טוב לנדוד? טוב יותר לחזור 3752
מה פשר התוגה האופפת את המוזיקאים הישראלים כשהם בחו"ל?

בשנת ‏1964 הגיעה לפריז נעמי שמר בת ה-‏34, וגרה שם שנתיים. לפי עדותה של בתה הללי, שהתלוותה אליה לנסיעה, זו היתה תקופה יפה להן כאם ובת. אני מקווה שמעבר לחממה הביתית, נעמי שמר ידעה גם ליהנות ממה שיש לעיר האורות להציע: קרואסון על גדות הסן, טיול של שבת בבוקר בשאנז אליזה, ושמא מופע של ז'ורז' ברסאנס או תערוכה במוזיאון הלובר. ואולי אפילו עונג השמור ליודעי ח"ן של פריז, ולא רק קלישאות של תיירים כמו אלה שאני מכיר.

אין לי אלא לקוות, כי עדות על כך מפרי עטה של שמר אין. הפזמונאית הפורייה הזו, שידעה לתאר מכל כך הרבה זוויות את הכינרת ואת תל אביב, ולכתוב דברים כל כך יפים על ירושלים ועל היאחזות הנח"ל בסיני, לא מצאה לנכון לכתוב שום דבר חיובי על פריז. עם קצת מאמץ אפשר למצוא ספק של ייחוס של יופי לשלג שנח על עירי כמו טלית, שגורם לשמר... להתגעגע לישראל. השיר המזוהה ביותר עם תקופת פריז של שמר הוא כמובן "העיר באפור". הנה, זה מה שהיה לה לספר לנו על פריז: כמה דימויים חפוזים של תוגה סתווית ושתיקה, ובסופם, בריחה על כנפי הדמיון בחזרה לתל אביב.

פריז, גשר המנעולים, זוג רומנטי, שמיים כחולים, נהר הסן כחול

פריז, העיר באפור (צילום: ג'רמי מוסקוביץ')



אולי לא צריך להתפלא. שמר היא הרי מאמהות הציונות; סביר למדי שהיא (גם) נהנתה בפריז, ופשוט לא הרגישה בנוח לספר על כך לחבר'ה שנשארו במולדת. הרי רוב הישראלים לא יכלו אז להרשות לעצמם לצאת לחו"ל, וממילא אם נאמר משהו חיובי על מקום מחוץ לישראל הרי שמישהו עוד עלול להגיע למסקנה שישראל היא לא המקום הכי טוב שיש.

כולם חולמים אמריקה (הדרומית)

ואכן, ב-‏1977 המשמעת הציונית כבר התרופפה, ומופע שלם הוקדש לשיר בשבחה של ארץ טרופית יפה אחת (שיש לי אותה! כתב אהוד מנור). שיר הנושא של המופע הפך לכזו קלאסיקה שגם שש שנים אחר כך היה נראה טבעי לחלוטין ליעקב גלעד וליהודית רביץ להזמין אותנו לבוא לריו.

ב-‏1983 שר אבנר גדסי על נערה נפלאה מספרד (מילים: ניסים פרידמן). היא לא סתם היתה מספרד, המפגש איתה היה בספרד עצמה, ויש אפילו ציון מקום – גרנדה! ארבע שנים לאחר מכן הביא לנו חיים משה את הקולות של פיראוס (מילים: אילן גולדהירש). שתי השורות הדומיננטיות בשיר קצת מבלבלות – אם הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה, משמע שאנחנו בחו"ל ומתגעגעים לארץ. אבל שאר השיר לא משאיר מקום לספק: יוון היא מחוז החפץ, והתפקיד של חיפה בשיר הוא תאונה. (אוי, חיפה, חיפה. הייתי רוצה לכתוב גם מאמר על עירי־שלי בראי השיר העברי לדורותיו, אבל חבל – יש מעט, והרוב עלבונות.)

יהודית רביץ שבה ב-‏1990 ושרה על אפריקה (מילים: שמרית אור). או בעצם על מצרים. השיר קצת מבולבל מבחינה זו. נכון, לפי המפה מצרים נמצאת באפריקה, אבל כשהכותרת היא "אפריקה", כותרת המשנה היא "תופי הטם־טם", ושתי הכותרות האלו נטחנות כמנטרה בפתיחה ובפזמון, יש תחושה של הפרת הבטחה כשמתברר שהמילים בבתים נשארות בתחומי מצרים.

ריו דה ז'ניירו, נוף יפהפה

ריו. יש לי ים לעולם (צילום: רפא בהיינסה)



מה משותף לריו, גרנדה, פיראוס ומצרים בשירים האלו? שהן לא כל כך אמיתיות. "נערה מספרד" הוא במובהק פנטזיה מרומן רומנטי. על פיראוס מצהיר השיר עצמו שהיא חלום שנחלם בקיץ מיוזע (בישראל, מן הסתם); אני אעיר שזה לא חלום מקורי במיוחד, ושהוא מורכב מקלישאות של ברושורים לתיירים. גם ריו של השירים היא רק סיסמאות הקרנבל. הדימויים של שמרית אור ממצרים קצת פחות שחוקים, אבל גם הם נשמעים כמו רשמים מאוטובוס תיירים ממוזג בטיול מאורגן בן שלושה ימים.

ולסיום פרק זה במאמר, אהוד בנאי עם "סרט רץ" מ-‏1996. קצת כמו הקולות של פיראוס, השיר הוא כמעט במוצהר פנטזיה שנחלמת מישראל, הפעם על ארצות הברית, ומורכבת מדימויים שנשאבו מסרטים. נכון שכאן הפנטזיה כבר לא פסטורלית אלא עמוסת סמים וקצב מהיר. עדיין תיירותי, גם אם לא תיירות של בורגנים.

מלבד פנטזיות, יש עוד דרך שבה מקומות בחו"ל צוירו באופן חיובי בשירים העבריים. מדובר בזכרונות מבית אבא בגולה, ושתי דוגמאות עולות בזכרוני: יהורם גאון כקזבלן (מילים: חיים חפר) מתגעגע לקזבלנקה הנפלאה, ומני בגר מתגעגע לאיסטנבול.

ונזכיר גם את שירי המהגרים. שוב אנחנו מוצאים בעיקר ציונות. גורלה של ציפי פרימו לא שפר עליה בקליפורניה, והיא חזרה לחולון. רני בפריז ודורי בניו יורק מסתדרים, אבל נראה ששלומי ויובל שכתבו את השיר מהארץ קצת מרירים כלפיהם. ולאחרונה יש אחת בלי שם שגרה בברלין, וקובי לוריא כותב – מישראל, כמובן – רשימת מלאי על מה היא עושה שם, יחד עם שלל יוצאי ישראל אחרים. הוא לא מביע דעה ברורה על חייה שם אבל משוכנע, משום מה, שהיא תחזור. חורגים מהקו הציוני חנוך לוין וחוה אלברשטיין – בלונדון יותר כיף מבישראל. כמובן, זה רק עושה את היאוש יותר נוח, וכמובן הנושא של השיר הוא לא לונדון אלא היאוש.

גם נפאל אוזכרה, אבל רק כלוקיישן של אגדה. גלעד כהנא איזכר את אפריקה שלו ועופר אקרלינג את זמביה, ונדמה לי שרק כמטאפורות, אם כי אני מודה שאיני מבין מהם הנמשלים.

החברים הכי טובים שלך יהיו געגועיך

"העיר באפור" היא לא פנטזיה ולא מטאפורה; היא חוויה אמיתית משם, ושמחה גדולה אנחנו לא מוצאים בשיר. שמר היא לא הראשונה שביקרה בחו"ל בשיר ישראלי. הקדים אותה ג'ו עמר, בלהיטו הגדול ביותר, "ברצלונה" מ-‏1959. עמר דווקא חיובי בנוגע לעיר הזרה! אולי כמוזיקאי מהפריפריה התרבותית הוא יכול היה להרשות לעצמו. לא שהוא אומר בשיר משהו טוב על ברצלונה, אבל הוא גם לא אומר עליה רע; הוא פשוט לא אומר עליה כלום, חוץ מזה שהוא בא אליה בשמחה רבה ובהתלהבות. אני מקווה שבאמת הכוונה לעיר ולא לאישה בשם ברצלונה – הטקסט כל כך אוורירי שזה אפשרי.

ג'ו עמר היה הראשון מבין הזמרים והפזמונאים העבריים שהתלהב באמת מביקורו מחו"ל, אבל אבוי, נראה שגם האחרון. נעמי שמר הטילה את קללת העיר באפור, ואין מסיר.

כמו שמר, גם לנתן יונתן יש מניות בציונות. ב-‏1985 (כנראה) הוא כתב את "צלילי קסטה רחוקים". מסגרת השיר היא נסיעה עם ישראלי אחר באמצע מבול בפלורידה היפה, אבל הנושא הוא, ניחשתם, געגועים לארץ. החברים הכי טובים שלך (הוא מצטט את החבר־לרגע שמצטט את סבתא שלו) הם הגעגועים. השיר התפרסם ב-‏1990 בביצועה הסוחף של רונית אופיר (שקיבלה אותו מיונתן בניו יורק, למרבה ה… לא יודע, למרבה המשהו), עם מילים מקוצרות; כדאי לקרוא את הטקסט המלא, העז, אין מה לומר.

לונדון, הפרמלנט והביג בן, שמיים קצת כחולים

השמש שם חולה. לונדון (צילום: בועז בריקנר)



מכל מקום, בשנות השבעים הציונות כבר פחות חייבה את הצעירים. ב-‏1970 הגיע ללונדון צעיר ישראלי בן 23, יהונתן גפן שמו, שאהב לבעוט בציונות ובממסד למרות ייחוסו המשפחתי. כמו שמר בפריז, גם גפן בלונדון נשאר שנתיים. ואכן, השיר שהוא כתב על לונדון, "יונתן סע הביתה", כבר מעז לספר על חוויות אישיות נחמדות מאוד שיש שם. עיר בלי חיילים, עם פעמונים ורוקנרול בכל מיני צבעים. אבל אויה, מה קורה בסוף כל בית? זה לא ביתי, והשמש כאן חולה. ומה המסקנה הסופית? סע לארץ ישראל. גפן, מתבייש כנראה בפרץ הפטריוטיות שלו, עטף אותו בפרודיה פומפוזית עם "קח תרמיל, קח מקל", אבל לא יעזור לו, זו השורה התחתונה שלו.

אז גפן הצליח להתקדם מגבולות חוויית החו"ל של נעמי שמר, אבל לא בהרבה. האם העשורים שחלפו מאז עזרו למוזיקאים שלנו לחוות בחו"ל משהו חזק יותר מגעגועים לארץ?

גפן מספר בשיר על פגישתו בלונדון עם שלום חנוך, שהגיע לעיר שנה אחריו ועזב שנה אחריו. האם זה האחרון סיפר לנו משהו על לונדון? לא במפורש. אולי ב"עיר זרה" שהתפרסם כמה שנים אחר כך – קל לדמיין שהשיר מספר על הוויתו הרגשית של חנוך בלונדון. ומהי אותה הוויה רגשית? בדידות וניכור, אלא מה.

אריק איינשטיין, בן הדור שבין שמר לגפן, מבחינה כרונולוגית כמו גם מבחינה "לאומית", חיכה עד 1980 כדי לשיר על חוויה שלו מחו"ל: סן פרנסיסקו. כמה שנים טובות אחרי גפן, ולכאורה חו"ל כבר לא צריך להיות מקום להתבייש בו. אבל הנה שוב אותה תוגה: יפה בסן פרנסיסקו על המים, יש כחול וירוק, סירות על הגלים וכוכבי אן־בי־איי. את היית אומרת שמפה את לא חוזרת. אבל אני? אני מרגיש רחוק. רוצה לכסית.

מה עשית לו, אמסטרדם

קפיצה ל-‏1990. הציונות כבר מזמן לא מעניינת אף אמן צעיר בברנז'ה, כל עם ישראל כבר נסע לבלות בחו"ל ומתגאה בבילוייו. אז מה יש לנציגי הנוער, "נוער שוליים", לומר על אמסטרדם (במילותיה של אחת הפזמונאיות המצליחות של התקופה, חנה גולדברג)? בחורות בהירות שער, מסתורין של אירופה; אבל השקט, שאותו ביקש גיבור השיר למצוא שם, לא נמצא, גם לא בהודו. רק בבית. כמעט עשרים שנה אחרי גפן בלונדון, וכלום לא השתנה.

תעלה, סירות צבעוניות, בתים צבעוניים, עצים ירוקים

אמסטרדם. השקט איננו (צילום: כפיר לב־ארי)



מיקיאגי וגולדברג עוד הוציאו את אמסטרדם בזול. אהוד בנאי כתב עליה שני שירים. בשיר מוקדם ולא כל כך מוכר שלו, ששמו כשם העיר, החוויה העיקרית היא רעב, פשוטו כמשמעו. ואילו ב"דם" מדובר על מישהו שמתאבד בעיר הזרה. ולא התאבדות רומנטית בקפיצה לתעלה; דם נשפך שם. פחד אלוהים.



רובנו, תרמילאים כבורגנים, רוצים לחו"ל, וכשאנחנו מגיעים לשם אנחנו נהנים, ומאושרים, איש איש כפי יכולתו להיות מאושר. המוזיקאים והפזמונאים שלנו, כמה שלא נחשוב שהם אנשי העולם הגדול, כשהם בחו"ל הם כהוביטים הרחק מהפלך.

תרצה אתר סיכמה באירוניה מושחזת את תסביך חו"ל המפתיע הזה ב"מערבה מכאן": יש במערב כל מיני דברים ענקיים ומוזרים, צוקים שמחכים; לא כדאי להרחיק עד שם. מספיק ללכת רק עד החוף, ואז לחזור הביתה בחוסר חשק מסוים. אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

צוקי מוהר באירנלד

צוקים מחכים מערבה מכאן (צילום: שון מקאנטי)



אבל האם אכן מדובר במבט אירוני על פוביית חו"ל? תרצה אתר כתבה את זה, כך אומרים, בניו יורק, בזמן משבר נפשי קשה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • עומר • 14 תגובות בפתיל
  ציפי פרימו שיר מרגיז • נועה ו • 6 תגובות בפתיל
  כוורת, אמצע שנות השמונים • טל כהן • 2 תגובות בפתיל
  וקצת בהפוך על הפוך • הפונז
  וקצת בהפוך על הפוך • אביר הקרנפים
  וקצת בהפוך על הפוך • ירדן ניר-בוכבינדר
  וקצת בהפוך על הפוך • ברקת • 2 תגובות בפתיל
  וקצת בהפוך על הפוך • הפונז
  וקצת בהפוך על הפוך • ירדן ניר-בוכבינדר
  וקצת בהפוך על הפוך • נמר מהטירה
  וקצת בהפוך על הפוך • אישקש
  וקצת בהפוך על הפוך • הפונז
  וקצת בהפוך על הפוך • אריק • 4 תגובות בפתיל
וקצת בהפוך על הפוך 687468
"בין עיר לעיר זה בתוככי הנפש ובין מדינה למדינה זה מחוצה לה?"
לא. גם בפשט של השיר היא נעה מעיר לעיר וממדינה למדינה מחוץ לארץ אהבתה, כדי לתנות את דלותה. אני לא חושב שההבחנה בין ערים לבין מדינות משמעותית. הדרש: כמשוררת היא מספרת על תלאות חיי האהבה שלה לכל העולם, ומכיוון שהיא משוררת מצוינת היא גורמת לדלות לזהור.

"פאתוס ורחמים עצמיים שלא ממש מאפיינים את גולדברג"
אוהו. פאתוס יש אצלה לא מעט, ורחמים עצמיים זה הרגש הנפוץ ביותר בשירים שלה.
  וקצת בהפוך על הפוך • הפונז • 3 תגובות בפתיל
וקצת בהפוך על הפוך 724889
בויכוח בין עמדתך לבין הפרשנות הנבערת של מירי רגב או הפרשנות המתחכמת של "זה לא ציון. זה ליטא", ברור לגמרי מי צודק ויעיד שם השיר.
אני באופן אישי אפילו נוטה לפרשנות של מבקר הארץ בן שלו. גולדברג, כדבריך כנראה כתבה על ארץ אהבותיה, אבל גדולתו של משורר ובעיקר שיר היא גם בכך שהוא נותר פתוח לפרשנות אישית של הקורא. לטעמי הפרשנות המדוייקת שלך חוטאת בחטא הצמצום. אני מעדיף להרחיב\להחליף את ארץ אהבותיה הרומנטיות של המשוררת באותה ארץ לא נודעת השוכנת בתוך נפשנו שהיא העבר שלנו. ילדותנו, זכרונות הורינו וכל מה שקרוי תבנית נוף מולדתנו.
המבקר דן מירון, תקף באלימות ובארסיות את המשוררת ובפרט את השיר הזה. הוא כתב שהמשוררת כותבת על הדלות, אבל הדלות שלה אינה אותנטית אלא זוהרת באור רומנטי וקיטשי. זה די קרוב למה שכתבת על פאתוס ורחמים עצמיים.
כאן בדיוק נכנסת החשיבות והכוח של המלחין המעבד והמבצע. במקרה זה שלושת הביצועים שאזכיר הם בלחן של דפנה אילת ולכן בולט הכוח של העיבוד והמבצע.
דומה שאתה ודן מירון תוקפים יותר את הביצוע של חוה אלברשטיין עם העיבוד של אלכס וייס, מאשר את השיר עצמו. השיר והקול של חוה באמת יפים מדי בשביל השיר. האלמנט המוזיקלי הנשזר בין בתי השיר לפזמון ונועל את השיר בסגירת מעגל הוא הפראזה המוזיקלית של הלה-לה-לה-לה-לה, באמת מעטר את השיר בנעימת לוואי עם זוהר נוסטלגי ואולי קצת גם מזוייף.
דוקא הביצוע היבבני של דולורס, המבצעת את הבתים בכמעט רציטטיב ואשר עקרה את הקישוט המוזיקלי והחליפה אותו בנגינת קונטרהבס שורטת ובסיום של זעקה אילמת, מחזירה לדלות עליה מדבר השיר את האותנטיות. ולכן אני חושב שרות אותנטית ולא פאתטית.
מדוע הפרשנות של בן שלו לגיטימית ושל מירי רגב לא? אני חושב שהעניין הוא במילות השיר. אין בו שום דבר הרומז לשיר ציוני ולאומי על החומות הנתוצות של הר הבית. ולכן הפרשנות הזו היא שרירותית ומנכסת את השיר לאג'נדה הלאומנית.
שרית חדד היא זמרת בעלת יכולת קולית וגם העיבוד המזרחי של השיר מאופק יחסית, אבל הגשת השיר נראית סתמית ולא נראה שהזמרת הבינה או אפילו ניסתה להבין על מה השיר מדבר. אני לא יודע, אבל יתכן שמי שגדל על מוזיקה מזרחית, העיבוד ה"אנדלוסי" מנגן על איזשהו מיתר בליבו והביצוע יפה בעיניו, אבל כאן מדובר לגמרי בעיבוד נוסטלגי של השיר שאין לו כל כך קשר לנאמר בשיר עצמו. לי הביצוע של שרית, הוא האנטיתזה לעיבוד של דולורס, סתמי ואפילו אדיש לחלוטין.
וקצת בהפוך על הפוך 724895
אפשר לתאר את זעקתה של רות דולורס בכמה מילות תואר, 'אילמת' איננה אחת מהן.
וקצת בהפוך על הפוך 724910
הריני מזמין אותך למצוא תיאור מדוייק יותר לזעקה שאין בה מילים. המבקר בן שלו כתב ''זעקה שהמילים לא יכולות לעבור בה''.
בהזדמנות זו אוסיף שנכתב כיהביצוע של רות דולורס חלק את המאזינים לשונאים ואוהבים. וזה מסימניו של ביצוע גאוני. קפקא תאר את הסיפור הטוב כפטיש המשמש לניפוץ קרח. הסיפור הטוב צריך לנפץ את שכבת הקרח בנשמתו של הקורא.
קיים גם ביצוע של עמיר בן עיון לאותו לחן. לענ''ד הביצוע שלו עדיף על הביצוע של שרית חדד. בניון לא מנסה למזרח את השיר. הוא יודע שהוא נשמע מספיק מזרחי כדי שהשיר יקבל את הגוון הזה ומתרכז בהגשת המילים של השיר.
בשמיעה נוספת, גם העיבוד של שרית (יעקב למאי) הוא יפה, אבל עדיין יש כאן ניסיון למזרח את השיר. הסגנון המזרחי נוטה לסנטימנטליות ולמרות האיפוק כאן, נוספת לשיר עוד נימה דקה של סנטימנטליות שרק מזיקה לו.
ישנה הקלטה של גולדברג מקריאה את השיר הזה (הלחן ובמיוחד הביצוע של אלברשטיין נאמנים מאד להקראה של המשוררת) וברור שכוונת המשורר לא היתה לסנטימנטליות.
וקצת בהפוך על הפוך 724912
רוב הזעקות אין בהן מילים, הלא כן?
ילד בן חצי שנה יודע לזעוק היטב היטב גם ללא מילים.
עד כמה שאני מבין את הביטוי, זעקה אילמת אמורה להיות ללא קול.
וקצת בהפוך על הפוך 724914
בעברית: משירי ארץ אהבתי
אני לא יודע לגבי רוב.
לזעקה המפורסמת ביותר, זעקתו של ישוע מנצרת על הצלב, דוקא היו מילים. הן הדהדו את הנאמר בישעיהו כב ב: "אלי, אלי, למה עזבתני?"
אבל עזוב.אני חושב שכוונתי ברורה מספיק.
שמא היה בדבריך המקוריים רמז למה שכתב ירדן על הפאתטיות והרחמים העצמיים בשירת לאה גולדברג?
אם כך, הרי שבמפרשים של ספינתך כמו בספינתו של ירדן נופחת רוח מאמרו המפורסם של דן מירון נגד המשוררת והשיר ב"הארץ" 1960. המאמר היה חלק מן המתקפה של משוררי "לקראת" (זך, אבידן, עמיחי ואחרים) על משוררי דור המדינה (אלתרמן ושלונסקי). המתקפה שהחלה במניפסט של נתן זך "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959) וטענה לחוסר אותנטיות, מטאפורות ושפה גבוהה ומלאכותית. מירון ייחס לגולדברג רומנטיזציה מזוייפת וקיטש. תלמידו של מירון, אריאל הירשפלד תאר את המאמר של מורו בהארץ כ"מאמר נאצה רצחני ממש". לדעתי הוא לא הגזים מאד.
לאה גולדברג במשירי ארץ אהבתי כתבה את הכאב של חיי האהבה הרומנטית שלה, אבל הציבה בינו לבין הקוראים פרגוד רומנטי ונוסטלגי. אם תרצו אפילו סנטימנטלי ("עם שיר ותבת נגינה"). המעבד אלכס וייס והזמרת חוה אלברשטיין שכתבו פופ של אמצע הדרך, שמרו אמונים למשוררת והצניעו את הכאב ע"י מוזיקה רומנטית וקולה הזך והיפה של אלברשטיין. הביצוע הזה יושב כבר שנים רבות ובצדק, בפאנתיאון של הזמר העברי. זהו הפתיל המקשר ביניכם לבין המתקפה על "מכורה שלי".
כעת באה רות דולורס ששרה רוק בגוון בלוזי וקורעת את הפרגוד מעל מילות השיר. מה שהיא מעלה על הבמה הוא את הכאב העירום והחשוף. אתם רומזים לפאתטיות ולרחמים העצמיים. אבל אלו הן תופעות לוואי מתחייבות כאשר אתה הולך ללא שיור וללא הסתייגות אחר הכאב. אתם יכולים להסב את הראש כמעשה בני אדם הצופים בכאב עירום ועריה, אבל אינכם יכולים להסתתר מאחורי טענות של זיוף ומלאכותיות. לטעמי גרסת הכיסוי של דולורס צריכה אף היא לתפוס את מקומה בפאנתיאון לצד הגרסה הקלאסית. אם הרוקנרול לא יכול להעלות לבמה את הכאב עצמו ללא משככי כאב, האם יש לו גם ערך אמנותי לצד ערכו הבידורי?
וקצת בהפוך על הפוך 724916
הלכת רחוק מדי.
אני נטפלתי, בקטנוניות, אני מודה, רק לביטוי 'זעקה אילמת'.
דוקא לגבי הביצוע כולו, בפעם הראשונה ששמעתיו הוא היה מצמרר ממש, לא יכולתי שלא לחזור עליו פעמיים ושלוש.

בדיעבד, הוא כל כך חסר פילטרים שזה קצת מרתיע, אבל בהחלט ביצוע ראוי.
אם תשים לב, אני העליתי את טיעון הרחמים העצמיים שתומך בגרסה הגיאוגרפית ולא רק הרומנטית, דוקא מתוך ההנחה שזה מקטין את מידת הרחמים העצמיים, ושהפרשנות הרומנטית גרידא גורמת להם לעלות על גדותיהם.
וקצת בהפוך על הפוך 724922
אני לא חושב שהלכתי רחוק מדי.
אתה יכול לשם השוואה לשמוע את הביצוע של ברי סחרוף מערב "שרים לאה גולדברג". רוקנרול פאר אקסלנס, אבל לא הרבה מעבר. צביעת השיר בגון של הרוקנרול, אינה נותנת לשיר דבר. הרוקנרול הוא כאן המסר והשיר הפך למדיום (לא מוצלח במיוחד, חייבים להודות). זהו בידור לחובבי הז'אנר, אך לא אמנות.
ככל שמתעמקים במילות השיר, מבינים שההתקפה של זך ומירון לא היתה חסרת בסיס. המטאפורה היא מרכזית בשיר מכורה שלי. כאשר המטאפורה גבוהה ומלאכותית מדי, מתרחקת יותר מדי מן הנושא האמיתי, היא פשוט מזמינה פרשנויות מופרכות, דוגמת הפרשנות הגאוגרפית. בשיר הנפתח במילים "מכורה שלי", מדוע שאדם לא יעלה בדעתו שמדובר פה על ליטא, מולדתה של גולדברג? בכל זאת, לדעתי זו עדיין פרשנות מופרכת. גולדברג לא כתבה שירה לאומית על ישראל, מדוע שתכתוב על ליטא? גולדברג כתבה הרבה על ליטא, אך "רק אחת בעולם את שבחך אמרה"? ממש לא. לא אחת ולא שבחך.
אריאל הירשפלד ובעקבותיו ירדן מצמצמים את השיר לקינה על חייה הרומנטיים הדלים של המשוררת. אין ספק שזהו גרעין האמת של השיר. אין ספק שגולדברג השתמשה במטאפורה הזו גם במקומות אחרים. השורה "בנייך בנותייך חתן כלה", כבר אינה מטאפורה מלאכותית ומופרזת, אלא טבעית ומן החיים, בהם חיי נישואין הם מימוש של אהבה רומנטית.
ועדיין אני חושב שזה צמצום של שירת גולדברג. כי שוב השורה האניגמטית "רק אחת בעולם" הופכת לפריט טריביה קטנוני. האם המשוררת אומרת את שבחה עצמה או שיש כאן רמז לאמה או לחברה ששמה לא מצויין? בכל מקרה קטן מאד. מירון נטפל במיוחד למילות הסיום "דלותך הזוהרת". שיר המספר על דלות החומר מופז בזוהר קטשי של רומנטיקה נוסטלגיה ופאתטיות.
דומה עליי שהפירוש המרחיב את נושא השיר מחיי האהבה של גולדברג לכלל עברה, אותה ארץ בלתי נודעת (לאחרים) השוכנת בנפשו של אדם, היא הפרשנות המספקת ביותר. אין זה זוהר פאתטי ומזוייף אלא זוהרם האותנטי של הגעגועים להורים, לידידים, לאהובים ובכלל לתבנית נוף הולדתו של אדם. את הפרשנות הזאת שרתה באופן יוצא מן הכלל, הפרשנות של חוה אלברשטיין. הפרגוד ממאחוריו הוסתרה קינתה של המשוררת על חיי הסגריר, הגשמים והאין סערות של אהבתה, הפך למסר ופואטיקה בפני עצמה. אחדות של צורה ותוכן, בה הפראזה המוזיקלית ללא מילים שנוספה מובילה את השיר בין בתיו לשורות החוזרות ואל שדות גולדברג המוזהבים של הרומנטיקה והפולק ונועלת אותו באקט של שיבה להתחלה.
ושימו לב, עד כמה הפראזה הזו כובלת את כל הגרסאות האחרות המתיחסות אליה בדרך כזו או אחרת.
דוקא גרסתה של רות דולורס היא בבחינת חזרה לפרשנות המצמצמת. הפרגוד נקרע לגזרים והקינה מוצגת עירומה וחשופה. הפראזה מסולקת לגמרי ומוחלפת בנגינת קונטרהבס מתכתית. ואז בשניות הנעילה, הפראזה מופיעה בדמות זעקה ללא מילים. לענ"ד, פשוט עיבוד גאוני שבו הרוק הוא המדיום והכאב הוא המסר.
וקצת בהפוך על הפוך 724923
אין לי שום תלונות לפרשנות שלך. ה'הלכת רחוק מדי' רק רמז שבפרשנות שייחסת לי לגבי השיר כיוונת למקום לא נכון.
באמת לא עניין מאד עקרוני.
וקצת בהפוך על הפוך 724939
אני לא מחזיק בביקורת שאתה מייחס לי על גולדברג. רק לצורך הסנגוריה על היחס שלי אליה, אציין שהיא בקלות המשוררת האהובה עלי, יותר מעמיחי וזך‏1. אני חושב שגולדברג מלאה פאתוס ורחמים עצמיים, אבל אין בכך שום זיוף; רחמים עצמיים הוא רגש אותנטי מאוד. האם יש אצל גולדברג קיטש? אני יכול להבין את הטענה, אבל איפה עובר גבול הקיטש הוא עניין חמקמק.

1 והם בתורם יותר מאלתרמן-המשורר‏2, מה שאומר אני מקווה שזה בזכות סגולותיה של גולדברג ולא בגלל "דור". זה שאני אוהב משקל וחריזה משחק כאן תפקיד חשוב, אבל הם לא חזות הכל.
2 להבדיל מאלתרמן-הפזמונאי.
וקצת בהפוך על הפוך 724961
אני מבין.
העניין הוא שעניין הפאתוס והרחמים העצמיים, היה בדיוק לבה של הביקורת של זך ומירון על משוררי דור המדינה. אני חושב שזך אמר את זה בשנים האחרונות. הוא רואה באלתרמן את גדול המשוררים העבריים. הביקורת היתה נגד השפה הגבוהה והמטאפורות המורכבות ונטען שהן לא אותנטיות. מירון תקף במיוחד את הזוהר המזוייף שיחסה גולדברג לדלות.
כשני מעריצי גולדברג, אני חושב ששנינו מסכימים שגולדברג מלכתחילה מבין כל הקולגות שלה, חטאה פחות בהגבהת השפה ובמטאפורות מורכבות. לעומת זאת היא היתה הקורבן הנוח יותר בנושא הנוסטלגיה והרחמים העצמיים. חווה אלברשטיין הגנה על המשוררת, אבל בעשותה כך עטתה שכבה נוספת של רוך ורומנטיקה על "מכורה שלי".
לדעתי יש בביצוע של רות דולורס, חוט של גאונות. היא לוקחת את הפרשנות של הירשפלד עד הסוף וקורעת את פרגוד המטאפורות והנוסטלגיה המוזיקלית "תיבת הנגינה", וחושפת את ליבו המדמם של השיר: קינה על חורבן חומות חיי אהבה של המשוררת האביונה והמרה. אצל דולורס אי אפשר לטעות או לחמוק מגוש הכאב הנעוץ בלב השיר.הפונז כתב על העדר הפילטרים כנקודת חולשה של השיר. אבל לטעמי רות דולורס, דוקא שולטת בסיפור השיר ביד רמה. הכאב מזנק עליך למן השורה הראשונה,אבל רות ממשטרת אותו כל הדרך עד לסיום. קריאה כמעט רציטטיבית של בתי השיר לעומת שירה מדוייקת של השורות החוזרות. פסנתר וקונטרבס יוצרים דלות חומר זוהרת לגמרי וממש ממש לא קיטשית. השיר שומר על המוזיקה, עד לקרשנדו בסיום, שם דוקא הפראזה הפולקית של אלברשטיין הופכת לזעקת הכאב של הבלוז-רוק. לאוזן שלי, אין בביצוע של דולורס, אפילולא שמץ של זיוף. רק אומץ.
שמיעת השיר, כפרומו לסדרת טלביזיה חדשה, הזכירה לי את הניסוי של הוושינגטון פוסט בתחנת הרכבת:
באך בתחנת הרכבת. כתיבתי על הביצוע היא בבחינת משיכה בשרוולם של הקוראים: שימו לב, אנו חולפים ליד רגע של יופי נדיר.
  הספן התימני גדליה • גרושו
  פריז • יובל נוב • 31 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אלון עמית
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר • 2 תגובות בפתיל
  לא כ כך ברצינות • האייל הדרומי
  לאיסלנד, ג'מייקה, ניו זילנד, לסוף העולם... • עוד מישהו
  אלונה דניאל חולמת על מוסקבה • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  המאמר נפסק באמצע • אילן שפלר
  תן לי חתיכת תבור • יובל נוב • 4 תגובות בפתיל
  עוד שיר נדודים. • ארז לנדוור • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים