טוב לנדוד? טוב יותר לחזור 3752
מה פשר התוגה האופפת את המוזיקאים הישראלים כשהם בחו"ל?

בשנת ‏1964 הגיעה לפריז נעמי שמר בת ה-‏34, וגרה שם שנתיים. לפי עדותה של בתה הללי, שהתלוותה אליה לנסיעה, זו היתה תקופה יפה להן כאם ובת. אני מקווה שמעבר לחממה הביתית, נעמי שמר ידעה גם ליהנות ממה שיש לעיר האורות להציע: קרואסון על גדות הסן, טיול של שבת בבוקר בשאנז אליזה, ושמא מופע של ז'ורז' ברסאנס או תערוכה במוזיאון הלובר. ואולי אפילו עונג השמור ליודעי ח"ן של פריז, ולא רק קלישאות של תיירים כמו אלה שאני מכיר.

אין לי אלא לקוות, כי עדות על כך מפרי עטה של שמר אין. הפזמונאית הפורייה הזו, שידעה לתאר מכל כך הרבה זוויות את הכינרת ואת תל אביב, ולכתוב דברים כל כך יפים על ירושלים ועל היאחזות הנח"ל בסיני, לא מצאה לנכון לכתוב שום דבר חיובי על פריז. עם קצת מאמץ אפשר למצוא ספק של ייחוס של יופי לשלג שנח על עירי כמו טלית, שגורם לשמר... להתגעגע לישראל. השיר המזוהה ביותר עם תקופת פריז של שמר הוא כמובן "העיר באפור". הנה, זה מה שהיה לה לספר לנו על פריז: כמה דימויים חפוזים של תוגה סתווית ושתיקה, ובסופם, בריחה על כנפי הדמיון בחזרה לתל אביב.

פריז, גשר המנעולים, זוג רומנטי, שמיים כחולים, נהר הסן כחול

פריז, העיר באפור (צילום: ג'רמי מוסקוביץ')



אולי לא צריך להתפלא. שמר היא הרי מאמהות הציונות; סביר למדי שהיא (גם) נהנתה בפריז, ופשוט לא הרגישה בנוח לספר על כך לחבר'ה שנשארו במולדת. הרי רוב הישראלים לא יכלו אז להרשות לעצמם לצאת לחו"ל, וממילא אם נאמר משהו חיובי על מקום מחוץ לישראל הרי שמישהו עוד עלול להגיע למסקנה שישראל היא לא המקום הכי טוב שיש.

כולם חולמים אמריקה (הדרומית)

ואכן, ב-‏1977 המשמעת הציונית כבר התרופפה, ומופע שלם הוקדש לשיר בשבחה של ארץ טרופית יפה אחת (שיש לי אותה! כתב אהוד מנור). שיר הנושא של המופע הפך לכזו קלאסיקה שגם שש שנים אחר כך היה נראה טבעי לחלוטין ליעקב גלעד וליהודית רביץ להזמין אותנו לבוא לריו.

ב-‏1983 שר אבנר גדסי על נערה נפלאה מספרד (מילים: ניסים פרידמן). היא לא סתם היתה מספרד, המפגש איתה היה בספרד עצמה, ויש אפילו ציון מקום – גרנדה! ארבע שנים לאחר מכן הביא לנו חיים משה את הקולות של פיראוס (מילים: אילן גולדהירש). שתי השורות הדומיננטיות בשיר קצת מבלבלות – אם הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה, משמע שאנחנו בחו"ל ומתגעגעים לארץ. אבל שאר השיר לא משאיר מקום לספק: יוון היא מחוז החפץ, והתפקיד של חיפה בשיר הוא תאונה. (אוי, חיפה, חיפה. הייתי רוצה לכתוב גם מאמר על עירי־שלי בראי השיר העברי לדורותיו, אבל חבל – יש מעט, והרוב עלבונות.)

יהודית רביץ שבה ב-‏1990 ושרה על אפריקה (מילים: שמרית אור). או בעצם על מצרים. השיר קצת מבולבל מבחינה זו. נכון, לפי המפה מצרים נמצאת באפריקה, אבל כשהכותרת היא "אפריקה", כותרת המשנה היא "תופי הטם־טם", ושתי הכותרות האלו נטחנות כמנטרה בפתיחה ובפזמון, יש תחושה של הפרת הבטחה כשמתברר שהמילים בבתים נשארות בתחומי מצרים.

ריו דה ז'ניירו, נוף יפהפה

ריו. יש לי ים לעולם (צילום: רפא בהיינסה)



מה משותף לריו, גרנדה, פיראוס ומצרים בשירים האלו? שהן לא כל כך אמיתיות. "נערה מספרד" הוא במובהק פנטזיה מרומן רומנטי. על פיראוס מצהיר השיר עצמו שהיא חלום שנחלם בקיץ מיוזע (בישראל, מן הסתם); אני אעיר שזה לא חלום מקורי במיוחד, ושהוא מורכב מקלישאות של ברושורים לתיירים. גם ריו של השירים היא רק סיסמאות הקרנבל. הדימויים של שמרית אור ממצרים קצת פחות שחוקים, אבל גם הם נשמעים כמו רשמים מאוטובוס תיירים ממוזג בטיול מאורגן בן שלושה ימים.

ולסיום פרק זה במאמר, אהוד בנאי עם "סרט רץ" מ-‏1996. קצת כמו הקולות של פיראוס, השיר הוא כמעט במוצהר פנטזיה שנחלמת מישראל, הפעם על ארצות הברית, ומורכבת מדימויים שנשאבו מסרטים. נכון שכאן הפנטזיה כבר לא פסטורלית אלא עמוסת סמים וקצב מהיר. עדיין תיירותי, גם אם לא תיירות של בורגנים.

מלבד פנטזיות, יש עוד דרך שבה מקומות בחו"ל צוירו באופן חיובי בשירים העבריים. מדובר בזכרונות מבית אבא בגולה, ושתי דוגמאות עולות בזכרוני: יהורם גאון כקזבלן (מילים: חיים חפר) מתגעגע לקזבלנקה הנפלאה, ומני בגר מתגעגע לאיסטנבול.

ונזכיר גם את שירי המהגרים. שוב אנחנו מוצאים בעיקר ציונות. גורלה של ציפי פרימו לא שפר עליה בקליפורניה, והיא חזרה לחולון. רני בפריז ודורי בניו יורק מסתדרים, אבל נראה ששלומי ויובל שכתבו את השיר מהארץ קצת מרירים כלפיהם. ולאחרונה יש אחת בלי שם שגרה בברלין, וקובי לוריא כותב – מישראל, כמובן – רשימת מלאי על מה היא עושה שם, יחד עם שלל יוצאי ישראל אחרים. הוא לא מביע דעה ברורה על חייה שם אבל משוכנע, משום מה, שהיא תחזור. חורגים מהקו הציוני חנוך לוין וחוה אלברשטיין – בלונדון יותר כיף מבישראל. כמובן, זה רק עושה את היאוש יותר נוח, וכמובן הנושא של השיר הוא לא לונדון אלא היאוש.

גם נפאל אוזכרה, אבל רק כלוקיישן של אגדה. גלעד כהנא איזכר את אפריקה שלו ועופר אקרלינג את זמביה, ונדמה לי שרק כמטאפורות, אם כי אני מודה שאיני מבין מהם הנמשלים.

החברים הכי טובים שלך יהיו געגועיך

"העיר באפור" היא לא פנטזיה ולא מטאפורה; היא חוויה אמיתית משם, ושמחה גדולה אנחנו לא מוצאים בשיר. שמר היא לא הראשונה שביקרה בחו"ל בשיר ישראלי. הקדים אותה ג'ו עמר, בלהיטו הגדול ביותר, "ברצלונה" מ-‏1959. עמר דווקא חיובי בנוגע לעיר הזרה! אולי כמוזיקאי מהפריפריה התרבותית הוא יכול היה להרשות לעצמו. לא שהוא אומר בשיר משהו טוב על ברצלונה, אבל הוא גם לא אומר עליה רע; הוא פשוט לא אומר עליה כלום, חוץ מזה שהוא בא אליה בשמחה רבה ובהתלהבות. אני מקווה שבאמת הכוונה לעיר ולא לאישה בשם ברצלונה – הטקסט כל כך אוורירי שזה אפשרי.

ג'ו עמר היה הראשון מבין הזמרים והפזמונאים העבריים שהתלהב באמת מביקורו מחו"ל, אבל אבוי, נראה שגם האחרון. נעמי שמר הטילה את קללת העיר באפור, ואין מסיר.

כמו שמר, גם לנתן יונתן יש מניות בציונות. ב-‏1985 (כנראה) הוא כתב את "צלילי קסטה רחוקים". מסגרת השיר היא נסיעה עם ישראלי אחר באמצע מבול בפלורידה היפה, אבל הנושא הוא, ניחשתם, געגועים לארץ. החברים הכי טובים שלך (הוא מצטט את החבר־לרגע שמצטט את סבתא שלו) הם הגעגועים. השיר התפרסם ב-‏1990 בביצועה הסוחף של רונית אופיר (שקיבלה אותו מיונתן בניו יורק, למרבה ה… לא יודע, למרבה המשהו), עם מילים מקוצרות; כדאי לקרוא את הטקסט המלא, העז, אין מה לומר.

לונדון, הפרמלנט והביג בן, שמיים קצת כחולים

השמש שם חולה. לונדון (צילום: בועז בריקנר)



מכל מקום, בשנות השבעים הציונות כבר פחות חייבה את הצעירים. ב-‏1970 הגיע ללונדון צעיר ישראלי בן 23, יהונתן גפן שמו, שאהב לבעוט בציונות ובממסד למרות ייחוסו המשפחתי. כמו שמר בפריז, גם גפן בלונדון נשאר שנתיים. ואכן, השיר שהוא כתב על לונדון, "יונתן סע הביתה", כבר מעז לספר על חוויות אישיות נחמדות מאוד שיש שם. עיר בלי חיילים, עם פעמונים ורוקנרול בכל מיני צבעים. אבל אויה, מה קורה בסוף כל בית? זה לא ביתי, והשמש כאן חולה. ומה המסקנה הסופית? סע לארץ ישראל. גפן, מתבייש כנראה בפרץ הפטריוטיות שלו, עטף אותו בפרודיה פומפוזית עם "קח תרמיל, קח מקל", אבל לא יעזור לו, זו השורה התחתונה שלו.

אז גפן הצליח להתקדם מגבולות חוויית החו"ל של נעמי שמר, אבל לא בהרבה. האם העשורים שחלפו מאז עזרו למוזיקאים שלנו לחוות בחו"ל משהו חזק יותר מגעגועים לארץ?

גפן מספר בשיר על פגישתו בלונדון עם שלום חנוך, שהגיע לעיר שנה אחריו ועזב שנה אחריו. האם זה האחרון סיפר לנו משהו על לונדון? לא במפורש. אולי ב"עיר זרה" שהתפרסם כמה שנים אחר כך – קל לדמיין שהשיר מספר על הוויתו הרגשית של חנוך בלונדון. ומהי אותה הוויה רגשית? בדידות וניכור, אלא מה.

אריק איינשטיין, בן הדור שבין שמר לגפן, מבחינה כרונולוגית כמו גם מבחינה "לאומית", חיכה עד 1980 כדי לשיר על חוויה שלו מחו"ל: סן פרנסיסקו. כמה שנים טובות אחרי גפן, ולכאורה חו"ל כבר לא צריך להיות מקום להתבייש בו. אבל הנה שוב אותה תוגה: יפה בסן פרנסיסקו על המים, יש כחול וירוק, סירות על הגלים וכוכבי אן־בי־איי. את היית אומרת שמפה את לא חוזרת. אבל אני? אני מרגיש רחוק. רוצה לכסית.

מה עשית לו, אמסטרדם

קפיצה ל-‏1990. הציונות כבר מזמן לא מעניינת אף אמן צעיר בברנז'ה, כל עם ישראל כבר נסע לבלות בחו"ל ומתגאה בבילוייו. אז מה יש לנציגי הנוער, "נוער שוליים", לומר על אמסטרדם (במילותיה של אחת הפזמונאיות המצליחות של התקופה, חנה גולדברג)? בחורות בהירות שער, מסתורין של אירופה; אבל השקט, שאותו ביקש גיבור השיר למצוא שם, לא נמצא, גם לא בהודו. רק בבית. כמעט עשרים שנה אחרי גפן בלונדון, וכלום לא השתנה.

תעלה, סירות צבעוניות, בתים צבעוניים, עצים ירוקים

אמסטרדם. השקט איננו (צילום: כפיר לב־ארי)



מיקיאגי וגולדברג עוד הוציאו את אמסטרדם בזול. אהוד בנאי כתב עליה שני שירים. בשיר מוקדם ולא כל כך מוכר שלו, ששמו כשם העיר, החוויה העיקרית היא רעב, פשוטו כמשמעו. ואילו ב"דם" מדובר על מישהו שמתאבד בעיר הזרה. ולא התאבדות רומנטית בקפיצה לתעלה; דם נשפך שם. פחד אלוהים.



רובנו, תרמילאים כבורגנים, רוצים לחו"ל, וכשאנחנו מגיעים לשם אנחנו נהנים, ומאושרים, איש איש כפי יכולתו להיות מאושר. המוזיקאים והפזמונאים שלנו, כמה שלא נחשוב שהם אנשי העולם הגדול, כשהם בחו"ל הם כהוביטים הרחק מהפלך.

תרצה אתר סיכמה באירוניה מושחזת את תסביך חו"ל המפתיע הזה ב"מערבה מכאן": יש במערב כל מיני דברים ענקיים ומוזרים, צוקים שמחכים; לא כדאי להרחיק עד שם. מספיק ללכת רק עד החוף, ואז לחזור הביתה בחוסר חשק מסוים. אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

צוקי מוהר באירנלד

צוקים מחכים מערבה מכאן (צילום: שון מקאנטי)



אבל האם אכן מדובר במבט אירוני על פוביית חו"ל? תרצה אתר כתבה את זה, כך אומרים, בניו יורק, בזמן משבר נפשי קשה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • עומר • 16 תגובות בפתיל
  ציפי פרימו שיר מרגיז • נועה ו • 6 תגובות בפתיל
  כוורת, אמצע שנות השמונים • טל כהן • 2 תגובות בפתיל
  וקצת בהפוך על הפוך • הפונז • 15 תגובות בפתיל
  הספן התימני גדליה • גרושו
  פריז • יובל נוב • 31 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אלון עמית
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר • 2 תגובות בפתיל
  לא כ כך ברצינות • האייל הדרומי
  לאיסלנד, ג'מייקה, ניו זילנד, לסוף העולם... • עוד מישהו
  אלונה דניאל חולמת על מוסקבה • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  המאמר נפסק באמצע • אילן שפלר
  תן לי חתיכת תבור • יובל נוב • 4 תגובות בפתיל
  עוד שיר נדודים. • ארז לנדוור • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים