן לקרוא מה כתבתי עליו.)
וקצת בהפוך על הפוך 687472
:) נחשפתי במערומי.
אני מבין את הספקנות שלך, אבל אותי היא קנתה מהרגע הראשון. רק אחר כך התחלתי לעשות בדמיוני השוואות לגרסה המוכרת של חווה אלברשטיין (שהיא זמרת ענקית גם בעיני), ורות דולורס יצאה בהן לא רע בכלל.
וקצת בהפוך על הפוך 687478
מה קנה אתכם בביצוע המקרטע הזה?
וקצת בהפוך על הפוך 687468
"בין עיר לעיר זה בתוככי הנפש ובין מדינה למדינה זה מחוצה לה?"
לא. גם בפשט של השיר היא נעה מעיר לעיר וממדינה למדינה מחוץ לארץ אהבתה, כדי לתנות את דלותה. אני לא חושב שההבחנה בין ערים לבין מדינות משמעותית. הדרש: כמשוררת היא מספרת על תלאות חיי האהבה שלה לכל העולם, ומכיוון שהיא משוררת מצוינת היא גורמת לדלות לזהור.

"פאתוס ורחמים עצמיים שלא ממש מאפיינים את גולדברג"
אוהו. פאתוס יש אצלה לא מעט, ורחמים עצמיים זה הרגש הנפוץ ביותר בשירים שלה.
וקצת בהפוך על הפוך 698687
ועכשיו גם כשיר הפותח את טקס ה-‏70 למדינה.
וקצת בהפוך על הפוך 698688
ומירי רגב שוב מככבת.
וקצת בהפוך על הפוך 698689
אכן, רק שהפעם הפתיל מעלינו מביא נימוקים מטובי אנשינו בעד הגישה שלה במקרה דנן (אולי לא בדיוק...)
וקצת בהפוך על הפוך 724889
בויכוח בין עמדתך לבין הפרשנות הנבערת של מירי רגב או הפרשנות המתחכמת של "זה לא ציון. זה ליטא", ברור לגמרי מי צודק ויעיד שם השיר.
אני באופן אישי אפילו נוטה לפרשנות של מבקר הארץ בן שלו. גולדברג, כדבריך כנראה כתבה על ארץ אהבותיה, אבל גדולתו של משורר ובעיקר שיר היא גם בכך שהוא נותר פתוח לפרשנות אישית של הקורא. לטעמי הפרשנות המדוייקת שלך חוטאת בחטא הצמצום. אני מעדיף להרחיב\להחליף את ארץ אהבותיה הרומנטיות של המשוררת באותה ארץ לא נודעת השוכנת בתוך נפשנו שהיא העבר שלנו. ילדותנו, זכרונות הורינו וכל מה שקרוי תבנית נוף מולדתנו.
המבקר דן מירון, תקף באלימות ובארסיות את המשוררת ובפרט את השיר הזה. הוא כתב שהמשוררת כותבת על הדלות, אבל הדלות שלה אינה אותנטית אלא זוהרת באור רומנטי וקיטשי. זה די קרוב למה שכתבת על פאתוס ורחמים עצמיים.
כאן בדיוק נכנסת החשיבות והכוח של המלחין המעבד והמבצע. במקרה זה שלושת הביצועים שאזכיר הם בלחן של דפנה אילת ולכן בולט הכוח של העיבוד והמבצע.
דומה שאתה ודן מירון תוקפים יותר את הביצוע של חוה אלברשטיין עם העיבוד של אלכס וייס, מאשר את השיר עצמו. השיר והקול של חוה באמת יפים מדי בשביל השיר. האלמנט המוזיקלי הנשזר בין בתי השיר לפזמון ונועל את השיר בסגירת מעגל הוא הפראזה המוזיקלית של הלה-לה-לה-לה-לה, באמת מעטר את השיר בנעימת לוואי עם זוהר נוסטלגי ואולי קצת גם מזוייף.
דוקא הביצוע היבבני של דולורס, המבצעת את הבתים בכמעט רציטטיב ואשר עקרה את הקישוט המוזיקלי והחליפה אותו בנגינת קונטרהבס שורטת ובסיום של זעקה אילמת, מחזירה לדלות עליה מדבר השיר את האותנטיות. ולכן אני חושב שרות אותנטית ולא פאתטית.
מדוע הפרשנות של בן שלו לגיטימית ושל מירי רגב לא? אני חושב שהעניין הוא במילות השיר. אין בו שום דבר הרומז לשיר ציוני ולאומי על החומות הנתוצות של הר הבית. ולכן הפרשנות הזו היא שרירותית ומנכסת את השיר לאג'נדה הלאומנית.
שרית חדד היא זמרת בעלת יכולת קולית וגם העיבוד המזרחי של השיר מאופק יחסית, אבל הגשת השיר נראית סתמית ולא נראה שהזמרת הבינה או אפילו ניסתה להבין על מה השיר מדבר. אני לא יודע, אבל יתכן שמי שגדל על מוזיקה מזרחית, העיבוד ה"אנדלוסי" מנגן על איזשהו מיתר בליבו והביצוע יפה בעיניו, אבל כאן מדובר לגמרי בעיבוד נוסטלגי של השיר שאין לו כל כך קשר לנאמר בשיר עצמו. לי הביצוע של שרית, הוא האנטיתזה לעיבוד של דולורס, סתמי ואפילו אדיש לחלוטין.
וקצת בהפוך על הפוך 724895
אפשר לתאר את זעקתה של רות דולורס בכמה מילות תואר, 'אילמת' איננה אחת מהן.
וקצת בהפוך על הפוך 724910
הריני מזמין אותך למצוא תיאור מדוייק יותר לזעקה שאין בה מילים. המבקר בן שלו כתב ''זעקה שהמילים לא יכולות לעבור בה''.
בהזדמנות זו אוסיף שנכתב כיהביצוע של רות דולורס חלק את המאזינים לשונאים ואוהבים. וזה מסימניו של ביצוע גאוני. קפקא תאר את הסיפור הטוב כפטיש המשמש לניפוץ קרח. הסיפור הטוב צריך לנפץ את שכבת הקרח בנשמתו של הקורא.
קיים גם ביצוע של עמיר בן עיון לאותו לחן. לענ''ד הביצוע שלו עדיף על הביצוע של שרית חדד. בניון לא מנסה למזרח את השיר. הוא יודע שהוא נשמע מספיק מזרחי כדי שהשיר יקבל את הגוון הזה ומתרכז בהגשת המילים של השיר.
בשמיעה נוספת, גם העיבוד של שרית (יעקב למאי) הוא יפה, אבל עדיין יש כאן ניסיון למזרח את השיר. הסגנון המזרחי נוטה לסנטימנטליות ולמרות האיפוק כאן, נוספת לשיר עוד נימה דקה של סנטימנטליות שרק מזיקה לו.
ישנה הקלטה של גולדברג מקריאה את השיר הזה (הלחן ובמיוחד הביצוע של אלברשטיין נאמנים מאד להקראה של המשוררת) וברור שכוונת המשורר לא היתה לסנטימנטליות.
וקצת בהפוך על הפוך 724912
רוב הזעקות אין בהן מילים, הלא כן?
ילד בן חצי שנה יודע לזעוק היטב היטב גם ללא מילים.
עד כמה שאני מבין את הביטוי, זעקה אילמת אמורה להיות ללא קול.
וקצת בהפוך על הפוך 724914
בעברית: משירי ארץ אהבתי
אני לא יודע לגבי רוב.
לזעקה המפורסמת ביותר, זעקתו של ישוע מנצרת על הצלב, דוקא היו מילים. הן הדהדו את הנאמר בישעיהו כב ב: "אלי, אלי, למה עזבתני?"
אבל עזוב.אני חושב שכוונתי ברורה מספיק.
שמא היה בדבריך המקוריים רמז למה שכתב ירדן על הפאתטיות והרחמים העצמיים בשירת לאה גולדברג?
אם כך, הרי שבמפרשים של ספינתך כמו בספינתו של ירדן נופחת רוח מאמרו המפורסם של דן מירון נגד המשוררת והשיר ב"הארץ" 1960. המאמר היה חלק מן המתקפה של משוררי "לקראת" (זך, אבידן, עמיחי ואחרים) על משוררי דור המדינה (אלתרמן ושלונסקי). המתקפה שהחלה במניפסט של נתן זך "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959) וטענה לחוסר אותנטיות, מטאפורות ושפה גבוהה ומלאכותית. מירון ייחס לגולדברג רומנטיזציה מזוייפת וקיטש. תלמידו של מירון, אריאל הירשפלד תאר את המאמר של מורו בהארץ כ"מאמר נאצה רצחני ממש". לדעתי הוא לא הגזים מאד.
לאה גולדברג במשירי ארץ אהבתי כתבה את הכאב של חיי האהבה הרומנטית שלה, אבל הציבה בינו לבין הקוראים פרגוד רומנטי ונוסטלגי. אם תרצו אפילו סנטימנטלי ("עם שיר ותבת נגינה"). המעבד אלכס וייס והזמרת חוה אלברשטיין שכתבו פופ של אמצע הדרך, שמרו אמונים למשוררת והצניעו את הכאב ע"י מוזיקה רומנטית וקולה הזך והיפה של אלברשטיין. הביצוע הזה יושב כבר שנים רבות ובצדק, בפאנתיאון של הזמר העברי. זהו הפתיל המקשר ביניכם לבין המתקפה על "מכורה שלי".
כעת באה רות דולורס ששרה רוק בגוון בלוזי וקורעת את הפרגוד מעל מילות השיר. מה שהיא מעלה על הבמה הוא את הכאב העירום והחשוף. אתם רומזים לפאתטיות ולרחמים העצמיים. אבל אלו הן תופעות לוואי מתחייבות כאשר אתה הולך ללא שיור וללא הסתייגות אחר הכאב. אתם יכולים להסב את הראש כמעשה בני אדם הצופים בכאב עירום ועריה, אבל אינכם יכולים להסתתר מאחורי טענות של זיוף ומלאכותיות. לטעמי גרסת הכיסוי של דולורס צריכה אף היא לתפוס את מקומה בפאנתיאון לצד הגרסה הקלאסית. אם הרוקנרול לא יכול להעלות לבמה את הכאב עצמו ללא משככי כאב, האם יש לו גם ערך אמנותי לצד ערכו הבידורי?
וקצת בהפוך על הפוך 724916
הלכת רחוק מדי.
אני נטפלתי, בקטנוניות, אני מודה, רק לביטוי 'זעקה אילמת'.
דוקא לגבי הביצוע כולו, בפעם הראשונה ששמעתיו הוא היה מצמרר ממש, לא יכולתי שלא לחזור עליו פעמיים ושלוש.

בדיעבד, הוא כל כך חסר פילטרים שזה קצת מרתיע, אבל בהחלט ביצוע ראוי.
אם תשים לב, אני העליתי את טיעון הרחמים העצמיים שתומך בגרסה הגיאוגרפית ולא רק הרומנטית, דוקא מתוך ההנחה שזה מקטין את מידת הרחמים העצמיים, ושהפרשנות הרומנטית גרידא גורמת להם לעלות על גדותיהם.
וקצת בהפוך על הפוך 724922
אני לא חושב שהלכתי רחוק מדי.
אתה יכול לשם השוואה לשמוע את הביצוע של ברי סחרוף מערב "שרים לאה גולדברג". רוקנרול פאר אקסלנס, אבל לא הרבה מעבר. צביעת השיר בגון של הרוקנרול, אינה נותנת לשיר דבר. הרוקנרול הוא כאן המסר והשיר הפך למדיום (לא מוצלח במיוחד, חייבים להודות). זהו בידור לחובבי הז'אנר, אך לא אמנות.
ככל שמתעמקים במילות השיר, מבינים שההתקפה של זך ומירון לא היתה חסרת בסיס. המטאפורה היא מרכזית בשיר מכורה שלי. כאשר המטאפורה גבוהה ומלאכותית מדי, מתרחקת יותר מדי מן הנושא האמיתי, היא פשוט מזמינה פרשנויות מופרכות, דוגמת הפרשנות הגאוגרפית. בשיר הנפתח במילים "מכורה שלי", מדוע שאדם לא יעלה בדעתו שמדובר פה על ליטא, מולדתה של גולדברג? בכל זאת, לדעתי זו עדיין פרשנות מופרכת. גולדברג לא כתבה שירה לאומית על ישראל, מדוע שתכתוב על ליטא? גולדברג כתבה הרבה על ליטא, אך "רק אחת בעולם את שבחך אמרה"? ממש לא. לא אחת ולא שבחך.
אריאל הירשפלד ובעקבותיו ירדן מצמצמים את השיר לקינה על חייה הרומנטיים הדלים של המשוררת. אין ספק שזהו גרעין האמת של השיר. אין ספק שגולדברג השתמשה במטאפורה הזו גם במקומות אחרים. השורה "בנייך בנותייך חתן כלה", כבר אינה מטאפורה מלאכותית ומופרזת, אלא טבעית ומן החיים, בהם חיי נישואין הם מימוש של אהבה רומנטית.
ועדיין אני חושב שזה צמצום של שירת גולדברג. כי שוב השורה האניגמטית "רק אחת בעולם" הופכת לפריט טריביה קטנוני. האם המשוררת אומרת את שבחה עצמה או שיש כאן רמז לאמה או לחברה ששמה לא מצויין? בכל מקרה קטן מאד. מירון נטפל במיוחד למילות הסיום "דלותך הזוהרת". שיר המספר על דלות החומר מופז בזוהר קטשי של רומנטיקה נוסטלגיה ופאתטיות.
דומה עליי שהפירוש המרחיב את נושא השיר מחיי האהבה של גולדברג לכלל עברה, אותה ארץ בלתי נודעת (לאחרים) השוכנת בנפשו של אדם, היא הפרשנות המספקת ביותר. אין זה זוהר פאתטי ומזוייף אלא זוהרם האותנטי של הגעגועים להורים, לידידים, לאהובים ובכלל לתבנית נוף הולדתו של אדם. את הפרשנות הזאת שרתה באופן יוצא מן הכלל, הפרשנות של חוה אלברשטיין. הפרגוד ממאחוריו הוסתרה קינתה של המשוררת על חיי הסגריר, הגשמים והאין סערות של אהבתה, הפך למסר ופואטיקה בפני עצמה. אחדות של צורה ותוכן, בה הפראזה המוזיקלית ללא מילים שנוספה מובילה את השיר בין בתיו לשורות החוזרות ואל שדות גולדברג המוזהבים של הרומנטיקה והפולק ונועלת אותו באקט של שיבה להתחלה.
ושימו לב, עד כמה הפראזה הזו כובלת את כל הגרסאות האחרות המתיחסות אליה בדרך כזו או אחרת.
דוקא גרסתה של רות דולורס היא בבחינת חזרה לפרשנות המצמצמת. הפרגוד נקרע לגזרים והקינה מוצגת עירומה וחשופה. הפראזה מסולקת לגמרי ומוחלפת בנגינת קונטרהבס מתכתית. ואז בשניות הנעילה, הפראזה מופיעה בדמות זעקה ללא מילים. לענ"ד, פשוט עיבוד גאוני שבו הרוק הוא המדיום והכאב הוא המסר.
וקצת בהפוך על הפוך 724923
אין לי שום תלונות לפרשנות שלך. ה'הלכת רחוק מדי' רק רמז שבפרשנות שייחסת לי לגבי השיר כיוונת למקום לא נכון.
באמת לא עניין מאד עקרוני.
וקצת בהפוך על הפוך 724939
אני לא מחזיק בביקורת שאתה מייחס לי על גולדברג. רק לצורך הסנגוריה על היחס שלי אליה, אציין שהיא בקלות המשוררת האהובה עלי, יותר מעמיחי וזך‏1. אני חושב שגולדברג מלאה פאתוס ורחמים עצמיים, אבל אין בכך שום זיוף; רחמים עצמיים הוא רגש אותנטי מאוד. האם יש אצל גולדברג קיטש? אני יכול להבין את הטענה, אבל איפה עובר גבול הקיטש הוא עניין חמקמק.

1 והם בתורם יותר מאלתרמן-המשורר‏2, מה שאומר אני מקווה שזה בזכות סגולותיה של גולדברג ולא בגלל "דור". זה שאני אוהב משקל וחריזה משחק כאן תפקיד חשוב, אבל הם לא חזות הכל.
2 להבדיל מאלתרמן-הפזמונאי.
וקצת בהפוך על הפוך 724961
אני מבין.
העניין הוא שעניין הפאתוס והרחמים העצמיים, היה בדיוק לבה של הביקורת של זך ומירון על משוררי דור המדינה. אני חושב שזך אמר את זה בשנים האחרונות. הוא רואה באלתרמן את גדול המשוררים העבריים. הביקורת היתה נגד השפה הגבוהה והמטאפורות המורכבות ונטען שהן לא אותנטיות. מירון תקף במיוחד את הזוהר המזוייף שיחסה גולדברג לדלות.
כשני מעריצי גולדברג, אני חושב ששנינו מסכימים שגולדברג מלכתחילה מבין כל הקולגות שלה, חטאה פחות בהגבהת השפה ובמטאפורות מורכבות. לעומת זאת היא היתה הקורבן הנוח יותר בנושא הנוסטלגיה והרחמים העצמיים. חווה אלברשטיין הגנה על המשוררת, אבל בעשותה כך עטתה שכבה נוספת של רוך ורומנטיקה על "מכורה שלי".
לדעתי יש בביצוע של רות דולורס, חוט של גאונות. היא לוקחת את הפרשנות של הירשפלד עד הסוף וקורעת את פרגוד המטאפורות והנוסטלגיה המוזיקלית "תיבת הנגינה", וחושפת את ליבו המדמם של השיר: קינה על חורבן חומות חיי אהבה של המשוררת האביונה והמרה. אצל דולורס אי אפשר לטעות או לחמוק מגוש הכאב הנעוץ בלב השיר.הפונז כתב על העדר הפילטרים כנקודת חולשה של השיר. אבל לטעמי רות דולורס, דוקא שולטת בסיפור השיר ביד רמה. הכאב מזנק עליך למן השורה הראשונה,אבל רות ממשטרת אותו כל הדרך עד לסיום. קריאה כמעט רציטטיבית של בתי השיר לעומת שירה מדוייקת של השורות החוזרות. פסנתר וקונטרבס יוצרים דלות חומר זוהרת לגמרי וממש ממש לא קיטשית. השיר שומר על המוזיקה, עד לקרשנדו בסיום, שם דוקא הפראזה הפולקית של אלברשטיין הופכת לזעקת הכאב של הבלוז-רוק. לאוזן שלי, אין בביצוע של דולורס, אפילולא שמץ של זיוף. רק אומץ.
שמיעת השיר, כפרומו לסדרת טלביזיה חדשה, הזכירה לי את הניסוי של הוושינגטון פוסט בתחנת הרכבת:
באך בתחנת הרכבת. כתיבתי על הביצוע היא בבחינת משיכה בשרוולם של הקוראים: שימו לב, אנו חולפים ליד רגע של יופי נדיר.
הספן התימני גדליה 687127
יפה כתבת ירדן. אך קדם לכל אלה שהזכרת, הספן התימני 'גדליה רבע איש', שהצטרף לצי הסוחר בשנות החמישים וראה את אמריקה משמאל ומימין את אוסטרליה, אך בבוא היום אמר לקברניט:
"הקברניט היכונה, האוקינוס פה נגמר, נשובה הירקונה".
אסתר גמליאלית שביצעה בשנות ה-‏50 את שירם של אלתרמן/וילנסקי במסגרת תיאטרון המטאטא: https://www.youtube.com/watch?v=gbL7PvYc9Uw
פריז 687128
תודה לירדן על עוד מאמר נהדר.

יעל נעים והשיר שלה "פריז" הם חריגה מהמסלול שמשרטטים השירים שבמאמר: הדוברת בשיר גרה בפריז ואמנם מתגעגעת לארץ, אבל עושה רושם שפריז מנצחת. ואכן, במציאות, יעל נעים עצמה הצליחה שם בענק, שלא כמו גפן בלונדון וכו'.
פריז 687206
גם יהורם גאון היה בפריז וגם ברומא וראה שבעת פלאי תבל אבל אין כמו ארץ ישראל, שלום לך ארץ נהדרת.

גם דורון מזר, במטוס מאי שם בחו"ל, חוזר הביתה (שיר איטלקי במקור).
פריז 687207
ואת סן פרנסיסקו על המים של אריק איינשטיין הזכירו כבר?
פריז 687208
אה, כן. במאמר עצמו.
פריז 687214
ונצואלה של בצל ירוק. כולם רוצים לונצואלה אין דומה לה, או אולי צ'ילי, ובסוף הבכיין רוצה רק לפתח תקווה.
פריז 687217
יש להם גם שיר פחות מוכר על ישראלים היושבים בפריז ונמאס להם אבל כשהם עומדים לחזור לארץ הם מתחרטים ורוצים להישאר.
ועוד שיר פחות מוכר של חיים חפר הלועג לישראלים המתרשמים משיקומה של גרמניה ואוהבים להיות בה.
פריז 687218
השיר על גרמניה. אישית, אני לא מסכים עם הביקורת.
פריז 687223
גש לארצי יש איזושהיא גרמניה
פריז 687225
זה נשמע לי מוקם יותר מבצל ירוק.

בכל מקרה, מקור ההשראה ברור, לילי מרליין. הביצוע המופרסם הוא של מרלנה דיטריך אבל שווה להזכיר את השחקנית המופלאה חנה שיגולה בסרט ששמו כשם השיר.
פריז 687232
זה בהחלט בצל ירוק. השיר מופיע באלבום שלהם.
פריז 687246
אילנה רובינא ושמעון ישראלי?
פריז 687295
ככל הנראה. דרך אגב, השיר ונצואלה הכשיל דורות של תלמידים שחשבו שהאורינוקו נשפך לאמאזונס.
פריז 687296
זו לא לגמרי טעות Casiquiare_canal [Wikipedia]
פריז 687345
בגרסה של ''שוקולד מנטה מסטיק'' הן כבר תיקנו את הטעות הגיאוגרפית. אבל לא את הטעות הזואולוגית בנוגע למה החלק המסוכן של האנקונדה.
פריז 687346
לאנקונדה אכן יש שיניים ולא רק זאת, הוא גם ממהר לנשוך את מי שמציק לו. ראיתי במו עיני. אבל לא מתים מזה (לפחות לא תוך שתי דקות, אבל אולי אחרי שבועיים מהזיהום).
פריז 687349
תודה, למדתי.
פריז 687425
משתפך!
זה כבר נשמע אחרת לגמרי.
פריז 687455
למרבה המזל, לימודי הגיאוגרפיה במערכת החינוך בארץ מסתכמים בגיאוגרפיה של א''י עם חריגות קלות למזה''ת, ועד האורינוקו אינם מגיעים.
פריז 687473
כשהייתי בכיתה ו' חיכיתי בכיליון עיניים לכיתה ז', כדי להתחיל ללמוד גיאוגרפיה ופיזיקה. המורה אלקה דיכאה חיש מהר את החדווה בשני המקצועות. היא, וחומר הלימודים. אבל הבעיה, לפחות בגיאוגרפיה, היתה אצלי. כחולה אטלסים, הייתי בטוח שזה מה שעושים בגיאוגרפיה - קריאה מודרכת באטלסים. למרבה האכזבה גיאוגרפיה זה מדע חברה, שעוסק בבני אדם. אז למדנו על עיר ועיור וכאלה. ובכיתה ט' על השרון. אלוהים, איזה שעמום.
פריז 687491
רק בכיתה ז'? הייתם אמורים להתחיל בד', לערך. מתחילים מהעיר, עוברים לאזורים שונים בארץ, בכיתה ו' קופצים למצרים - ופותרים את העניין בזה שמטילים עליך לעשות עליה עבודה בחופשת פסח. באמת היתה חוברת, 'ארצות הים התיכון ואירופה'- אבל אצלנו היא לא נפתחה והצטרפה למניין "ספרי הלימוד שקונים סתם".
מתישהו בין לבין למדנו איך משתמשים באטלס ואיך קוראים מפה פיזית‏1 ואיך קוראים מפה כלכלית, וכל הסאגה הזו תמה בכיתה ט'.
פיזיקה למדתי רק בח' ובט', או אולי רק בט'‏2.

1 "ירוק במפה זה לא דשא".
2 נאוה. ביולוגיה היא לא ידעה ללמד בצורה מעניינת, ואז עוד שלחו אותה להרוס גם את הפיזיקה ואת הכימיה.
פריז 687509
כן, למדנו לקרוא אטלסים ומפות לפני כיתה ז', אבל זה לא היה תחת הכותרת גיאוגרפיה. אני לא זוכר תחת איזו כותרת כן. בכיתה ד' (בלבד!) היה "מולדת", ולמדנו על עמק יזרעאל.
פריז 687529
הילדים שלי למדו לקרוא מפה בתחילת כיתה ה' וזה היה חלק משעורי גאוגרפיה.
פריז 687237
(התייחסתי אליו בכותרת המאמר. יותר מזה לא ראיתי לנכון, מבחינת הרבדים שיש בו, מילולית ומוזיקלית, הוא לא יותר משיר ילדים חביב.)
פריז 687242
במקור זה שיר של ארלו גאטרי ויש גם גרסאות של וילי נלסון ושל ג'וני קאש.
פריז 687245
כנראה לא יותר ולא פחות מ''נערה נפלאה מספרד'' או ''הקולות של פיראוס'' שהוזכרו במאמר. יש מקום לכולם לתוגת כולם, על פני כל הסקאלה המסחרית.
פריז 687290
קודם כל, אני לא חושב ש"נערה מספרד" ו"הקולות של פיראוס" נופלים במשהו מ"בוא לריו", נניח. אני מותנה כמוך (?) להתחבר יותר לשיר של יהודית רביץ, היא הרי זמרת רוק מופתית ושני הראשונים הם פופ מזרחי מסחרי ונחות - אבל אם נתגבר על התניות תרבותיות, "בוא לריו" הוא לא יותר מפצצת פופ נהדרת, ו"נערה" ו"פיראוס" לא פחות מפצצות פופ נהדרות. בשלושתם השירה נהדרת, כמו שידעו פעם. השיר שלה חזק יותר בגרוב, השירים שלהם חזקים יותר במלודיה.

שלא לדבר על "אפריקה" של רביץ. רק בשלב מאוחר של עריכת המאמר השמטתי ממנו משפט ביקורתי על השיר הזה ועל האלבום "שם" כולו - כתבתי שאלו שיר ואלבום שהדיסקוגרפיה של רביץ היתה יכולה בלעדיהם. ומה שבאמת התכוונתי זה שהם ליקוי מאורות שלה.

אני מניח שהלחן של "שלום לך ארץ נהדרת" היה יכול להחזיק שיר רציני יותר (אני מדמיין בקלות את עמיר בניון שר אותו עם מילים אחרות, וקורע את הלב), זה העיבוד והשירה והמילים שעושים אותו שיר ילדים (שלושת הראשונים לא מעמיקים יותר במילים, אבל פונים למבוגרים).

אם אני חושב על זה שוב, הסיבה העיקרית שלא התייחסתי ל"שלום לך" בגוף המאמר היא לא רמתו ואופיו, אלא שהנושא שלו הוא במובהק ארץ ישראל. הוא מזכיר את השמות "פריז", "רומא" ו"הקוטב הצפוני" רק בתור אזכור של חו"ל כמושג כללי, ואז מתרכז באתרים בארץ.
פריז 687459
בלת"ק: אריק לביא שר על יורד לארה"ב שחלומותיו התמסמסו ב"מונית הצהובה"
פריז 687460
בלת"ק?
פריז 687461
בלי לקרוא תגובות קודמות (אם כי בסוף כן קראתי :-) ).
פריז 687462
בלגג''ל, גם לאורלאצ'יק יש שיר על ניו יורק.
פריז 687479
ורבקה זוהר שרה על יורדת שחלומותיה התגשמו אבל האושר ממנה והלאה.
687199
תודה, ירדן!

עוד כמה דוגמאות עלו בראשי תוך כדי קריאה:

- ״ניו יורק״ של אולארצ׳יק, שהיא לא בית.

- הבחורה של מוניקה סקס שנסעה לסן חוזה וזה לא נגמר, או אפילו התחיל, טוב.

- גם אתניקס לא מאוד מרוצים מעמליה ג׳ונס, שכנראה לא תשוב מאוסטרליה.
687238
אהוד בנאי קצת השלים עם חו"ל דרך הבת שלו, כמו ציפור ושרה.
כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה? 687335
פורטיס בילה באירופה לא מעט, בשתיים-שלוש תקופות, אבל את הביקורת הוא מותח דווקא על אמריקה.
לא כ כך ברצינות 687292
תודה על מאמר מעניין.
מזכיר לי שלא כולם לקחו את הנושא ברצינות ויש לפחות שתי דוגמאות שמתיחסות כמעט באופן ישיר לתופעה שכתבת.
לאיסלנד, ג'מייקה, ניו זילנד, לסוף העולם... 687329
נורית גלרון (באדיבות מאיר גולדברג) שולחת ספינות דמיוניות מהחוף המקומי לסוף העולם, לשום מקום מסויים.
אלונה דניאל חולמת על מוסקבה 687368
אלונה דניאל חולמת על מוסקבה 687394
זה הכיוון ההפוך- מישהי שנולדה ''שם'' ועברה לכאן. והחלום במקרה שלה הוא לא געגועים אלא סיוט.
אבל תודה שהזכרת את אלונה דניאל, היא משובחת ומיוחדת. הלוואי שתחזור ליצור.
המאמר נפסק באמצע 687590
קפיצה ל-‏2016. טיסה לחו"ל היא כבר מזמן לא מאורע מכונן, אלא "קפיצה קטנה" לבילוי סופשבוע, שאינה שמורה רק לחברי הברנז'ה התל אביבית, אלא ל"עמך". אז מה יש לנציג העם הפשוט, דדי דדון, לומר על רודוס (במילותיהם של צוות הכותבים מהמצליחים של התקופה)? רודוס - בלאגן ברודוס, רק אני ולוקוס, אבל - חמש מאות רוסים - המפלט מהרוסית, שוודאי נוכחת ביומיום של העם הפשוט, שאותו ביקש גיבור השיר למצוא שם, לא נמצא, גם לא ברודוס. רק בבית, אחרי שהוא חוזר בטיסה 351, כשהוא כבר יודע שנוחתים ב 6 בבן גוריון - המקום היחיד בעולם שבו הוא לא צריך דרכון כי אפשר לשים ת'יד במכונה. כמעט עשרים שנה אחרי מיקיאגי באממסטרדם, והכל השתנה, אפילו ביקורת הדרכונים.
השיר מספר סיפור קצר ומאוד מדוקדק, ממש כמו הריאליזם הצרפתי של המאה ה-‏19, תיאורים קטנים, מס' הטיסה, שמה של הנהגת, ובמקרה של דדי דדון אנחנו רואים באמת איך המגמה הזאת מובאת לידי אבסורד, למשל הגריי-גוס שהוא מזמין ברודוס.
במידה רבה השיר הוא לא פארודיה, מהסיבה שגם השירים שעליהם הוא לכאורה מסתלבט הם כבר שירים עם הרבה מאוד הומור עצמי ומודעות עצמית, ואלו שירים שבאותה מידה שהם מזרחיים - הם קודם כל שירי פופ. פופ שבאמת בא לעשות כיף, לעוף על החיים.
החידוש הגדול שהמוזיקה הים תיכונית הביאה לתרבות הישראלית הוא היעדר היומרנות והיעדר הדכדוך הקיומי שעטף את המוזיקה הברנז'אית התל אביבית מאז ומתמיד.
תן לי חתיכת תבור 687623
הערוץ הראשון העלה לפני כמה ימים ליוטיוב את תכנית הטלוויזיה המלאה "חמוש במשקפיים" של שירי אריק איינשטיין, מ-‏1981. פעם ראשונה שאני רואה את הכל, איזה כיף. בין השירים משובצים ראיונות קצרים עם איינשטיין (המראיין הוא אלי ישראלי), וב-‏40:20 הוא מדבר על להיות בחו"ל, להתגעגע לארץ, והשיר "יושב בסן פרנציסקו". מעניין אם כשהוא אמר "הכי טוב לי בבית" כבר התרוצץ לו בראש "אוהב להיות בבית", שיצא כמה שנים לאחר מכן.

מבחינה מוזיקלית, כל ה"ביצועים" בתכנית הם lip sync מצולם על רקע מוזיקה מוקלטת באולפן. שני שירים - "תוף בודד" (25:50) ו"קפה טורקי" (36:15) - הם ביצועי אולפן שונים מהביצועים המוכרים של השירים האלה, ולא ידוע לי על אלבום שהם יצאו במסגרתו. מישהו מכיר?

ב"סן פרנסיצקו על המים" (42:00) קורה משהו קצת מצחיק: המוזיקה ששומעים היא הקלטה מההופעה המשותפת עם שלום חנוך, ולכן בפתיחה יש מחיאות כפיים. הנגנים שבקליפ עושים את עצמם מוחאים כפיים, יעני כדי להצדיק את מה ששומעים, ובעליל משועשעים מהעניין. אבל בעצם משהו לא מסתדר לי עם השיר הזה: הוא יצא לאור כאמור בתקליט ההופעה המשותפת עם שלום חנוך מ-‏1979, ושנה לאחר מכן, אותה הקלטה מאותה ההופעה נכללה גם באלבום "חמוש במשקפיים". לפי מה שקראתי פעם, הם ניסו להקליט את השיר מחדש באולפן, אבל לא הצליחו לשחזר את האנרגיה והאיכויות של ההופעה, ולכן הוציאו אותו שוב בביצוע הישן מההופעה (למרות כמה פשלות קטנות, למשל השיעול של אריק איינשטיין ב-‏43:56). אבל אם כך, למה הקהל מחא כפיים בתחילת השיר בהופעה ב-‏79? בד"כ זה קורה כשהקהל מזהה את השיר, אבל איך זה קרה כאן, אם זה שיר חדש? היה בכל זאת ביצוע קודם לשיר? ואולי בכלל מחיאות הכפיים הן לא לרגל זיהוי השיר, אלא בגלל שאריק עלה על הבמה אחרי שיר או כמה של שלום.
תן לי חתיכת תבור 687626
"תוף בודד" ו"קפה טורקי" כנראה הוקלטו באותו סשן בו גם צולמו (אבל כנראה לא הכל מצולם מאותו טייק, כי לפעמים אין כל כך קשר בין הצליל והתמונה) ב"קפה טורקי" אני שומע בעליל שזו דפנה ארמוני בקולות.
נראה לי ששני השירים האלה צולמו שנים קודם. מיקי גבריאלוב ודפנה ארמוני נראים שם צעירים יותר מאשר בסשן של הליפסינק, שלא לדבר על אלון הלל.
תן לי חתיכת תבור 687640
הרשה לי לחלוק על ההשערה ש"תוף בודד" ו"קפה טורקי" הוקלטו באותו סשן שבו הם צולמו. לומר "לפעמים אין כל כך קשר בין הצליל והתמונה" זה, אפעס, ניסוח עדין. למשל - הגיטרה האקוסטית שנראית מנגנת במלוא העוז בידי גבריאלוב לאורך כל "תוף בודד", אבל לא נשמעת בכלל, ופראזת הסלאפ של הבס בסוף "קפה טורקי" (40:04) בעוד יד ימין של אוהד אינגר לא נוגעת במיתרים (!) ומחזיקה בכלל מפרט (!!). יש עוד הרבה אי-התאמות.

חוץ מזה, הסאונד של השירים הוא פשוט טוב מדי‏1 בשביל נגינה לייב, למשל מבחינת ההפרדה בין התפקידים: הקלטה של כולם בחדר לא גדול אחד (ועוד בלי מחיצות אקוסטיות), היתה נשמעת הרבה יותר רטובה, עם כל הזליגות של הצלילים מכלי אחד למיקרופונים של הכלים האחרים. שים לב גם שאף אחד מהמצולמים לא חובש אוזניות, שאין על הסט אף מוניטור, ושליד הגיטריסטים והפנדר אין מגברים. ככה לא מקליטים באולפן.

אני חושב ששני השירים הוקלטו ומוקססו באולפן הקלטות רגיל בדרך הרגילה, מן הסתם ע"י הרכב הנגנים שמופיעים בצילום (פלוס מינוס). גם לי נשמע שזו דפנה ארמוני בקולות, אבל אני לא רואה איך זה ראייה לכך שמדובר בנגינה לייב.

גם לא נראה לי ששני השירים האלה צולמו שנים קודם לתכנית. התכנית היא כאמור מ-‏1981, אבל מופיע בה מורדי פרבר, שע"פ ויקיפדיה התחיל ללוות את אריק איינשטיין רק שנה לפני כן, ב-‏1980.
_____________
1. ברור שהסאונד לא טוב כי זה יוטיוב מתכנית טלוויזיה בת 35 שנה שנמשתה מארכיון רוממה, אבל אפשר לשמוע שבבסיס, הסאונד היה מצוין.
תן לי חתיכת תבור 687646
מסכים שזו כנראה לא הקלטה לייב, ומן הסתם הצילום בוים בחדר החזרות (שים לב לכמות של זוויות הצילום) אחרי ההקלטות עצמן. אבל עדיין מאוד סביר לי שלא הקפיצו את החבורה פעמיים- פעם להקליט ופעם לצלם, אלא זה היה סשן אחד של הקלטות וצילומים.
עוד שיר נדודים. 687728
בשדרות קרל מרקס בברלין נזכרתי בשיר הזה שבמקור הוא שיר של הצבא האדום ממה שנקרא בפיהם המלחמה הפטריוטית הגדולה.
עוד שיר נדודים. 687796
וגם זה שיר נדודים עם לחן רוסי.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים