ברצינות, איך שיר נולד? 3774
על תעלומת המקורות האבולוציוניים של המוזיקה

מוזיקה מלווה את האדם משחר האנושות. הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר המזוהה ללא עוררין ככלי נגינה הוא חליל עשוי עצם בן כ-‏40,000 שנה, אולם מוזיקה ככל הנראה קדמה לו בהרבה: כלי הנגינה של חברות שבטיות – בעיקר כלי הקשה וחלילים – עשויים לרוב מחומרים מתכלים כגון עץ וקנה, ועוד לפני המצאת כלי הנגינה, אבותנו הקדמונים מן הסתם שרו שירים מבלי להותיר לכך שרידים.

נגנים במצרים העתיקה

נגנים במצרים העתיקה


מוזיקה קיימת בכל התרבויות האנושיות המתועדות, ללא יוצא מן הכלל. בין השאר בשל כך, אין מחלוקת בקרב החוקרים ש"מוזיקליות" – הנטייה האנושית ליצור מוזיקה וליהנות ממנה – היא תכונה המשולבת היטב במוח האנושי. המנגנונים המוחיים ששותפים לתכונה הזו, כמו כל המנגנונים בגוף האדם, עוצבו במהלך האבולוציה, אולם פה טמונה תעלומה גדולה: בניגוד לתכונות פסיכולוגיות אחרות כגון כאב, רעב או פחד גבהים, כלל לא ברור איך מוזיקליות תורמת להישרדות, ולכן לא ברור איך היא נוצרה על־ידי מנגנון הברירה הטבעית שבבסיס האבולוציה. אם כבר, נדמה שמוזיקה מפריעה להישרדות: היא גוזלת אנרגיה וזמן שהיו יכולים להיות מופנים לחיפוש מזון או למנוחה, והרעש שמוזיקה מקימה עלול למשוך טורפים ואויבים.

הראשון לנסח במפורש את התעלומה היה לא אחר מצ'ארלס דרווין, שבספרו "מוצא האדם" מ-‏1871 הקדיש כמה עמודים לתופעת המוזיקליות, וכתב: "מאחר וההנאה ממוזיקה, כמו גם היכולת ליצור מוזיקה, אינן נושאות כל תועלת ישירה לאדם, תכונות אלה הן בין המסתוריות ביותר שהוא ניחן בהן". למעלה ממאה שנים לאחר מכן התייחס גם הפסיכולוג סטיבן פינקר לסוגיה, וטען כי "מוזיקה יכולה להיעלם מהמין האנושי, ושאר אורחות חיינו כמעט ולא ישתנו".

חידת מוצא המוזיקה מציבה בפני החוקרים קשיים מתודולוגיים. האדם הקדמון, כידוע, לא השאיר אחריו הקלטות, וצלילים לא הופכים למאובנים. גם אברי הגוף האחראיים להפקת צלילים – בראשם "בית הקול" (larynx), האיבר הסחוסי בגרון שבו נמצאים מיתרי הקול – בנויים מרקמות רכות שאינן מתאבנות, ולכן לא ניתן להתחקות ישירות אחר התפתחותם בקרב הסוג הביולוגי "הומו", שהאדם המודרני הוא אחד מבניו. מסיבות ברורות, אין זה אפשרי או אתי לערוך ניסויים ישירים מסוימים בבני אדם, שהיו עשויים לשפוך אור על חלק מהשאלות (למשל, למנוע ממשתתפי הניסוי כל חשיפה למוזיקה מלידה עד בגרות). ואפילו אם ניסויים כאלה היו נערכים כיום, תוצאותיהם לא בהכרח היו מעידות על התפתחות המוזיקה אצל האדם בסביבת הצייד־לקט הקדומה, שהיא הסביבה הרלוונטית.

במהלך הדורות הוצעו כמה הסברים לתופעת המוזיקליות, שאת המרכזיים ביניהם נסקור להלן. ההסברים לא בהכרח סותרים זה את זה, ויתכן שהתשובה האמיתית לתעלומה מורכבת משילוב של כמה מהם.

סקס, טווסים, ורוקנרול

כדי שבעל חיים ייחשב למוצלח מבחינה אבולוציונית, אין די בכך שיאריך ימים; הוא צריך גם להעמיד הרבה צאצאים. כך, היכולת למשוך בני או בנות זוג עוברת אף היא ברירה שמשכללת אותה, במסגרת מנגנון שנקרא "ברירה זוויגית" הפועל במקביל לברירה הטבעית (יש המתייחסים אליו כאל מקרה פרטי שלה). הדוגמא הקלאסית לתכונה שמקורה בברירה זוויגית היא זנבו המרהיב של הטווס הזכר: הפונקציה היחידה שלו, כפי הנראה, היא משיכת בנות זוג, גם במחיר פגיעה ביכולת ההישרדות (הזנב מבזבז משאבים גופניים, מסרבל את התנועה ומבליט את בעליו לטורפים פוטנציאליים).

טווס מציג לראווה את זנבו (צילום: publicdomainpictures.net)

טווס מציג לראווה את זנבו (צילום: publicdomainpictures.net)


היתכן שמוזיקה התפתחה דרך ברירה זוויגית, כאמצעי למשיכת בני המין השני? אצל חיות רבות – מצפרדעים, דרך קואלות, ועד לווייתנים – אכן מקובלות קריאות חיזור. החשובות ביותר לענייננו הן ציפורי השיר, ששמן מעיד על המוזיקליות של קריאותיהן (שירת ציפורים העניקה השראה לכמה מהמלחינים הגדולים). ציפורים מסוימות משקיעות משאבים עצומים בשירה – לעתים עד שהן מתות מתשישות – וחוקרים מצאו מתאם חיובי בין דרגת המורכבות של שירת ציפורים לבין הצלחתן למשוך בנות זוג. קל לראות, אם כך, כיצד נוצר לחץ אבולוציוני המשכלל את יכולת ההבעה הצלילית. הראשון שהציע את הסבר הברירה הזוויגית לתופעת המוזיקליות היה דרווין, שכתב כי "מתקבל על הדעת כי אבות אבותיו של האדם ... ניסו להקסים זה את זו בצלילים מוזיקליים ובקצב." בניסוח בוטה יותר: מוזיקאים הם סקסיים.

הסבר הברירה הזוויגית עולה בקנה אחד עם הרבה מהמאפיינים המוכרים של מוזיקה. הצרחות מחרישות האוזניים של הנערות בתקופת הביטלמניה למראה ארבעת המופלאים מליברפול לא הביעו אך ורק הערכה לעומק האמנותי של יצירתם, וג'ימי הנדריקס מייצג היטב את הדימוי של מוזיקאי הרוק שהתארח במיטותיהן של מאות מעריצות. העניין במוזיקה – הן מצד ה"צריכה" (מאזינים) והן מצד ה"ייצור" (מוזיקאים) – מתפתח בדומה לעניין במין השני: מתחזק בתחילת גיל ההתבגרות, ומתחיל לדעוך אצל מבוגרים בעשור השלישי והרביעי לחייהם; בני נוער ומבוגרים צעירים מהווים את רוב צרכני המוזיקה בעולם, והרבה יותר בני שש־עשרה מקימים להקות מאשר בני חמישים. בנוסף, הנושאים הנפוצים ביותר בשירים הם אהבה, יופי, מין, לב שבור, ושאר עניינים שבינו לבינה.

הביטלמניה בשיאה, 1964

הביטלמניה בשיאה, 1964


למוזיקליות יש גם מאפיין חשוב של תכונות שהתפתחו באמצעות ברירה זוויגית: היא מאותתת על מטען גנטי טוב, ולכן על כך שבעל המטען הנ"ל הוא שידוך מוצלח. רק טווס בריא יכול לתחזק זנב מפואר ולהישאר בחיים, והטווס אכן מציג לראווה את זנבו כאינדיקציה לכך. באופן דומה, מוזיקה – בייחוד כשהיא מלווה בריקוד, כמקובל ברוב החברות האנושיות – עשויה להעיד על בריאות פיזית ומנטלית איתנה. מוזיקה וריקוד דורשים קואורדינציה, חוזק, סיבולת אירובית, נחישות, מקוריות, ואינטליגנציה חברתית – כולן תכונות נחשקות מבחינה אבולוציונית, שכל הורה ישמח להעניק לילדיו. בנוסף, מוזיקאים־רקדנים שהגיעו לרמה גבוהה עשו זאת מן הסתם בזכות שעות ארוכות של אימונים, דבר שאולי מאותת על כך שאינם טרודים בגידול ילדים ולכן פנויים לקשר.

השערת הברירה הזוויגית זכתה לתימוכין עקיפים במחקר האמפירי. מאמר אחד מצא אצל גברים מתאם מובהק בין מוזיקליות לבין מדד גופני מסוים (היחס בין אורך האצבע המורה לאורך הקמיצה), הידוע כקשור לחשיפה לטסטוסטרון בזמן ההתפתחות ברחם ולפוריות. אותו מאמר גם דיווח על אחוז גבוה של נשים בשורות הקדמיות באולם קונצרטים, מול תזמורת גברית ברובה, בהשוואה לשורות האחוריות. מחקר אחר מצא שנשים שנמצאות בשיא הפוריות שלהן במהלך המחזור החודשי, מעדיפות קשר קצר־טווח עם גברים יצירתיים אך עניים, על פני קשר שכזה עם גברים שהתעשרו הודות למזלם הטוב.

אבל להסבר הברירה הזוויגית מתלוות גם חריקות. בחברה המערבית המודרנית הנדריקס ודומיו אולי זוכים להצלחה מינית חריגה, אבל לא כך הדבר בהכרח במקומות ובזמנים אחרים. בימי הביניים, למשל, מאחורי רוב הפעילות המוזיקלית באירופה עמדו נזירים, שחיו – או לפחות היו אמורים לחיות – חיי פרישות. בחברות מסוימות באפריקה מוזיקאים ממוקמים נמוך בסולם החברתי, ונחשבים לשידוך גרוע. ובכלל, אנקדוטות על ידוענים הן לא תחליף למחקר מדעי מסודר; על כל באך, שהוליד עשרים ילדים, אולי יש כמה תואמי בטהובן, שמת ללא צאצאים.

בעיה נוספת המעיבה על הסבר זה היא שכמעט כל התכונות המקובלות ככאלה שהתפתחו דרך ברירה זוויגית, מתבטאות רק אצל אחד מהמינים – או זכרים או נקבות. בניגוד לכך, גברים ונשים מפגינים מוזיקליות במידה שווה. בנוסף, גם גברים וגם נשים (ללא קשר לנטיותיהם המיניות) יכולים ליהנות ממוזיקה שיוצרים בני שני המינים, בעוד שאצל הטווסים, רק הנקבות מתרשמות מזנבותיהם הפרושים של הזכרים. גם חלק מהממצאים האמפיריים נמצא בסתירה להסבר הברירה הזוויגית: מחקר שהתבסס על למעלה מ-‏10,000 משתתפים, לא מצא מתאם חיובי בין מוזיקליות לבין מספר מדדים של הצלחה מינית.

טוב ונעים, שבת אחים גם יחד?

הסבר שני לתעלומה קושר את מוצא המוזיקה לרעיון בשם "ברירה קבוצתית", לפיו הברירה הטבעית פועלת לעיתים ברמת הקבוצה, ולא רק ברמת הפרט הבודד. במושבת דבורים, למשל, נדרש שיתוף פעולה מורכב בין בעלי התפקידים השונים, ומושבה שבה יתפתח מנגנון שיתוף פעולה מוצלח יותר, תזכה ליתרון הישרדותי על פני מושבות אחרות. גם קבוצות בני אדם נעזרות בשיתוף פעולה כדי להתקיים, ויש המשערים שמוזיקה התפתחה כאמצעי שמחזק את הלכידות החברתית בקבוצה, ומסייע בסינכרון מצב הרוח של חבריה. ואכן, מוזיקה מבוצעת לעתים קרובות בנסיבות חברתיות, באופן שמגביר את תחושת האחדות ומרומם את הנפש: המנונים לאומיים, מזמורי תפילה, שירי תנועות נוער, מארשים צבאיים, שירי קבוצות כדורגל וערבי שירה בציבור – כולם דוגמאות לכך.

מקהלה בכנסייה בימי הביניים

מקהלה בכנסייה בימי הביניים


תיאוריית הברירה הקבוצתית כמנוע שמאחורי התפתחות המוזיקה קשה במיוחד לאישוש אמפירי. תומכי התיאוריה מצביעים על הקשר שנמצא בין האזנה למוזיקה לבין ירידה ברמות הטסטוסטרון, הורמון הקשור לגילויי תוקפנות, וכן עלייה ברמות האוקסיטוצין, הורמון הקשור לחברותיות. ראייה תומכת נוספת – אך שנויה במחלוקת – למתאם חיובי בין מוזיקליות לחברותיות מתקבלת מהמאפיינים של שתי הפרעות התפתחותיות מנוגדות: אנשים הלוקים בתסמונת גנטית נדירה בשם "תסמונת ויליאמס" מפגינים הן חברותיות מפותחת והן נטייה מוזיקלית מוגברת, ואילו אנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי מתקשים בתפקוד חברתי, והם גם בממוצע פחות מוזיקליים (לטענת חלק מהחוקרים).

אולם עצם המושג של ברירה קבוצתית שנוי במחלוקת מדעית. הפופולריות של הרעיון ידעה עליות וירידות במהלך השנים, וכיום מקובל על רוב הביולוגים כי ברירה קבוצתית במובנה המלא היא נדירה, וכמעט ולא קיימת ככוח אבולוציוני משמעותי אצל בעלי חיים מפותחים כגון יונקים. מושג אבולוציוני אחר, המשיק לברירה קבוצתית אך מקובל כיום יותר בקהילה המדעית, הוא של "ברירת שארים". לפי רעיון זה, הברירה הטבעית פועלת לעיתים ברמה של בני משפחה, החולקים כולם אחוז משמעותי מהגנים שלהם – דבר שאינו נכון בהכרח עבור חברי קבוצה.

חלק מההשערות בדבר התרומה של מוזיקה ללכידות החברתית עשויות לקבל תוקף מחודש כשהן מנוסחות דרך ברירת שארים. מעבר לכך, מוזיקליות כתכונה עם היבטים אבולוציוניים משתלבת עם רעיון ברירת השארים בהקשר הספציפי של יחסי אם־תינוק: שירי ערש, העוזרים להרגיע ולהרדים תינוקות, הם כפי הנראה תופעה אנושית אוניברסלית, וקל לראות איך תינוק נינוח ושקט עוזר להישרדות בני משפחתו בסביבת האדם הקדומה. מחקרים אכן מצאו עדויות למוזיקליות אצל תינוקות בני חודשים ספורים, דבר העולה בקנה אחד עם אבחנה זו, אך פחות עם ההשערה הקושרת בין מוזיקליות לברירה זוויגית. עוד תופעה אוניברסלית, ככל הנראה, הקשורה למוזיקה היא אופן הדיבור המתנגן שבו הורים – ובמיוחד אימהות – פונים לתינוקותיהם, המכונה לעתים motherese. יש המשערים שצורת תקשורת זו, שהיא בעלת מאפיינים מוזיקליים, עוזרת לתינוקות לרכוש את יסודות השפה.

מוזיקה ושפה – אחיות שהופרדו?

מוזיקה עשויה להיות גלגול מוקדם של שפה לא רק בהקשר של רכישת שפה אצל תינוקות, אלא גם במובן אחר לחלוטין – של התפתחות השפה בכללותה במין האנושי. חוקרים רבים שמו לב לקווי דמיון בלתי מבוטלים בין מוזיקה לשפה, וחלק מהם – שוב, לרבות דרווין – שיערו בעקבות כך כי בעבר הרחוק, לפני שהתפתחה במוח האנושי היכולת המילולית הנוכחית שלו, אבותינו השתמשו בצורת תקשורת פרימיטיבית מבוססת מוזיקה.

אותה "פרוטו־שפה" מוזיקלית משוערת, הקרויה לעיתים musilanguage, התבססה על קריאות עשירות בשינויי גובה צליל, גוון וקצב. היא שימשה כנראה בעיקר לבטא רגשות, אולם יש הסבורים שהיתה בעלת יכולת הבעה רחבה בהרבה. על פי תומכי התיאוריה, בהמשך האבולוציה האנושית התפצלה פרוטו־שפה זו לשני כישורים: במסלול אחד התפתחו מנגנונים כגון תחביר ואוצר מילים שהוסיפו – או שיפרו – את היכולת הסמנטית, ובסופו התקבל מנגנון השפה הקיים אצלנו כיום. במסלול השני, היסוד המוזיקלי של הפרוטו־שפה התפתח אף הוא, אולי באמצעות אחד המנגנונים שתוארו לעיל (ברירה זוויגית, ברירה קבוצתית, או ברירת שארים), ובסופו התקבלה היכולת המוזיקלית הנוכחית. ייתכן גם כי היסוד המוזיקלי לא התפתח מאז אותו פיצול קדום, והמוזיקליות של האדם המודרני היא לא יותר ממאובן התנהגותי של הפרוטו־שפה המוזיקלית.

תיאוריית ה"מוזיקה כפרוטו־שפה" עשויה לזכות באישוש דרך מחקרים נוירופסיכולוגיים, הבודקים את מידת ההפרדה בין מנגנוני השפה ומנגנוני המוזיקה במוח. כאלה למשל הם מחקרי דימות, שבהם צופים באמצעות fMRI אילו אזורים מופעלים במוח בזמן ביצוע מטלות לשוניות ומוזיקליות, או מחקרים עם נבדקים בעלי הפרעות נוירולוגיות ייחודיות, כגון אנשים שאיבדו את יכולת הדיבור בשל תאונה או אירוע מוחי.

סריקת fMRI של המוח (צילום: NSF)

סריקת fMRI של המוח (צילום: NSF)


התמונה המתקבלת מניסויים כאלה אינה חד משמעית. מוזיקה ושפה הן תופעות קוגניטיביות מורכבות, שכל אחת מהן כוללת הרבה תת־כישורים. מוזיקליות, למשל, כוללת את היכולת להבדיל בין מתארים מלודיים (רצף העליות והירידות בצלילים של מנגינה), יכולת טונלית (כגון זיהוי ה"צליל המרכזי" של מנגינה), יכולת לזהות שינויים בקצב, יכולת לזהות חלוקה של מנגינה למשפטים מוזיקליים, ויכולות רבות אחרות – לרבות כל אלה שקשורות ליצירת מוזיקה. כל תת־כישור אפשר לחקור במגוון שיטות, ואפילו תת־כישור בודד בדרך כלל מפעיל בו־זמנית כמה אזורים במוח. תוצאות הניסויים מלמדות כי יש כנראה חפיפה מסוימת בין מנגנוני השפה למנגנוני המוזיקה, אבל היקף החפיפה שנוי במחלוקת; כך או כך, התוצאות האמפיריות שהתקבלו לא מספיקות כדי להוכיח או להפריך באופן נחרץ את תיאוריית הפרוטו־שפה המוזיקלית.

דם, הרואין, ועוגות גבינה

גישה אחרת לחלוטין גורסת שמוזיקליות כלל אינה אדפטציה, כלומר אינה תכונה שהתפתחה כדי למלא בעצמה פונקציה כלשהי, אלא היא תופעת לוואי של תכונות אחרות.

לא לכל תכונה ביולוגית יש שימוש. הדוגמא הקלאסית היא צבע הדם: אין שום דבר מועיל בכך שהדם אדום. הדם נברר במהלך האבולוציה כך שיוכל לשאת ביעילות חמצן. רצה הגורל, ומולקולת ההמוגלובין, שאליה נקשר החמצן בדם, היא אדומה; אילו היתה ירוקה, היה זורם בעורקינו "דם" ירוק, מבלי שדבר היה משתנה בשאר היבטי החיים. כשם שהצבע של הדם הוא תוצר לוואי של ההרכב הכימי שלו, כך, אולי, מוזיקליות היא תוצר לוואי של מנגנונים שהתפתחו לשימושים אחרים.

התומך המפורסם של גישה זו הוא סטיבן פינקר שהוזכר לעיל, אשר העניק למוזיקה את הכינוי "עוגת גבינה שמיעתית" והמשיל אותה ל"קוקטייל סמים". הרואין, לדוגמא, לא היה קיים במהלך מיליוני השנים שבהן התפתח האדם, ולכן ברור שהאבולוציה לא עיצבה את המוח האנושי ישירות כך שייהנה מהרואין. הרואין הוא חומר מלאכותי שמסוגל להיקשר לקולטנים מסוימים שקיימים ממילא במוח, ויוצר בכך תחושת אופוריה. באופן דומה, טוען פינקר, מוזיקה היא טרמפיסטית ש"מתלבשת" על מנגנונים נוירולוגיים קיימים שהתפתחו לשימושים אחרים, ומצליחה לעורר בו־זמנית כמה מעגלי עונג במוח. תפיסת הגוון של צלילים, למשל, עשויה להתאים למנגנון באמצעותו אנו מבחינים בין תנועות (vowels) בשפה, וחוש הקצב אולי קשור לאחד המנגנונים לשליטה מוטורית.

עוגת גבינה. דומה למוזיקה או לא? (צילום: אלכס דגר; רישיון CC BY 2.0)

עוגת גבינה. דומה למוזיקה או לא? (צילום: אלכס דגר; רישיון CC BY 2.0)


כשם שהיה צריך להמציא את ההרואין, האנושות אולי המציאה את המוזיקה, ופינקר אכן מתייחס אליה כאל "טכנולוגיה", ממש כמו שליטה באש או כתיבה. לשיטתו, דחף מוזיקלי אינו דבר מולד. ישנן כאמור ראיות למוזיקליות אצל תינוקות רכים, אבל הפרשנות שלהן שנויה במחלוקת, בין השאר בגלל שכבר תינוקות בני יומם – ואפילו עוברים בחודשי ההריון האחרונים, המסוגלים לשמוע קולות – נחשפים למוזיקה, ולכן לא ברור האם אותה מוזיקליות שנמצאה היא מולדת או נרכשת.

מוזיקולוגים, מסתבר, נוטים במיוחד להתחלחל מגישת ה"מוזיקה אינה אדפטציה" של פינקר. לדבריהם ולדברי מתנגדים אחרים, מוזיקה היא אוניברסלית ומושרשת מדי בכל התרבויות – בניגוד לעוגות גבינה – מכדי להיות המצאה אנושית. בנוסף, מוזיקליות היא כאמור "יקרה" מבחינה אבולוציונית, בכך שהיא דורשת זמן ואנרגיה, ולכן אילו לא היתה במוזיקליות כשלעצמה כל תועלת, היינו מצפים שהיא תעבור ברירה שלילית ותיעלם. בפסיכיאטריה מוכרת לקות בשם "אמיוזיה מולדת", שמתבטאת בחוסר מוזיקליות קיצוני, לעתים עם בסיס תורשתי; העובדה שאנשים אמיוזיים הם לרוב נורמלים מכל בחינה אחרת, מעידה שאכן יש באוכלוסיית האדם מגוון גנטי מספיק בשביל לאפשר למוזיקליות להיעלם מהעולם.



נוכח הררי המילים שנכתבו במסגרת הוויכוח האקדמי אודות מוצא המוזיקה, מומלץ לזכור את דבריו של פיליפ בול בספרו "אינסטינקט המוזיקה" בהקשר לסוגיה: "הנחרצות שבה נטענות דעות שונות נמצאת ביחס הפוך לכמות ולאיכות של הראיות התומכות". כל ההסברים שנסקרו במאמר זה הם רק ספקולציות שטרם נמצאו להן ראיות חותכות, וייתכן שהתעלומה לעולם לא תיפתר. בינתיים, אפשר פשוט ליהנות מקצת מוזיקה טובה.
קישורים
האם למוזיקה יש בסיס ביולוגי? - מאת רוני גרנות, מגזין אודיסאה
מדוע מוזיקה? - מאמר "אקונומיסט" על מוצא המוזיקה
שבע תיאוריות אודות מדוע התפתחנו לאהוב מוזיקה - רדיו NPR
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מדע"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • נמר עשרוני • 26 תגובות בפתיל
  סתם אנקדוטה • גיטריסט בפונטציה • 7 תגובות בפתיל
  או נמות או ננות • אריק • 6 תגובות בפתיל
  מאמר מצוין • גיל גרינגרוז • 57 תגובות בפתיל
  לעניין הברירה הזוויגית • רון בן-יעקב • 12 תגובות בפתיל
  עוד הערה • גיל גרינגרוז
  בשולי המאמר • יובל נוב • 193 תגובות בפתיל
  "What’s the survival value of obsessing on a sunset?" • ראובן • 2 תגובות בפתיל
  ואיפה האלמנט הנפשי-רוחני בכל זה? • הקרנף הגולש • 4 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • הפונז • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים