הרשות השופטת - לבד בצמרת 38
סקר האייל הקורא הראה כי, לפחות בקרב קוראינו, יש אמון רב במערכת השופטת, ואפס אמון בממשלה ובכנסת. מה זה אומר על הדמוקרטיה הישראלית?

שלשום הורשע נור שלמה באינוסה של לינור אברג'יל. אחרי שנה של חרושת שמועות מרושעות למדי, החל מזו שטענה כי היא שכבה עם אחד השופטים בתחרות מיס עולם כדי לזכות בכתר, ועד לאלו שהופצו על ידי סנגוריו של שלמה שטענו כי היא שכבה איתו מרצונה החופשי ואף יזמה את המגע המיני ביניהם. חלק גדול מאוד מאלו שהתעניינו במשפט נטו דווקא לצידו של הנאשם. ימי החסד של המפורסמים אצלנו הם קצרים מאוד, ולא לוקח יותר מחודש או חודשיים כדי שנתחיל לקוות לנפילתו של הכוכב החדש.

אבל פסיקת בית המשפט הכריעה את הויכוחים שעוד ניתן היה לשמוע ברחוב לאחר כל כתבה בתקשורת בנוגע לעדויות במשפט. למרות הכל, הציבור הישראלי נוטה לקבל את פסיקות בתי המשפט שלנו כנכונות, ורק לעיתים רחוקות מתגלע ויכוח בעקבות פסיקה כלשהי. מקרה דרעי, לדוגמא, הוא אחד מאותם מקרים נדירים.

משפט דרעי, כמובן, היה מבחינה פוליטית מצב של נצחון בטוח עבור ש"ס - אם יפסיד דרעי, תואשם המערכת הממלכתית בשחיתות ורדיפת הספרדים. אם ינצח - תואשם אותה מערכת שוב ברדיפה, כאשר הפעם "האמת סוף סוף יצאה לאור", והמהדרין יוסיפו "בעזרת השם", שכן הרי אין אפשרות ששופטים "בועלי נידות" יוכלו לתת דין צדק ללא עזרה מלמעלה.

משפטו של דרעי, במידה מסויימת, היה כמו מחלתו של הרבי מלובביץ' - לא משנה מה יקרה לו, הוא המשיח. אבל יש עוד נקודת דמיון: הרשעתו של דרעי גרמה לתגובת שרשרת שמביאה לפיצול בתוך ש"ס - כשם שחסידי חב"ד התפצלו לאלו המאמינים כי המשיח עוד יקום לתחיה ואלו המכירים במציאות של מותו של הלובביצ'ר, כך גם בש"ס מתחיל תהליך של הכרה בסמכותו של בית המשפט. עצם הטלת יהבו של דרעי על בית המשפט העליון בערעור יש בה כדי לעודד אמון גם בקרב אנשי ש"ס במערכת המשפטית.

התהליך הזה, יש להניח, יביא לפיצול מוחלט בין המשיחיים של דרעי, צועקי "הוא זכאי!" למיניהם, ובין המציאותיים, אלו שיחזרו לקרקע וינסו לשקם את המפלגה שלהם תוך הכרה בחוקי המדינה ובחשיבותו של מנהל תקין. כהערת אגב, נציין שפלג שלישי, לפחות לפי הסקר שהתפרסם היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, מתכוון לחזור הביתה, לליכוד.

גם הסקר שלנו באייל הצביע על אמון גורף בבתי המשפט. מעניין היה לדעת מה היו התוצאות אילו היינו מפרידים בין בג"ץ, שהחלטות רבות שלו נתונות במחלוקת ציבורית, לבין שאר המערכת המשפטית - בתי המשפט המחוזיים והשלום, וגם בית המשפט העליון, כבית דין לערעורים.

האמון הרב הזה בבתי המשפט יכול להוות סממן של דמוקרטיה חזקה, בעלת שורשים חזקים בלבבות אזרחיה - אילולא ההמנעות הכמעט מוחלטת מתמיכה בשתי הרשויות העליונות האחרות - הכנסת (0 קולות) והממשלה (3 קולות). על רקע המנעות זו מהבעת אמון בהן, ניתן לפרש את האמון בבתי המשפט כיאוש מהמערכות האחרות - בג"ץ נתפס יותר ויותר ככתובת לציבור. לא נבחרי העם הם הכתובת לפניות ובקשות, אלא רק בג"ץ - אם נעשה עוול, האזרח הישראלי הממוצע לא יפנה לחברי הכנסת שלהם הצביע בבקשה לתקן את העוול בעזרת חקיקה, אלא יפנה לבית המשפט העליון בבקשה לכפות על הכנסת או על הממשלה לתקן את העוול. האזרח הישראלי למד לנצל את הזכויות המעטות שהוקנו לו על־ידי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו וחוקי היסוד האחרים, ובד בבד ויתר על האמון ברשות המחוקקת וברשות המבצעת.

עוד עדות לדמוקרטיה הרופפת במדינה היא כי הרשות השניה במספר לקבלת אמון הציבור (אם נתעלם מהמצביעים בעד רשות הדואר, למרות ההשגות שיש לי לגביה) היא הצבא - נכון, המרחק בינו לבין בתי המשפט הוא גדול, אך כאשר אדם נותן יותר אמון בצבא מאשר בשלוש הרשויות העיקריות, ישנה בעיה אמיתית. הבעיה הזו עשויה להיות נעוצה או ברשויות עצמן, או בגלוריפיקציה שלה זוכה הצבא, גלוריפיקציה הדורשת תיקון ואיזון.

העובדה שכל ישראלי (כמעט) משרת בצבא במשך שלוש שנים רצופות (או כמעט שנתיים, אצל בנות) וחצי מהאוכלוסיה ממשיכה לשרת במילואים עד גיל מבוגר, הופכת את הצבא, לכאורה, למשהו "של כולנו", צבא העם. לא כך הוא. צריך לזכור שאת הצבא מנחים אינטרסים פנימיים, מעבר לשיקולים הלאומיים. ריבים פנימיים בין קצינים בכירים עשויים להביא למדיניות שגויה. לא אכביר במילים על ה"קונספציות השגויות" או ה"קבעון היצירתי" שלוקה בו הצבא (אם כי השני יוחס דווקא לשב"כ, מה שלא מונע ממנו לפשות גם בקרב צה"ל).

נתינת אמון בגוף שכזה, שהפיקוח עליו הינו רופף מידי, והכוח שבידיו גדול מידי, הוא מסוכן למדינה דמוקרטית - ובעיקר כאשר הרשויות המחוקקת והמבצעת אינן זוכות לאמון זהה או גדול יותר.

אחרי יותר מחמישים שנים של קיום, ישראל עדיין לא פיתחה לעצמה את המסורת הדמוקרטית שהיא בבסיסה של כל דמוקרטיה אמיתית ומאריכת שנים. רק בשנים האחרונות אנחנו מתחילים להודות בטעויות שלנו, ולהכיר בכך שלא כל מה שעשינו היה בסדר, וראו בנוגע לכך את מאמרו המאלף של יוסי גורביץ על ישראל כמדינת טרור.

כמדינה, לפנינו עוד תהליך ארוך של תיקון עצמי והנחלת ערכי הדמוקרטיה בקרב כל האזרחים, כמו גם הבטחת זכויותיהם של כל האזרחים הללו, מבלי הבדלי דת גזע או מין.

אנחנו צריכים גם להחזיר את אמון העם בנבחריו ובמערכת שאותה הם מאכלסים. אפשרות אחת היא העברת שיטת הבחירות, לפחות באופן חלקי, לבחירות אזוריות - שיטה שכזו תאפשר לאנשים להצביע למועמד קרוב יותר אליהם, וכך ליצור כנסת שאינה "מורמת מהעם" ומאוכלסת באנשים שנבחרו לתפקידם פשוט מכיוון שהגיעו למקום מספיק טוב ברשימה שלהם (וברשימות כמו מרצ, לדוגמא, אין קשר ממשי בין רצון מצביעי המפלגה לבין מיקומם של מנהיגיה ברשימה) - אלא כנסת שבה לכל אזרח יש את "חבר הכנסת שלו", אליו ניתן לפנות ועליו ניתן לסמוך.

כמובן שיש גם, כמובן, צדדים רעים לשיטת בחירות כזו, אך אני סומך על כשרון ההמצאה של בכירי עמנו, שכבר יצרו בעבר הלא רחוק בן־כלאיים מוזר כמו שיטת הבחירות הנוכחית, שיוכלו לתמרן מסביב וליצור לנו אחת ולתמיד שיטת בחירות שתתאים למדינה, לצרכיה ולקלקוליה.



כעת, כשסוף העולם עבר בלי נפגעים לכוחותינו, ניתן לשוב ולעסוק בעניינים שקצת פחות ברומו של עולם: מלחמות, הסכמי שלום, רוצחים, אנסים, שופטים, צבא, ממשלה, תקציב - כל הדברים הפשוטים האלו שאולי לא ישנו את היקום המוכר לנו, אבל בהחלט משפיעים עלינו יותר מאשר חייזרים החיים בתחתית האוקיינוס.

אבל גם אם הבדיחה הזו חלפה עברה לה, עדיין נותרנו עם כמויות אדירות של ידעונים וקוראים בקפה, בכוכבים, בקלפים ועוד (לקרוא באייל זה דווקא בסדר). העיתונות היומית רוויה בטורי אסטרולוגיה, קל וחומר השבועונים הצבעוניים, מגזיני נוער, נשים... אני לא אופתע אם המגזין "אוטו" מכיל הורוסקופ שבועי לפי תאריך היצור של הרכב.

גם הרפואה האלטרנטיבית צוברת תאוצה בארץ, כמו בשאר העולם. מכללות וסתם קורסים בנושאים מגוונים, משיאצו ועד רייקי, מצ'קרות ועד אקופנקטורה, צצים בכל מקום. מלון פטרה החדש באילת הגדיל והבטיח במודעות שפרסם "סוף שבוע מיסטי".

לאחרונה אף נתבשרנו כי קבוצה של הורים הקימה בית־ספר סיינטולוגי, שעומד כרגע בסכנת סגירה לאחר שמפקחות של משרד החינוך קבעו כי הרמה החינוכית במוסד היא ירודה.

וכמובן שאי אפשר לשכוח את הספרות העניפה בנושאי ניו אייג' למיניהם - מדפי ספרי המדע בחנויות הספרים נדחקים ומצטמצמים עוד ועוד כדי לפנות מקום לספרי העידן החדש, שכבר השתלטו גם על מדפי הפסיכולוגיה והחינוך. לאחרונה אף יצא מדריך למיסטיקנים בישראל.

האם אתם מאמינים במיסטיקה? זו שאלת הסקר החדש של האייל הקורא. האם אתם עוסקים בכך באינטנסיביות, או שמא אתם מסתפקים בקריאה מרפרפת של מדורי האסטרולוגיה בעיתונות? או אולי בכלל הכל הבלים בעיניכם? רק הזהרו לא לפגוע בקארמה שלכם.



אנחנו שמחים להודיע על שני שיפורים טכניים באייל:

מאמרים שנוספו להם תגובות חדשות מאז הפעם האחרונה שביקרתם בהם, יסומנו בעמוד הראשי. המערכת החדשה לא תסמן מאמרים שביקרתם בהם לאחרונה לפני היום בצהריים, שעת התקנתה.

בתוך המאמרים עצמם, יסומנו התגובות החדשות בפינה השמאלית העליונה שלהם. מאמרים שלא ביקרתם בהם מאז שהותקנה המערכת החדשה יסמנו את כל התגובות כחדשות.

שימו לב כי האפשרויות הללו יפעלו רק עבור דפדפנים המאפשרים שימוש בקוקיז (עוגיות). אם איתרתם תקלות במערכת החדשה, או אם נתקלתם בבעיה אחרת במהלך הקריאה באתר, אנא פנו אל טל כהן, מתכנת הבית שלנו.



קריאה מהנה!
דובי קננגיסר, עורך ראשי.

קישורים
ישראל כמדינת טרור - מאמרו של יוסי גורביץ
סוף העולם - מאמרה של קרן סגל
הסקר שלנו - איזו רשות הכי אמינה
האם אתם מאמינים במיסטיקה - הסקר החדש
טל כהן
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  הסקר • רועי • 3 תגובות בפתיל
  אמינות בתי המשפט • שמעון
  מצב הדמוקרטיה לאור שלוש הרשויות • אורי

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים