 |
ילד פלא לעשור שלנו | 3855 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לירדן על עוד מאמר מוזיקלי מצוין. איזה כיף. במאמר מוזכרים "טאטו" ושלומי שבן בתור דוגמאות פוסט-שנות-השבעים למוזיקה בעלת המורכבות שומטת-הלסת של כספי, גרוניך, רכטר ושות'. ניסיתי להיזכר בעוד דוגמאות מהז'אנר, והופתעתי מכמה מעט מצאתי. להקת "מורה" הוציאה ב-2015 אלבום אחד, כמעט עשור אחרי התקופה שפעלה. שלושה מוזיקאים מעולים, שירי משוררים, וצליל אפל ומקורי. שיר שאני אוהב במיוחד: אני ילד בעיגול אור. בחודשים האחרונים יצאו לרדיו ולאינטרנט כמה שירים של ההרכב "ליילי" (גל תורן וגיא לוי) שמאד התרשמתי מהם. הנה "בימים". זה אולי יפתיע חלק מהקוראים, אבל אבי גרייניק הוא מוזיקאי עמוק ומוכשר כמו שד, עם יכולות הלחנה מרשימות בסגנון הנ"ל (גילוי נאות: ניגנתי אתו תקופה קצרה בתחילת הדרך המוזיקלית שלו). תקשיבו ללחן של "מורים אינם מספרים" מתקופת "לולה". אם מותר גם ישראלים ששרים באנגלית, אז יוגב גלוסמן הוציא ממש בימים אלה אלבום יפהפה בשם the ceiling. באגף שירי הילדים יש את "ילד פעם" ואת "ענן על מקל" הנהדרים. את מי שכחתי / לא הכרתי? |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
פוטנציאל האנכרוניזם הגדול מכולם בסיפורי פוגי זה המשפט "לשלם 550 לירות לחודש על דירה של חדר וחצי", מהמערכון על אנשי הארון. אבל אם חישבתי נכון, אז בהצמדה למדד מדובר ב-2,319 ש"ח כיום - לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים בת"א לדירת חדר וחצי. (או שאולי ה-550 המקורי היה הגזמה פרועה ומכוונת?) אפרופו אנכרוניזמים מילוליים אצל סנדרסון: ב"חללית" של גזוז יש גם "האנטנות קלטו שתיהן / אחת אותי השניה ירדן" וגם "העולם נהיה קטן / כמעט בגודל של אסיאלגן". לא חושב ששני הרפרנסים האלה אומרים משהו לנוער של היום. למישהו עולים בראש עוד אנכרוניזמים כאלה בשירים? |
|
|
|
|
|
 |
||
|
||||
|
עוד אנכרוניזם: "זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך / לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה". (דרך הטוויטר של גדי אלכסנדרוביץ.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה צריך להיות אנכרוניזם ועדיין לא (השיר מ 2015): אחרי שנקים משפחה תגיע ברכה, אחרי שנחתן ת'ילדים אחרי שיבנו פה רכבת קלה ויהיה לי נדלן במרכז מאדים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי בהגדרה של „פה״. בירושלים כבר בנו, אבל עדיין בונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. שתי הדוגמאות שלך גם מזכירות מלודית את זו של גרוניך. ולעניין אחר באותו עניין של הסמבה בתרגום שלה לישראלית. הנה שיר הנושא של הסוגה, שלנו ושלהם. יש הבדל בולט בהתייחסות לקצב: בעיבוד הישראלי הקצב מאוד מודגש, נותן בראש, בקצב מטרונום - בתופים וגם בשירה; במקור - די מרומז, בעיקר אפשר לנחש אותו מהריחוף של ז'ורז'י בן מסביבו. אני חושב שזה לא רק בשיר הזה: עוד דוגמה מאותו מופע ואלבום, "איזה פלא", בן דוד לעומת (שוב) בן ז'ור. דוגמאות לא מתורגמות: סמבה ברגל שמאל, בוא לריו; ומאידך Mas que nada. מתי כספי במטרו של אחת עשרה באמת משתדל להיות עדין, לפחות בתחילת השיר עד שנכנסים כל התופים, אבל נשאר זהיר זהיר על הקצב, לעומת אדוניראן ברבוסה, שבשירה מחוספסת, כמעט גסה, מפליא לרחף (ואצל כספי בסוף כן נכנסים התופים ונותנים בראש). הדוגמה הכי קלילה שעולה לי בראש בעברית היא אריק איינשטיין בשבחי הסמבה - הוא שר עדין, וקלפטר שומר על קלילות מופתית בגיטרה. הם עומדים במבחן העדינות, אבל לא משכילים להמריא לאלתור על הקצב. בעיני זה חוסם את השיר1 מלמצות את פוטנציאל העונג שהלחן מזמן. בפעמים הראשונות ששמעתי את המקורות הברזילאיים, הקצב חסר לי, והשירים נשמעו לי אנמיים. במידת מה, האלתור על המקצב הפריע לי לשמוע את המלודיות המופלאות. עכשיו כשהתרגלתי, הישראליים נשמעים לי גסים, במידה כמעט בלתי נסבלת. את "איזה כדורגל" זכרתי בראש הרבה יותר עדין; עכשיו שמעתי אותו לצורך התגובה, ונחרדתי מהכובד. כאילו המעבדים, או הקהל וציפיותיו, התבלבלו בין הסמבה כמוזיקה לבין הקרנבל והבטוקאדה. אני רחוק מלהיות ידען גדול בסמבה, אבל אם המבחר המצומצם שאני מכיר מעיד משהו, נדמה שהאלתור המרחף על המקצב הוא אבן יסוד של הסוגה, ובישראל החמיצו אותו לחלוטין. 1 גם למילים האומללות של איינשטיין יש בזה חלק. התחיל חלש בבית, ואז התרסק בפזמון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגירסה הזאת נשמעת לי לגמרי בוסה נובה, אבל הגירסה של התרנגולים נשמעת לי רומבה, עד כמה שאני בקיא בז'אנרים באיזור הזה. מעניין אם סשה ארגוב בכלל הכיר בוסה נובה כשהלחין את השיר. הביצוע של התרנגולים - שהוא המקורי, אני מאמין - הוקלט ב-1963, והפריצה הגדולה של הבוסה נובה מחוץ לגבולות ברזיל היתה ב-1962 (האלבום Jazz Samba של צ'רלי בירד וסטן גץ). מצד אחד, לא נראה לי סביר שתוך כשנה המוזיקה הזאת הגיעה לישראל הפרובינציאלית והמפא"יניקית של תחילת שנות השישים, ושסשה ארגוב הספיק להטמיע אותה, אבל מצד שני - לך תדע. לא חושב שהכרתי את הביצוע הזה של דגן ושות'. הוא נשמע לי נהדר - מבוצע במיומנות ובעדינות, עם עיבוד מושקע ואינטליגנטי (הוויברפון הוא מן הסתם בהשראת פועלו של גארי ברטון ב- Getz Au Go Go). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקרה דומה: קרה זה רק הפעם, הכל עובר חביבי - לדעתי אחת הבוסות-נובות הכי יפות בזמר העברי, לאו דווקא כבוסה נובה, סתם כלחן מאוד יפה, בעיקר הפזמון (המלחין, בובי פנחסוב, די נשכח). הלחן במקור הוא מ-1951, ואני קצת מתקשה לשמוע אם בהקלטה מאז, שמשון בר נוי ויפה ירקוני כבר יש ברזילאיות (ברור שבבתים לא, אבל בפזמון?), או שהיא השלכה רטרוספקטיבית שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנחסי, לא פנחסוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אוהב את הלחן של השיר הזה. בביצוע המקורי מ-1951 (לא הכרתי, תודה) אני לא שומע בכלל בוסה נובה או ברזילאיות, אלא רומבה או צ'ה-צ'ה-צ'ה, שהמקור שלהם, למיטב ידיעתי, הוא מהקריביים. הבוסה נובה גם נוצרה בכלל (בברזיל) רק בסוף שנות החמישים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורין אלאל דווקא משחקת הרבה על המקצב. נשמע לי לא כל כך אלגנטי, ואולי אני שבוי בפוזיציה - לשיפוטכם המקור, וגם שני כיסויים ברזילאיים עם ליווי מעפאן אבל הקצב בשירה אלגנטי לעילא - אבל גם את הניסיון הזה אני מעריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוזר לתגובה הזו. את ליילי כתבתי למטה שאהבתי; אחרי עוד כמה האזנות נשארתי עם הערכה למיומנות ההלחנה, אבל אני ממש לא נהנה מהם, אין לי ממש תובנה למה. עם יוגב גלוסמן, הכיוון הפוך. עד כה לא מאוד אהבתי את התוצרת שלו, ואפילו לא יצאתי מגדרי בנוגע למיומנות ההלחנה. אבל האלבום החדש שלו, לפי האזנה אחת (ועוד כמה האזנות לשיר הנושא) מבריק ומענג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל, אני צריך לשמוע על עידו שדה מבן שלו, ובאיחור של שנתיים? לא קיבלת עליו טיפ (ממישהו שקשור למאמר למעלה)? (כולם - האזינו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, הייתי צריך לדווח עליו כאן, בדיוק תחת הכותרת של הפתיל הזה שלנו. שמח שאהבת. אבל נתוני הצפיות בעמוד שקישרת אליו הם, אפעס, די עגומים, וכנראה מעידים על התוחלת של מוזיקה כזאת כיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו לא רק המוזיקה - האישיות שמצטיירת מהשירה ומהמראה שלו היא אנטי-כוכב מוחלט. אם גם בן שלו לא כתב עליו לפני שנתיים, נראה שגם בתחום היחצנות הוא נעבעך, אולי מבחירה. אלון עדר, מנגד, מצליח יותר (לא כוכב, חלילה, אבל יותר), לפעמים גם עם שירים מתוחכמים מוזיקלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוי. תחילתו של השיר הראשון (הייתי בטח צריך לכתוב "האקורדים הראשונים של השיר הראשון" אבל אין לי מושג מה זה בכלל אקורדים. שבט שמחפש עצמאות במזרח התיכון?) היא בדיוק מה שאני לא סובל בשירה - בין אינפוף לבייכנות - כך שלא אקשיב לכל האלבום הזה. לעומת זאת אם תמליצו לי על שיר אחד ממנו אולי אגלה את האור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך שהשירה של הבחור היא ממש לא נקודת החוזק של השירים. ואני תוהה האם השאלה שלך שבסוגריים היא בהשראת כוורת, או שהמצאת את החידוד הזה בנפרד בעצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הולי שיט! אין ספק ששמעתי את הקטע הזה יותר מפעם אחת, כך שזה מקרה קלאסי של אובדן הפוינטר1 - תופעה שכבר התלוננתי עליה פעם. ______________ 1- מה שיכול להיות גם מודעה על עמוד החשמל השכונתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה לך דוגמה למותר האדם על המחשב - אובדן פוינטר ברוב שפות התוכנה המוכרות מביא לעיתים קרובות מאד לקריסה של כל המערכת (ומהבאגים שקשה למדי להבין ולדבג). והנה, אצלך ואצל כולנו, המערכת ממשיכה בדרכה שאפילו יש לה גישה למידע גם לאחר אובדן הפוינטר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקשבתי ל"הריקוד (המוזיקה היא כל מה שנשאר)" ואחרי שתיים שלוש תיבות של שירה זה נשמע כמו חיקוי גרוע לשיר בינוני של מתי כספי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הריקוד הוא מחווה כמעט גלויה למתי כספי - עם רפרנסים מוזיקליים מקורבים לכל מיני שירים שלו - אם כי לא גלויה כמו מתי, שמשלב רפרנסים מוזיקליים עם מילוליים, בחלקם מוסווים קלות ובחלקם מפורשים. שניהם בעיני דווקא שירים טובים, אבל בכל אופן, שירים אחרים שלו הם לא חיקויים. נסה למשל את ראיתי ציפור לבנה, אם כי כמעט לא משנה מה תנסה - בניגוד לגיבור הכתבה למעלה, נראה שלשדה יש חוש מפותח לעריכה עצמית, ומה שהוא מוציא שווה הוצאה. רק על תיפול על הכיסוי שלו של ברל, שעדיין לא גיבשתי דעה עליו אבל הוא בטח לא לחן מבריק. כמו כן, יש לציין שהוא גם פזמונאי משובח (אבל לא לשפוט לפי "ציפור לבנה", זה של זך). ובעיקר - הקישור שלך רומז ש"יום יום אני הולך למעונך" הוא שיר בינוני של כספי? מה פתאום? יצירת מופת, בטח אחד מעשרת הגדולים שלו, אולי אפילו מחמשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחווה למתי כספי במתי (של שדה) היא גם ברמת התפאורה של הקליפ, השווה לכאן. (בעצם בנקודה הזאת לא ספציפית למתי כספי, אלא לתקופה בכללותה, כי אלה הקוליסות שהיו ב"עוד להיט". השווה למשל גם לכאן.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחווה מאד מוצלחת, ושאפו גם למוזיקאי רב-הכלים שמופיע לצידו בקליפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדב הולנדר, הבסיסט של ''להקה'' של אלון עדר, ומלחין מוכשר בעצמו. אני מבטיח לדבר עליו כאן עוד מעט, אחרי שאחרוש אותו יותר לעומק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, נדב הולנדר: האלבום שלו מלפני שנה מעולה. הרבה עושר מוזיקלי. כמו אצל עידו שדה, העושר הוא יותר בעיבודים (שלו עצמו) מאשר במגנינות הבסיסיות. המנגינות הבסיסיות בסדר, פחות מבריקות משל עידו שדה (או של אלון עדר). במילים, אם ציינתי לטובתו של שדה שהוא כתב שיר על אימו הסיעודית, הנה הולנדר כתב אלבום שלם של מחווה לאימו השוקעת בדמנציה (אבל זה מאוד מרומז, לא כבד רגשית; אני לא חושב שהייתי עולה על הנושא הזה אלמלא כתבה בעיתון). לבחור לכם שיר אחד? "הפוגה". עוד אחד? "חור שחור", בשביל זריקת הקצב בפזמון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצד מחאה מהוססת על טענתך באשר לאחד השירים האהובים עלי של כספי, תודה לכל משתתפי הפתילון הנהדר הזה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי אחרי זה מה הם השירים הכי אהובים עלי שכספי הלחין. במקום הראשון ''זה מכבר'', בביצוע המקורי של אושיק לוי. הוא היחיד שיכול להכנס לפלייליסט שלי גם היום. במקום השני ''הנה הנה'' ו''ימי בצורת''. הלהיטים שאהבתי בעבר- ברית עולם, לא ידעתי שתלכי ממני, ילד אסור ילד מותר- לא שרדו לצערי את השנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאצלי ''הנה הנה'', ''עוד תראי את הדרך'', ''כלבלב הו בי די בם בם'', ''נוח'' ואולי ''ימי בנימינה'' מצליחים לגרד מקום על הפודיום טיפה מעל האחרים. אחריהם מצטופפים עוד עשרות שירים, שאם תשאל אותי בשנה הבאה אולי אקפיץ מקום - ליחם אפילו לא קרוב לנוס בשבילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מעניין מישהו, לטעמי הפרימיטיבי מתי כספי הוא מלחין בינוני מאד. השיר היחיד שלו שנשמע לי טוב באוזן הוא ''כלבלב בידי בם בם'' או איך שהוא נקרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שתגיד ''פינקס הקטן'', אבל מילא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהוד מנור היה פזמונאי טוב מאד. המנגינה בינונית מינוס (אם היא בכלל מקורית. נשמע לי כמו שיר בריטי ממלה"ע השניה, ואני מניחש1 שלא במקרה). ________ 1- שגיאת הקלדה שתישאר לפחות כאן, כזיווג של מניח ומנחש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת נראית לי הצהרת טעם חריגה יותר מלא לאהוב שוקולד. (שמעתי פעם על מישהו שלא אוהב שוקולד.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להאמין. מתי כספי הוא כשרוני מאד, אבל לבטח הסגנון שלו הוא לא כוס התה של כל אחד. שוקולד כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שעוד יותר מפתיע אותי מ''אני לא אוהב את מתי כספי'' זה ''לדעתי מתי כספי מלחין בינוני''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נזהר מלדבר בשמו של שכ"ג, הוא עושה זאת היטב בעצמו. אבל כשמישהו - אקראי - אומר שמישהו הוא "מלחין בינוני", אצל רוב האוכלוסיה שאיננה מוזיקאים מקצועיים1 פירוש האמירה הזו היא "המוזיקה שלו לא ממש מוצאת חן בעיני", ולא "הוא משתמש נהדר בדו-מז'ור 7 מוקטן במעבר ההרמוני מהבית לפזמון" או "השילוב אצלו בין ההרמוניה למלודיה מופלא". 1 או חצי מקצועיים. ז"א 95% לפחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הבנת נכון ששכ"ג השתמש ב"בינוני" כיופימיזם ל"לא טוב", וכוונתו האמיתית "לא לטעמי". אבל רק להבהיר מה יפתיע אותי (ובדיעבד ברור שזו לא פרשנות סבירה לביטוי "מלחין בינוני"): יפתיע אותי אם מאזין, מקצועי או לא מקצועי, יאמר "מתי כספי מלחין טוב לדעתי, אבל פחות מ<שישה מלחיני זמר ישראלים אחרים>". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי כספי מלחין טוב לדעתי, אבל לטעמי האישי יש לפחות ארבעה מלחינים ישראלים גדולים ממנו: יאיר רוזנבלום אריאל זילבר דני סנדרסון סשה ארגוב אני חושב שהמדינה שלנו התברכה בכמות אדירה של מלחינים יוצאים מהכלל. כספי עומד מבחינתי בשורה אחת עם דוד זהבי, מרדכי זעירא, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, ארקדי דוכין, יצחק קלפטר, קובי אושרת, נורית הירש, שלמה ארצי, שלום חנוך, יהודה פוליקר, קורין אלאל, צביקה פיק ושם טוב לוי. לכל אחד מהללו יש גוף יצירה מכובד ובו לפחות שני לחנים שלאזני הם מופלאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להתווכח בפסקאות ארוכות בערך על כל מילה בתגובה שלך (חוץ מ"לדעתי"). אבל משהו אחד מעקצץ לי יותר מהכל לשאול אותך: מה שני הלחנים המופלאים לדעתך של נורית הירש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מתעניין בשני הלחנים המופלאים של פוליקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את זה אני רוצה! (כמובן לא בשם אריק): (1) כשתגדל, (2) אחרי הטלוויזיה. (בשניהם זה כולל את פראזות הנגינה, שהן בוודאי גם של פוליקר) (וגם לא בשם אריק, הם כמובן לא מופלאים באותו מובן שהלחנים הטובים של כספי מופלאים.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, גם ''הנסיכה והרוח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, על טעם וריח וגו'. הלחן הכי מוצלח (לטעמי) של פוליקר שאני נזכר בו כרגע הוא ''פנים אל מול פנים'', אבל אפילו הוא לא מגיע (לטעמי) לדרגת ''מופלא''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני גם שלל שרב הוא קסום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלי זה ''לא יודע'' (בכלל האלבום ''הילד שבך'' הוא בעיני הטוב ביותר של פוליקר) ו''שלל שרב''. הופתעתי ששאלו על הירש ופוליקר. חשבתי שישאלו על צביקה פיק. אז שני הלחנים של פיק שמופלאים בעיני הם ''אין מדינה לאהבה'' ו''שושנת פלאים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שתתקשה למצוא אוהב מוזיקה שיחלוק על גדולתו של פיק כמלחין, לפחות בקצת משיריו. ''נאסף תשרי'' ו''דמדומים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין, לראות אותו באותה רשימה עם שלום חנוך ממש עשה לי צמרמורות של קרינג'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשיפוט שלהם נטו כמלחינים, או כמוזיקאים בכלל? כי אנחנו מכירים אותך כרוקופיל. ואני איתך בזה שאצל חנוך, הגם שהוא כתב בחייו כמה לחנים נהדרים, הפרסונה הכוללת שלו כמוזיקאי גדולה הרבה יותר מהם; ואילו אצל פיק, עניין של טעם אבל אני כנראה איתך שהפרסונה הכוללת שלו כמוזיקאי קטנה יותר ממיטב לחניו. אבל אם כן מתמקדים בלחנים, איזה לחן של חנוך עולה על "נאסף תשרי" ו"שושנת פלאים"? (מצד שני, פיק נופל קשות אם שופטים לפי איזשהו ממוצע של לחנים ולא לפי הפיקים (הא). רוב השירים שלו נשכחו בצדק, וגם רבים מהלהיטים הגדולים שלו הם לחנים חלשים. "דיווה" נורא, אבל גם "לגור איתו", למשל, לא מזהיר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לגבי "נאסף תשרי": לדעתי הלחן של הפזמון יותר מסתמי - הוא ממש מעצבן אותי. וזה בגלל שהלחן של הבתים אכן יפה, ובא הפזמון הבנאלי והצעקני ומקלקל הכל. באופן קצת אירוני, ב'למה לי לקחת ללב' שלום חנוך עושה תרגיל דומה, ועובר מלחן יפה מאד בבתים לפזמון צעקני. אבל הוא פחות מעצבן מהפיק, וגם פחות בנאלי, ובסופו המעבר חזרה לבית חביב עלי. מראש אני מסתכן בזה שיכולת ניתוח הלחנים שלי לא בליגה של מכובדי הפורום, אז אני לפחות מודה בכך מראש ומקווה שארוחם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד חשבתי שלמה לי לקחת ללב הוא הצדעה (מודעת?) ל you never give me your money בפרט, באוזניי, הקטע "הצעקני" נושא עליו את צילה הנפלא של השורה out of college... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. חשבתי תמיד שזו השראה מכל מיני שירים של הביטלס שמחברים בית ופזמון שונים באופן קיצוני (strawberry fields, Lucy in the Sky). באמת זה ספציפית דומה ל you never give me your money. אבל יותר יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, נכון, ''למה לי לקחת ללב''. הוא עולה מוזיקלית על ''נאסף תשרי'' מכל כיוון שמסתכלים עליו (והמעבר מהפזמון לבית נפלא במיוחד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידד :) אז ברשותך אנצל את ההזדמנות לחוויה לימודית: אם היו שואלים אותי 'למה השיר של חנוך עולה על נאסף תשרי' כל מה שיכולתי לענות זה 'אמממ, ככה? כי ככה זה נשמע לי?'. מהתגובה שלך נראה שיש לך נימוקים הרבה יותר מפורטים ומגובים בנתונים מוזיקליים. תוכל לפרט כאן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, אני רחוק מלהיות מוסיקולוג ואין לי נימוקים יותר מ"כי ככה זה נשמע לי". כמובן אני יכול לפרט על כל צעד בשני השירים, בוודאי גם אתה, אבל זה יהיה רק "נו, ברור שהמהלך הזה הרבה יותר יפה מזה". אולי אומר "מפתיע בצורה מענגת", ואולי אגייס גם את "מבחן האוזן הסבירה" אבל רק כבדיחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שאני לא יכול לפרט על כל צעד, אלא יש לי חוויה כללית מאד אינטואיטיבית וקשה לי לעשות לה רדוקציה לא במישור הצעדים ולא במישור האקורדים. אני תוהה אם זה קשור לזה שגם בתור נגן (מאד) חובב בגיטרה, הרבה יותר קל לי להוציא משמיעה סולו גיטרה מאשר אקורדים. או שזה סתם מרמת ההשכלה מוזיקלית הבינונית למדי שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם צפנת פענח. לדעתי מה שמעצבן אותך בפזמון של "נאסף תשרי" זה פחות הלחן ויותר העיבוד והביצוע. ספציפית -הקופצניות של המקצב. דמיין את הג'ירפות או ערן צור עושים לו גרסת אנפלאגד. _____ ובכל מקרה לא בחרתי את השיר הזה כאחד מהלחנים הגדולים של פיק לטעמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שאני מתקשה לדמיין את ערן צור ואת ג'ירפות קוברים את "נאסף תשרי". הלחן לא מתיישב לי עם השירה שלהם. (פעם עשיתי לעצמי מבחן ללחן בלוז, בגבולות מאוד רחבים: לחן שמתאים לחווה אלברשטיין לשיר אותו ולנורית גלרון לא.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמזמתי לעצמי, ואז נתקלתי בפראזה המוסיקלית של "יש לי דברים" "יש לי דמיון" וכו', בסך הכל ארבעה תוים, אבל פראזה שנשמעת לי מאוד קלאסית (באך?). היא חוזרת פעמיים, כאשר ההמשך שלה פעם הצידה- "חדשים" וכו'- ופעם שניה למעלה- "שעוזר לפעמים" שהיא המעניינת יותר כי היא עדיין מדיפה ריח קלאסי אבל מתחברת בסוף בצורה מושלמת לסיומת פופית רגילה ב"לשכוח". ומייד עלתה לי אסוציאציה לקטע אחר שנשמע לי גולש ממוסיקה קלאסית לסוג של פופ (האום-צה הישראלי)- הפראזה המוסיקלית ב"לא כל אדם אשר יוצא לרחוב" מתוך "הכל זהב" נשמעת לי מאוד מוצרט, ומייד חוזרת ב"רואה את מה שלפניו" לסימני ההיכר של סשה ארגוב. בוא נאמר שקל לדמיין את הראשונה מבוצעת ע"י חליל, אבל השניה (כמו כל השיר) פשוט תפורה לאקורדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתחושתי, ההבדל המרכזי טמון בביצוע. אם לחטוא מעט בפשטנות, ''נאסף תשרי'' מבוצע לפי אסתטיקה פופית-קיטשית עם ניחוח מזרח אירופאי קל (גם בפזמון הרוקיסטי לכאורה) ואילו ''מה איתי'' מבוצע לפי אסתטיקה ביטלסית אנגלו-אמריקאית לפי מסורת רוק-בלוזית. אפשר לקשר זאת לבחירות מוסיקליות קונקרטיות בעיבוד, בנגינה ובראש ובראשונה לפרייזינג בשירה (שמיניות סווינג אצל חנוך לעומת שמיניות ''ישרות'' אצל פיק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אבל נראה שאתה מזכיר שיר שונה מזה שדיברנו עליו (למה לי לקחת ללב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי כמובן ללמה לי לקחת ללב, מתנצל על הבלבול. רק להרחיב את הנקודה שלי. פרט למקרים מיוחדים*, קשה מאוד, לדעתי, להתייחס למנגינה (מלודיה+הרמוניה) בניתוק מהביצוע ומהעיבוד. גם האוזן שלי מעדיפה את למה לי לקחת ללב, על פני מרבית שיריו של פיק. אך אני חושד שההעדפה הזו מבוססת במידה רבה על גורמים אחרים שאינם המנגינה. בפרט, התוצאה היתה אולי מתהפכת לו היו מחליפים בין המבצעים ונותנים להם לעבד מחדש את השיר או אם הייתי שומע את שני הלחנים בנגינת פסנתר "ניטראלית". * מקרים שבהם המנגינה כל כך מיוחדת ויוצאת דופן עד שפרטי הביצוע מחווירים לעומת יופיה. הלחן של השמלה הסגולה הוא דוגמא מצוינת לטעמי. ולדעתי, אף אחת מהדוגמאות לעיל לא נמצאית בקטגוריה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> איזה לחן של חנוך עולה על "נאסף תשרי" ו"שושנת פלאים"? לטעמי יש לא מעט, בעיקר בגיזרת הלחנים הנוגים, למשל: "לילה", "לא יכול לישון עכשיו", "שיר ללא שם", "כי האדם עץ השדה", "עצים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי היחיד מהם שמתחרה עם ''נאסף תשרי'' הוא ''שיר ללא שם''. (ובנוסף לו, רק את ''כי האדם עץ השדה'' אני באמת אוהב, הרבה בזכות המילים ובזכות הסאנוד החשמלי המצמרר, גם בהקלטה של חנוך וגם בזו של גלרון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה מהלחנים הכי יפים של חנוך הם עוד מלפני שהוא היה ממש רוקר: "האוהבים את האביב" ושאר מה שהוא הלחין ל"שלושרים", "תחת כובד התפוח" ועוד כמה ששולה חן שרה, ואולי הכי יפה, סתיו של חדוה ודוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ''נאסף תשרי'' גם אני אוהב מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף מסכימים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה שלושה לחנים מופלאים (לטעמי) של נורית הירש: פרח הלילך, בלדה לשוטר, מקהלה עליזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מזה שהקרדיט על פרח הלילך מגיע לפרדריק שופן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשופן מגיע קרדיט רק על תיבה אחת בשיר, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על טעם וריח וגו'. ויקיפדיה גילתה (או הזכירה) לי עכשיו שהיא הלחינה את "כחולה כחלום", ומבחינתי זה השיא שלה, יחד עם "בואי לאילת". עוד כל מיני שירים שלה מתחילת הקריירה חמודים בעיני, לא מבריקים; שני הראשונים שהזכרת כנראה מאוד טובים, אבל לא עמדו אצלי במבחן ההישרדות האכזרי של עשרות האזנות. בשנות השמונים היא התחילה לנטות לבומבסטיות והימנוניות-יתר, בפרט עם שכבות של סינתיסייזרים ויהורם גאון. בטעם שלי השורה התחתונה שלה לא מזהירה. אבל אחד מלחני האייטיז שלה מופלא לטעמי, עם כל הסינתיסייזרים והבומבסטיות: "חלקת אלוהים". השילוב עם המילים נותן הצדקה מסוימת לבובמסטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואי לאילת באמת טוב. בכלל הלחנים שלה יושבים נהדר על המלים. שירונט הזכיר לי את "איזה בוקר של זהב"- איך הלחן מתחיל קופצני כשהבוקר מתפרץ, מתעגל ב"לו ניתן לפרוש כנף" ועולה ב"לעוף עם היונים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי את השיר, באמת נהדר! תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלדה לשוטר ועץ הכוכבים הם הכי מופלאים שלה לטעמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין גדול במוזיקה, אבל עץ הכוכבים ממש לא נשמע לי עברי. יכול להיות שזה עיבוד של נורית הירש. נשמע לי, לפחות בביצוע של חווה, משהו אידישאי עם טאץ' של ג'אז ברוקלינאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויקיפדיה אומרת שזה שיר יידי במקור. הלחן היידי הוא של נח נחבוש. העברי מושפע ממנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלחן המקורי רק מעמיק את החידה. בלחן המקורי האלתור של הג'אז כמעט שנעלם מן הביצוע של חווה. קצב הוואלס ונגינת הפסנתר מצליחות להסתיר לחלוטין שהלחן נולד באמריקה וקרוב יותר לפורגי ובס מאשר לאיציק מאנגר. ואז פתאום כמעשה קסם בלחן של נורית הירש ובביצוע של הרכב ג'אז (גיטרה, באס, תופים ופסנתר) לא רק הג'אז חוזר אלא אפילו הסווינג. לדעתי, היתה כאן הצטרפות מקרים של שלושה גורמים. ראשית התרגום החדש של יורם טהרלב שהעברית שלו מעצמה מושכת אל הסווינג, היידע המוזיקלי הרחב וכישרון הנגינה על פסנתר של נורית הירש והעובדה שכל תקליט שירי הילדים של חווה אלברשטיין (חווה ועודד בארץ הקסמים) היה באוירה של הרכב וואלס-ג'אז-סווינג. ראו למשל את השיר הפותח ''כל פלאי הקיץ'''' עם הרכב הג'אז של מל קלר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להוסיף את נחום היימן (''חופים'', ''אנשי הגשם'') ומוני אמריליו (''האיש מן הבקעה'' ''ההר הירוק תמיד''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעריץ גדול של מוני אמריליו (בזמר העברי גדולים ממנו רק ארגוב, רוזנבלום וזעירא). אבל אתה מצליח לאהוב בדיוק את שני הלהיטים שלו שאני לא. אם אני צריך לבחור רק שניים, אז "בצל כפות תמר" ו"ערב קיץ עם יונים". אני חושב שהאחרון נושא אצלי בתואר הלחן העליז הכי מבריק בזמר העברי (שזה נדיר, רוב הלחנים המופלאים הם דרמטיים או עצובים). (לפחות מנחצ'ה בחרת שירים ראויים גם לטעמי, אם כי יש לפחות עשרה שלו שאני עוד יותר אוהב. לבחור שניים אני לא יכול, אבל אחד כן: "על העיר עפות יונים".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוי. ברור שאני לא מתיימר לחלק ציונים למלחין כלשהו, יותר משאני מתכוון לתקן שגיאות דקדוק לדובר מנדרינית. אני משתמש, מדי פעם ובעיקר בעל-פה, בביטוי "X הוא בינוני מאד" כתחליף מעודן ל "X גרוע בעיני". מה שרציתי לומר הוא בפשטות: מתי כספי לא עושה לי את זה. בלי להתיפייף אני באמת חושב שזאת לא בעיה שלו אלא של טעמי הפשטני עד אימה במוזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(קיויתי שתגיד משהו על ''יום יום אני הולך למעונך'', לכמה מותיקי האייל עם זיכרון טוב מדי יש ראיה לאהבתך לו. אל תנסו לחפש, זה לא בשרת.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל להזכיר לי? אכן יש לי חיבה מיוחדת לשיר. מצד שני, זה שהצלחתי לנגן ולשיר אותו מרמזת שאולי אין הוא מן המורכבים שבשירי מתי כספי. שירים אחרים שהלחין הלה שחביבים עלי במיוחד: הנה הנה, ברית עולם, לא דיברנו עוד על אהבה, ביום מסה, אלוף משנה במילואים, לא ידעתי שתלכי ממני, זה מכבר, ילדותי השניה ועוד כמה... אבל נדמה לי שחלק אני אוהב רק כי הם מתאימים למנעד שלי או מסיבה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפגש איילים בבית וישנה, עשית חידון מוזיקלי שהתברר כקל למדי - איזה שיר נפתח באקורדים שניגנת. אני שמח שלעוד מישהו כאן יש פינה חמה ל''ביום מסה'', שיר מופתי, שנדמה לי שאינו בנוי להתחבב על ההמונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשניסיתי להשוות באופן "תחרותי" בין כספי לשדה גיליתי שזה קשה, מבחינה מעניינת (אותי לפחות). אצל מתי כספי, ברוב מוחלט של השירים, כל הגאונות נמצאת בלחן המושר עם האקורדים - כלומר, זמר עם גיטרה יכול לבצע אותם כמעט במלוא תפארתם (על הבמה הקטנה בקיבוץ, מתבקש לומר, או ליד המדורה). במעט שירים שלו שעולים לי לראש יש עוד נגיעה אינסטרומנטלית בולטת שמעלה את השיר קומה - בפתיחה או במעבר בין השורות או הבתים ("קול קורא הלילה", "יום יום אני הולך למעונך"). השיר היחיד שאני חושב עליו שיש בו תפקיד קריטי לעיבוד עשיר הוא "מערבה מכאן", אבל הוא כבר כספי מאוחר יותר, חלש יחסית מבחינת מלודיה והרמוניה. אני חושב שזה נכון גם לשאר אדמו"רי שנות השבעים1. בסדר, שני הקטעים הכי מבריקים של שם טוב לוי הם אינסטרומנטליים, אבל גם הם בעיקרם קו מלודי אחד; ול"יש לי סימפטיה" לא מספיק גיטרה, צריך פסנתר (ורצוי גם זמרת וירטואוזית). ברוב השירים של עידו שדה יש מלודיה + אקורדים מורכבים ויפים, אמנם לא ברמה של כספי או רכטר בשיאם; אבל עליהם נוסף עיבוד עשיר ומרובה הברקות, שיש לו חלק קריטי בחוויה. זה מעלה את השאלה, אגב, "איך לחלק את הציון" בין שדה לבין נדב הולנדר שחתום כמעבד/מפיק, או שאפשר פשוט לשער שיש ביניהם סינרגיה. ולאחר החפירה הזו - המוזיקה היא כל מה שנשאר, בחוויה הכוללת באוזן שלי (כלומר כולל העיבוד), שקול לשיר טוב מאוד של מתי כספי, או אם תרצה, שיר ממוצע של כספי מתקופת הזוהר שלו. זה הישג כביר בשביל שיר שהוא חיקוי/מחווה לכספי. וגם, אחרי שכתבתי שרוב השירים שלו טובים להאזנה - אחרי עוד האזנות לאלבום הראשון שלו, יש לי שיר אחד נבחר לפינה לשיפוטכם: עוד יום. ראוי לציון גם הנושא של המילים שלו - אמו הקשישה, אולי סיעודית. נושא חזק רגשית אצל המון אנשים, שלא זכור לי שום שיר שעסק בו. 1 ביטוי של בן שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפינה לשיפוטנו: א. גם למתי כספי יש, כידוע, שיר באותו שם. ב. שני השירים חולקי-השם הדגישו אצלי עוד יתרון כספיתי מוחץ - השירה עצמה. אצל עידו שדה, לפחות בשיר הזה, היא החלק החלש לטעמי. הקול שלו לא מעניין, נשמע משועמם וקצת משעמם. נמוך, אבל שטוח. לגבי הדיוק המוזיקלי אשאיר לאחרים לומר. אצל כספי, אולי מיותר לציין כאן, השירה נהדרת. צלולה, מדויקת, עם אופי ועומק ונופך משל עצמה מעל הוירטואוזיות של הלחן והנגינה. (ולגבי הזמרת הוירטואוזית - לא חיבבתי לא אז ולא היום את נורית גלרון. אבל מבצעת אחרת של שיר של כספי שהוזכר כאן - 'ילד אסור ילד מותר' אני ממש לא סובל. עוד משירי האייטיז שלה, אבל כשעם השנים גם נחשפתי יותר לאישיותה הטלויזיונית, זה אפילו התחזק. כמעט לרמת הקרינג'. אני לא מסוגל להאמין לשום דבר שהיא מבצעת, הכל נשמע לי כמו הצגה שאין מאחוריה כלום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יובל כתב ואני מסכים, הקול של שדה... דורש הסתגלות, וגם אחריה הוא נקודת תורפה. בנוגע לכספי, זה פשוט לא הוגן שהוא גם קיבל קול יפה כזה. (החיסרון היחיד שלו כמבצע הוא חוסר מוחלט של הבעה בפנים. אפילו זה, בהסתכלות מסוימת, לטובתו: זה רק מדגיש את ההבעה בקול שלו. וכשהוא מספר בדיחות זה עושה אותן יותר מצחיקות.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(טוב, זה כמו לומר שהחסרון של סלאש כגיטריסט זה שלא רואים לו את הפנים, או שקרמר מתפרץ לדלתות. זה לא חסרון, זה סמל מסחרי.) ולגבי הקול - אני חושב שזה מעבר לקול יפה כשלעצמו (בכל זאת, הוא לא אלביס פרסלי ולא אריתה פרנקלין. גם לא אריק איינשטיין), אלא המוזיקליות ומה שהוא עושה איתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולריכוך תגובתי הקודמת - 'המוזיקה היא כל מה שנשאר' הוא ממש אחלה, גם השירה של שדה טובה מאד לאורכו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו סיפר לי פעם על מתי כספי, שכשמוזיקאי צעיר פונה אליו עם שיר שחיבר (כדי לקבל חוות דעת, או אולי יותר), כספי מבקש ממנו לשמוע את השיר רק בליווי גיטרה או פסנתר, בכלל בלי עיבוד, כדי להתרשם מהמהות המזוקקת של השיר. זה מסתדר בדיוק עם מה שכתבת. השיר היחידי שעולה בדעתי ושעוסק בנושא של "עוד יום" (אם כי לא מהזווית של יחסי בן-הורה) זה "אדם זקן" של דני ליטני. בניגוד לעיבוד המקורי והמלא במחשבה של "עוד יום", העיבוד של "אדם זקן" נשמע לי עכשיו סתמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום אחה"צ התנגנו אצלי ברדיו באוטו זה אחר זה "לא חשבתי שתלכי ממני" של כספי, "הלילה" של ארז הלוי, ו- I Love You More Than You'll Ever Know של BS&T. כמובן שמיד נזכרתי בפתיל הזה שלנו. עורכים מוזיקליים, כידוע, הרבה פעמים משבצים שירים כך שיש איזשהו קשר בין שירים סמוכים ברצף. הקשר בין לחש"מ ל"הלילה" די ברור (כספי הפיק את כל האלבום ההוא של הלוי), אבל לקח לי זמן לגלות את הקשר לחוליה הבאה - המהלך ההרמוני (הלא טריוויאלי) בשורה הפותחת של "הלילה" ("הלילה אנגן לך בכינור אדום") הוא אחד לאחד המהלך ההרמוני בשורה הראשונה של הפזמון של ILYMTYEK (המילים של שם השיר, עם "בייב" באמצע). וגם קיבלתי תשובה לשאלה שמטרידה אותי אותי קלות מזה כמה ימים: הייתי לאחרונה (בפעם המי יודע כמה) בהופעה של מיקי שביב, שהוזכר גם הוא בדיון הזה, והוא וההרכב שלו ניגנו ביצוע בלוזי ל"בדד" של זוהר ארגוב. הם השחילו שם, בקריצה, איזשהו מהלך של בס + גיטרה + תופים שהושאל מקטע מפורסם שלא הצלחתי להיזכר מהו. אז זה המהלך שמופיע בין "If I ever leave you" לבין "you can say I told you so", על ההתחלה של ILYMTYEK (עם אורגן במקום גיטרה במקור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום מוקדם בבוקר שמעתי ב-88FM את Oh My Love של לנון, שאני מכיר ככה ככה. בסוף השיר התחיל קטע אינסטרומנטלי שלא היה מוכר לי בכלל, ואחריו תוספת של בית חדש, עם מלודיה אחרת לחלוטין. לקח לי כמה שניות טובות להבין שלא מדובר בתוספת גנוזה לשיר שסוף סוף רואה אור, אלא בשיר אחר לחלוטין, של שון לנון - Parachute - שהעורכים שיבצו מייד בסוף השיר הקודם. הסולם אותו סולם, הטמפו מאד קרוב, ה-feel הכללי דומה, וגם הקול של שון לנון מאד דומה בשיר הזה לקול של אבא שלו. זה היה אקט מכוון מצד העורכים, מן הסתם, ואני תוהה עד כמה שון לנון היה מודע לדמיון כשהוא הקליט את השיר שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך האלבום החדש? כן, כן כן, כן! בעיני, הכי טוב של עדר מאז השני (והראשון עם "להקה"). רוב השירים טובים פלוס, כולל השניים של נדב הולנדר והאחד של ספי ציזלינג (עם עיבוד שנשמע לגמרי אבנר קנר, או שמא יואל לרנר). בארבעה שירים מופיע אלמנט חדש אצל עדר, ונדיר בפופ בכלל - מקהלה קטנה! שהתפקיד שלה נע בין קונטרפונקטים זעירים לקו השירה הראשי לבין צלילי "מילוי" פה ושם; כאילו תפקיד סינתיסייזר שברגע האחרון ניתן לקולות אנושיים. נחמד מאוד. והעיקר, שני שירים שמתעלים לדעתי לפסגות של עדר: בתנועה במבט (עיבוד מלא שטיקים וטריקים, מוצדקים אחד אחד), ונעבור את המדבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא לי כבר לשמוע את "בתנועה במבט" מספר פעמים ברדיו. הפסנתר בפתיחה (וגם בהמשך) כל כך יוני רכטר שאני ממש מצפה לשמוע את אריק איינשטיין מתחיל לשיר :) זה שיר טוב אבל לא מהגדולים שלו לטעמי. השיר החביב עלי של עדר נשאר "יש" (בזכותך הכרתי אותו, תודה). הוא בפלייליסט שלי בספוטיפיי ולא נמאס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכתב ברצינות או שאני מחמיץ את ההסתלבטות שלכם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצינות. אבל אם זה מניח את דעתך קראתי באיזה מקום שהטעם המוזיקלי מתקבע איפשהו בסביבות גיל 35 וקשה לו להשתנות משם. זה הסבר לא רע מדוע תמיד המוזיקה של הצעירים נשמעת להורים שלהם כמו רעש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום גיליתי ש"פנקס הקטן" (שנמצא ברשימת האהובים שלי בספוטיפיי) הוא לחן של כספי, וגרוניך מנגן בפסנתר. יותר מכך- שיתוף הפעולה הזה הפגיש אותם, ואז הם עשו את מאחורי הצלילים [ויקיפדיה]. עוד התפלאתי ללמוד שהמלים של "ואותך" הן של גרוניך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידעתי על ''פנקס'' מהסדרה של קוטנר ברדיו (קול ההתחלות)... מה שאותי הרשים ותיסכל במשך שנים הוא שאם ב''עיר הגברים'' הופיעה כזו יצירת מופת, הדעת נותנת שהיו שם גם שירים אחרים מצוינים - אבל ברדיו לא משדרים. כלום, בכלל. חששתי שכל השאר נעלמו בתהום הנשייה, ואולי אפילו לא הוקלטו. אבל עכשיו גיליתי שרובם (או כולם) זמינים ביוטיוב, מתוך תקליט שיצא אז. צריך לחרוש אותו קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פאשלה מוזיקלית אחת של מתי כספי ב"פנקס" מציקה לי כל פעם: הלחן נגמר באופן סתמי, וזועק לסיום יותר משכנע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אז אחרי כמה האזנות, הסיכום שלי: זו בהחלט החמצה (עד כה) מצד הקנון של הזמר/הפופ העברי. כל תשעת השירים מצוינים וראויים להכרה, ביחד וכל אחד לחוד. ז'אנר המיוזיקל האמריקאי לא זכה להרבה מחוות עבריות; על דעתי עולים בעיקר "הכל עובר חביבי", שעשו את זה היטב בשיריהם המקוריים ("מדרגות הרבנות"), וגם בעיבוד עברי לשיר מפסגות הז'אנר, ולטעמי נכשלו כשהם ניסו לעבד בסגנון מיוזיקל קלאסיקות של זמר עברי (למשל). נציין גם את עדנה גורן במנדלבאום, ואולי רבים משירי פסטיבלי הילדים ("הי הו היפו"). בכל אופן, "עיר הגברים" הוא מחווה מלוטשת ומצוינת: דן אלמגור מפגיז בשנינויות, מתי כספי בלחנים שרובם לא יותר מפונקציונליים אבל הם עושים את העבודה כבסיס לעיבודים אלגנטיים ולביצועים קום איל פו. חריגים ברמת הלחן: השיר הפותח והשיר הנועל, שמפגינים ניצוצות כספיים מובהקים. אגב, חוץ מ"פנקס" רק עוד שיר אחד ("ג'ו הבדחן") מספר סיפור, וגם הוא בלי הנפח של "פנקס". בשאר השירים המילים הן רק אווירה והווי של ברנשים וחתיכות. כך שתרומתו של דיימון רניון למופע היא בעיקר השראה רוחנית כללית. לסיום, שאלה לבקיאים ברניון בעברית: האם "דו רה מי" הוא מונח ידוע בתחום? (ר' שיר בשם זה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, ששי קשת בכלל הוא זמר מיוזיקל, למשל ב''ומתוק האור בעיניים'', ויגאל בשן לפחות ב''מתוק'' וב''אלף שיר לצפון'', כשזה האחרון מביא אותנו ללהקות הצבאיות בתור הזהב שבין ששת הימים ליום כיפור, שכנראה שהו לא מעט באזור הז'אנר, גם אם לא קל להצביע על מקרים ממש מובהקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה לשאלה: כן, הכוונה "כסף". אני לא יודע איך זה נקרא במקור באנגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרמפפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הכוונה מתבהרת אחרי האזנה לשלוש שורות בשיר, רק לא הייתי בטוח אם זו המצאה של אלמגור לצורך המופע או שיש תקדימים בתרגומים. (שכ"ג: "מרשרשים" מוכר כביטוי מיושן לכסף, לא רק אצל ראניון, נכון?). ממה ששוקי כתב נדמה לי שאני גם מבין לפחות חלק מחוט המחשבה (משחק מילים על dough). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דו רה מי נשמע לי משהו שקשור למצלצלים ופחות למרשרשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ואני חושב שלפעמים הוא מתרגם גם ככה. אבל באופן כללי, למרות ש״דו רה מי״ זה חמוד, יש קצת בעיה בכך שכרמי בחר להמציא מילה בתרגום למרות שראניון השתמש במילה מוכרת באנגלית. היה עדיף לו נשאר עם המרשרשים והמצלצלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה משהו מוזר אבל חביב אצל ט. כרמי. ראניון השתמש בספריו בעגה של העולם התחתון בניו-יורק. המילים שם היו תערובת של אנגלית איטלקית ויידיש. (מלבד ''בצק'', כסף כונה גם ''חסה'' וגם ''תפו'א''). באותו זמן, שפת העולם התחתון בא''י-פלשתינה היתה תערובת של ערבית ויידיש. הבעייה של כרמי ולא רק שלו, היתה שציבור הקוראים שלו לא הכיר את השפה הזאת. מחברים פחות ''מקוריים'' כמו דב''א ואפרים תלמי הפכו את התרגום למפעל ''חינוכי'' שבו לימדו את קוראיהם את שפת הרחוב. ט. כרמי פשוט המציא מראשו. כך הפך הבצק לדו-רה-מי. אאז''ן הוא גם השתמש במילים ארמיות. הפושעים אצלו נשמעים לפעמים כמו חבורת אמוראים הדנה במשנייה היומית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כרמי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. והוצאת הספרים עם נייר הדק והמתפורר מ. מזרחי. ונזכרתי בעוד 2 תרגומים: הכלא הפך לחד-גדיא ובמקום מרשרשים היו ירוקים שדוקא נקלט בסלנג העברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון יצא בשנת תש"ט בהוצאת "הדב" ונמכר לכל דורש תמורת 250 מיל שהם 0.000025 ש"ח. אני הבעלים הגאה של עותק מתפורר עליו שילמתי לאחרונה 80 ש"ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מתפורר ויש מתפורר. סיפורי דיימון ראניון יצאו בכל מיני הוצאות (דקל, רמדור), ביניהן גם הוצאת כרמי (הוצאה של המתרגם עצמו). נדמה לי שהתרגומים הראשונים של ראניון יצאו בספרים מהודרים. מ.מזרחי [ויקיפדיה] באיזשהו שלב בשנות ה-70 הופיעה הוצאת מ. מזרחי שהיתה הוצאה פרטית והתנהלה ע"פ שיקולי רווח. ההוצאה תרגמה והוציאה מגוון מרשים של ספרי מופת וספרות זולה (3000 כותרים עד היום). הספרים היו בכריכה רכה ומנייר ממוחזר שהיה דק יותר מנייר רגיל ונוטה יותר לגוון כהה. כדי לסבך את התמונה, בתוך ההוצאה עצמה היה מותג "מועדון הספר הטוב" שאותו ערך אליעזר כרמי, שם הופיעו הספרים היותר קלאסיים של ההוצאה. הספרים של המועדון היו בפורמט גדול וכריכה קשה, אבל עדיין עם הנייר האפרפר-חום. אני זוכר ששאלתי את הספרים הללו מן הספרייה. במסגרת הזו הוציא כרמי, גרסאות מקוצצות ומחודשות של תרגומיו הישנים ותרגומים חדשים של סיפורים מאוספיו של ראניון. זה היה גם גורלו של פנקס הקטן. התרגום של א. כרמי הופיע בפעם הראשונה ב-1957 באוסף הסיפורים " טיפוסים קשוחים" שהופיע בהוצאת הבית שלו (כרמי את שות'). הוא הוציא את אותו האוסף בפעם השנייה ב-1996, בהוצאת מ. מזרחי ב"מועדון הספר הטוב". הסיפור על Pinks הקטן אינו מופיע בספריו של ראניון, אלא הופיע כחלק מסדרת כתבות-סיפורים שפרסם ראניון בירחון collier's. יותר מאוחר ראניון המחיז את הסיפור והפיק אותו כסרט עם הנרי פונדה ולוסיל בול (The big street). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר ''מחרוזת הפנינים'' שיצא לאור בשנת תש''ט מופיע הסיפור על ''פנקס קטינא''. ההוכחה נמצאת בידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל זה לא תרגום של א. כרמי אלא של יצחק אברהמי מ-1954 פנחס קטינא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לתרגום מ-1954 להתפרסם בשנת 1949, והספר עליו אני מדבר, שכולל כאמור את "פנקס קטינא" תורגם ע"י א.כרמי. לא טרחתי לקרוא את הקישור שלך, כי מחלון חדרי אני רואה בקלות שבניין ההסתדרות עומייד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב צדקת. י. אברהמי היה העורך של "מכלול הסיפור הקצר: אנתולוגיה" מ-1954, שם מופיע הסיפור תחת הכותרת "פינקס קטינא". א. כרמי אהב למחזר חומרים ואם מיחזר פעמיים, מדוע לא ארבע? (1949, 1954, 1957, 1996 ואולי יותר) בכל אופן השיר "פנקס הקטן" שכתב דן אלמגור הוא מ-1970, מצוך המחזמר בהשראת סיפורי דיימון ראניון, "עיר הגברים". מה שמעניין בהפנייה שנתתי, הוא ההשוואה בין השיר למקור הדיימון ראניוני. כאמור הסנטימנטליות של ראניון טבולה בחומר שאולי לא הורג אותך, אבל נותן לך כאב בטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידוע לי, אבל בחיפושי, יחד עם החרס1 עלה גם הקטע החביב הבא לגבי הפועל "רשרש" בכלל: גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, אם כי ביצירתו, מופיעה רק בסיפור "מאחורי הגדר": הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר. – מאחורי הגדר פרק ו'. ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור: הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה. מכתב ב"הדואר" 1920 __________ 1- * עפ"י תקציר גוגל של האתר המת להיטון.קום http://lahiton.com (המחבר של הטקסט אינו ידוע לי, אבל הוא מתייחס ישירות לפינקס הקטן שלנו) השימוש הזה מקורי של המתרגם: "לא סתם תרגם, אלא המציא סלנג חדש, ביטויים חדשים, כמו מרשרשים, ... כשהקור הניו יורקי היה גדול מנשוא עבורה, דרשה ממנו לנסוע מערבה, אל השמש." * גם אצל נוריתה בביקורת של גל פרל וגם בזאת של דרורה גרופר השימוש הזה מוזכר כחידוש של המתרגם, אבל מי הן שתי אלה וכמה אמינות הן, אין לי מושג. * מיודענו אלי אשד מייחס אף הוא את הרשרוש הכספי לא. כרמי. אבל - מה שיכול, אולי, לשמש דוגמא נגדית הוא "העולם הזה" שכתב כבר ב-1954: "בארצות הברית ובבריטניה... האנשים מלאי כבוד לכספם, אפילו כששוב אינו מרשרש כביום צאתו לאור העולם" ועוד יותר קרוב: "...עם שטרות רבים אחרים, חדשים ומבהיקים, בא באניה ארצה מארצות הברית, מקום בו הודפס. יחד עם חבריו המרשרשים היה ארוז כחבילות ישרות זווית קשורות בחבל..." (ההדגשות, כמובן, שלי). התרגום של א. כרמי מאוחר יותר, כנראה מ-1958. כאן עייפתי מהחיפוש, אבל בטח אפשר לטרוח ולטרחן עוד קצת אם מישהו באמת מעוניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעניין הכותרת, למדתי היום גם שדוד בן גוריון כתב מכתב(ים?) מפרגן למערכת "העולם הזה". לנוחותכם, הנה ארבעת הדברים ששכחתי בתמורה: 1. 2. 3. 4. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, "אין לקפח שכר רצון טוב". ובימינו? אילו לא היו מקפחים שכר רצון טוב - דיינו אילו היה בכלל רצון טוב - דיינו אילו היה בכלל מישהו מתחת גיל 50 שמבין את המשפט הזה - דיינו די, די נראה לי שהפוליטיקאי היחיד היום שמסוגל לדבר בעברית מליצית הוא ביבי, אבל הוא מתבזבז על הקהל שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאד, מה שגילית! תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. התרגומים החלו לפני כן. עפ"י דף היוצר של המתרגם ב"פרויקט בן יהודה" (שלא זוכה לפרומיל שבחים ממה שמגיע לו): הראשון, "מחרוזת הפנינים",תורגם ב-1949 (תש"ט) אחריו "השבעה" ב-1952 ואז "ליליאן" ב-1954. לא ידוע לי אם "מרשרשים" הופיע במי מהם, אבל אני נותן למר כרמי להנות מהספק. אומרים שזה הולך טוב עם בשר שור הבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שיפה שבציטוט שלך מ"העולם הזה, "מרשרש" הראשון הוא בבירור לא מילה נרדפת לכסף אלא הצליל שהוא עושה; ו"מרשרשים" אחר כך יכול להיות זה או זה. אבל עד עכשיו אני תמיד דמיינתי שמי שמרשרש הוא מטבעות, ורק בזכות הציטוט הזה אני מבין שמטבעות הם מצלצלים והמרשרשים הם שטרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בקיא ולא נעליים, אבל התשובה חיובית. מוכר גם כ''מרשרשים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני לרכב על הגל שלך ולהזכיר עוד החמצה עברית של שיר ממחזה מוזיקלי מתורגם. משום מה הבלדה על פנקס הקטן מן המחזה "עיר הגברים", מזכירה לי בלדה אחרת, את ג'ני של הפיראטים מ"אופרה בגרוש" של ברכט וקורט וייל. דיימון ראנייון תמיד צובט לי את הלב ומזכיר לי את ימי הנעורים, אבל בינינו לבין עצמנו, רוב הסיפורים שלו אינם אלא בדיחה הנמרחת לאורך נובלה שלמה. פנקס הקטן מנסה להיות מחווה לכל האהבות החד-צדדיות, אבל מצליחה להיות בעיקר מחווה סנטימנטלית. במקור (הציני של ראניון) זה עוד יותר גרוע. קראתי שבסיפור המקורי, הוד מעלתה ביקשה מפנקס שיקח אותה למיאמי כדי שתוכל ל"צוד" לה שם מבין הפנסיונרים בעל עשיר. מה שבא להזכיר לנו שראניון כמו אחרים נוא עוד עובד של תעשיית הבידור ההוליוודי (הברודווית ליתר דיוק). באופן מפתיע, הלחן הולך בדרך מקבילה. הבלוז של מתי כספי, הוא בעצם ג'אז וג'אז מאד מאד פופי. עוד יוצר לא ברור. על ברכט, אפשר להגיד הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר שהוא בא לשעשע אותנו ואין לו מה להגיד. לג'ני של הפיראטים, אני מעדיף 2 ביצועים באנגלית. נינה סימון התלמידה המצטיינת של הריאליזם המהפכני של ברכט, הופכת את פנטזיית הנקמה של ברכט למחאה מינימליסטית אילמת ואת הספינה החותרת אל החוף כשדגל הגולגולת מונף על התורן, לספינת משא שחורה הצפ' קרוליינה. נינה סימון שרה קורט וייל ואילו ניק קייב החצוף והמרדן יחד עם הזמרת והיוצרת Shilpa Ray הופכים את השיר לקינת פאנק מייללת. Shilpa Ray בעברית המחזה (אופרה בגרוש) הועלה כמה פעמים ובוצע ע"י רמה סמסונוב וחנה מרון, אבל הביצוע שלהן הוא 3wwאופראי או קברטי בהתאמה ואין כאן את פטיש הקרח האמור לנפץ את אדישות הקורא כמאמרו של קפקא על האומנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כילד, כאשר חנה מרון שרה את "וספינה של פיראטים" היתה עוברת בי צמרמורת. לבושתי, עד שקראתי את ההודעה שלך חשבתי משום מה שזה לקוח מ"פונדק הרוחות" של אלתרמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחנה מרון יש במפתיע קול יפה מאד (מזכיר את מרלן דיטריך). הביצוע שלה לג'ני של הפיראטים הוא קברט מצויין, אבל ברכט לא כותב לא אופרה ולא קברט. הוא כותב מחזות מוסר. הקברט בתרגום של שלונסקי "רבותיי ופתאום תחדלו מלצחוק" הופכים אותו לפאתטי. העיבוד של ניק קייב מועדף בעיניי, מפני שהוא מסרב לאובייקטיביזם של ברכט ולקברט של קורט וייל. ושובר את הלב בקינה פאנקיסטית על מחזה הטבח האנושי. הקו המקשר ל"פנקס הקטן" הוא שגם פנקס הקטן הוא סוג של פנטסיית נקמה. וברי דנינו כתב ב"הארץ" אסוציאציה יפה לתחום הפוליטי הוא לא העיף בהם מבט, להם זה לא היה איכפת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קורט וייל ואת אופרה בגרוש היכרתי רק בזמן שירותי הצבאי, וכמובן התאהבתי בלוטה לניה אונד דאס שיף מיט אכט זגלן אונד מיט פונפציש קאנונן, בעברית הוסיפו עשרה תותחים. והכי כיפיים היו כמובן ה"אלה" וה"הופלה"! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כמובן התלהבתי מהקברטיות והתיאטרליות, עד הפתיל הזה בכלל לא הבנתי שאפשר אחרת - תודה!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הה. אחד השירים שאני ממש לא יכול לסבול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי מערכת יחסים רעילה, ומהצד הפחות נפוץ (?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום בעיה עם הסיפור עצמו (אני חסיד שוטה של דיימון קשישא) אבל ה''פנחס הקט-א-א-א-ן'' הופך אותי לדרייפוס (לא, לא המרגל הצרפתי. הבוס של קלוזו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד המקומות החביבים עלינו לקפה של בוקר הוא בית קפה פינתי ברחוב פנקס שקורא לעצמו ''פנקס הקטן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זכרתי עד כמה הסיפור המקורי על Little Pinks - הייתכן שדן אלמגור לא בדק במקור? - חביב. הגיע הזמן לבלות עוד קצת זמן איכות במחיצת דיימון, אחרי כמה עשורים בהם הוא נזנח על לא עוול בכפו. אני לא חושב שלאורך כל חופי הפיליפינים יש יותר פנינים מאשר במטמון הגוטנברגי הזה. טעימה לדוגמא, על ההתחלה של סיפורנו: In fact, the reason she is called Your Highness and is considered such a pain in the neck is because she plays the frost for all who are not well established as practically zillionaires, and she makes no bones of stating that her angle is to find a character of means who is not entirely repulsive and marry him, and when somebody asks her what about love, she says well, what about it, and, of course, there is no answer to this. או:In fact, Joe Gloze, the owner of the Canary Club, states that as far as he is concerned he will just as soon marry a fire plug as Your Highness as he says he figures a fire plug will not be so cold and hard in case of a clinch. But, of course, Joe Gloze admits he is only guessing both ways. טוב, אם לא אפסיק כאן אעתיק את כל הסיפורים שלו הנה.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בזכותך היום למדתי כמה משהו'אים חדשים, והצדקתי את הכותרת של הפתילון: 1. המילה "זיליונר" נטבעה כבר מזמן ולא במילניום הנוכחי כפי שחשבתי בטעות. 2. השפה של דיימון כנראה כה מופלאה, שעושרה הרחק מעל היכולת שלי להבין אותה (מה שקורה לי בדרך כלל עם idioms)1. 1 אני אמחל על כבודי ואתבזה בשאלה האם יש תרגומים ראויים לסיפוריו החביבים עליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה וכמה ספרים בעברית. התרגום אמנם אינו עולה על המקור, בניגוד לדיעה שהיתה רווחת בשעתה, אבל בהתחשב בקושי המובנה א. כרמי עשה עבודה מצויינת. האנגלית כמובן כתובה בדיאלקט אנכרוניסטי/מקומי למדי, אבל בזכות ההקשרים1 לא קשה במיוחד להבין את כוונת המשורר. ___________ 1- מה שמסביר חלקית את הכשלון הקולוסאלי של גוגל בנסיונות להתחרות עם מר כרמי. הנה התרגום שם הציטוט הראשון שהבאתי קודם ואני חוזר עליו כאן לנוחותך: In fact, the reason she is called Your Highness and is considered such a pain in the neck is because she plays the frost for all who are not well established as practically zillionaires, and she makes no bones of stating that her angle is to find a character of means who is not entirely repulsive and marry him, and when somebody asks her what about love, she says well, what about it, and, of course, there is no answer to this. למעשה, הסיבה שהיא נקראת הוד מעלתך ונחשבת לכאב כל כך בצוואר היא משום שהיא משחקת את הכפור עבור כל מי שאינם מבוססים היטב כמיליונרים, והיא לא מוציאה מעצמה את הטענה שהזווית שלה היא למצוא אופי של אמצעי שאינו לגמרי דוחה ולהתחתן איתו, וכשמישהו שואל אותה מה עם אהבה, היא אומרת טוב, מה עם זה, וכמובן, אין לזה תשובה.אני מקווה שאזכור לחזור הנה עוד שנה שנתיים ולבדוק הקלו המים מעל פני האדמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרתי אל בור המים. התרגום של גוגל נשאר כמו לפני שנה, ולעומתו bard שמתגאה בכך שהוא דובר עברית הציע את הנוסח המקסים הבא: "בעצם, הסיבה שהיא נקראת יור היינס (כתיבה מקוצרת של HH, כינוי רשמי לחברי משפחה מלוכה) ונחשבת כמו ציר בעורף היא בגלל שהיא משחקת את הקרח לכל מי שאינו מוצלח כמעט כמו ביליונר, והיא אומרת בבירור שהמטרה שלה היא למצוא אדם עשיר שאינו מאוס לחלוטין ולהתחתן איתו, וכשמישהו שואל אותה מה לגבי אהבה, היא אומרת אז מה לגבי זה, ו, כמובן, אין לזה תשובה". שאלתי AI איך ייראה התרגום עוד שנה בהסתמך על ההתקדמות הזאת, והתשובה היתה 42. סוף סוף משהו הגיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאוץ'. מעניין ש-pain תורגם דווקא ל"ציר" (לקח לי זמן להבין שזה כנראה כמו ב"צירי לידה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציר בעורף ישר מזכיר לי את הבורג מסטאר טרק TNG. כנראה בזכות שלט מההפגנה אתמול בקפלן (כן כן, יצאנו למחוזות הלחות הכבדה) שעליו תמונה של קוביית הבורג והכיתוב Resistance isn't futile. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלת בשלטים "כולנו לחים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלט שהמצאתי זה עתה למחאת המשוררים (בעקבות עמיחי בעקבות התפילה): עלמלא מלא חרדים אלמלא העלמלא מלא חרדים היינו פחות חרדים. (יש לי הרגשה שאפשר לשפר את השורה האחרונה. אפשר להוסיף "(ולא רק פה)" וזה מקרב את זה לעמיחי אבל די חסר משמעות.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוכזב מהרגרסיה של ''ו, ''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומשהו נוסף שלמדתי מהדיון הזה, והוא מביך כפי שהוא מופרך - אני הייתי משוכנע שמי ששר את "פנקס הקטן" הוא נתן דטנר, ובעקבות גיגולים בפתיל הסתבר לי שזה בכלל ששי קשת! להגנתי אני יכול לומר שנחשפתי לשיר בסוף שנות השמונים, ברדיו, ובלי אינטרנט שיכול להבהיר עובדות טריוויה שכאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט נראה שאלמגור בדק. בסוף מתברר ש־Pinks היה הכינוי שלו ושמו היה Pincus. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אתה צודק. שכחתי לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתרגום שאני קראתי בצעירותי הוא נקרא ''פינקוס הקטן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת הסיפור המקורי יפה. אבל אני חייב לומר לזכות דן אלמגור שהתמצות שהוא עשה לסיפור לכדי שיר לא פוגע בסיפור בכלל. אולי ההפך. העלילה המרכזית וצמד הדמויות כל כך נפלאים, שהם עוברים במלוא תפארתם גם במעט מילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים, וחייב להודות שלמרות חיבתי העזה לדיימון, לטעמי לא היה מזיק לקצר קצת את הסיפורים שלו. אולי שילמו לו לפי מילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות המלצתך, ומשהו שהטריד את מוחי,הלכתי וקראתי את הסיפור לכל אורכו ואלה מסקנותי: א. בהחלט ניתן היה לגזום חלק ממנו על ידי עורך מיומן בלי לפגוע ממנו, אולי להיפך. ב. כמו שחשדתי - דן אלמגור אכן הוסיף לידידנו פנקס הקטן כסא מחושמל, שלא באמת הגיע לו, לאומלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא מתחרז קל וזה מה שחשוב בכלל. אני תוהה אם מאיר אריאל הוא צאצאו הרוחני של דן אלמגור. ''מכופף הבננות'' נשמע לדעתי ממש כמו טקסט של אלמגור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מחבב ומעריך את דן אלמגור, אבל לדעתי אריאל מתוחכם ומתחכם לאין ערוך יותר ממנו. אני בספק אם אלמגור היה בכלל חושב על הרעיון המרכזי ב"מכופף הבננות". אולי כן; אבל ההרגעים הממזריים ביותר בשיר הזה הם לדעתי מעל לרמתו של אלמגור. ה"אפס" בבית הראשון, ה"אני חושב, כזה" (שכאילו מצביע על הגודל, אבל זה שיר מושר אז לא אומר כלום), "גמד ענק" שאבותיו הם "הנפילים הננסים", "לשמוע את הקנאק". וכל זה, בשיר שהוא אחד הפשוטים ביותר של אריאל המוקדם, שלא לחינם ממוסגר כשיר ילדים. השירים היותר קנוניים שלו הם הרבה יותר בארוקיים מזה בחרוזים, ומעבר לכך, הרבה יותר מעורפלים ופרומים בתוכן - וזה כבר יוצר הבדל שהוא לא רק הבדל של מידה (בתחכום) אלא כבר סוגה אחרת, שאולי אריאל הוא היחיד בה. אריאל המאוחר כבר הרבה פחות מתוחכם/מתחכם, אבל שונה מאלמגור באופנים אחרים. אני לא יכול לחשוב על צאצאים רוחניים של אלמגור, אבל יש לו כמה וכמה אבות, דודים ואחים רוחניים - חפר, מוהר האב, טהרלב, וירון לונדון, שאני חושב שהוא היה המובחר ביותר בסוגה, אם כי הרבה פחות פורה מהאחרים. וכולם היו רוצים להיות אלתרמן, אבל לא הצליחו בכלל להתקרב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לומר ש''ונצואלה'' הנונסנסי של אלמגור הוא אב רוחני לדני סנדרסון ו''משינה'' המוקדמת (אבל אצל אלמגור זו היתה יציאה קיצונית). הבדל מעניין, ''ונצואלה'' עדיין מדבר בגוף ראשון רבים, שממרחק הזמנים נראה בחירה מוזרה, אבל באותה תקופה כנראה היה ברירת המחדל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדיברנו כבר על כך שרק הרוק הכניס את הגוף ראשון יחיד למוזיקה העברית. בחו''ל היה את הבלוז,הרמבטיקו (''בלוז'' יווני) השנסון (שהגיע לארץ דווקא בתרגומים של נעמי שמר אלופת הביחדנס) וכו'. בישראל הסוציאליסטית של שנות השישים לא היה הרבה מקום לשירים בגוף ראשון יחיד. זה היה ''אנחנו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגינות מחייבת לציין שתמיד היו לפחות קצת שירי "אני" בזמר העברי. "ככה כך ולא אחרת", "ציוניוני הדרך", "זמר נודד", "זמר אהבה לים", "כשאור דולק בחלונך" ו"אותך (נזכרתי בך לעת ערבית)" קופצים לראש, והם זמר עברי מיושן ככל שאתה יכול לבקש. יתרה מזו, היו גם שירים אישיים, כואבים וחשופים לא פחות מברוק: דווקא בהתחלה-בהתחלה, המשוררת שאפשר לקרוא לה הפזמונאית הראשונה של הזמר העברי מזוהה בחוזקה עם כתיבה כזו. עוד שתי דוגמאות שקופצות לי לראש הן עד הלום של שלונסקי מ-1927, והשיר אלייך של אורלנד מ-1943 (יצירת המופת הראשונה של הזמר העברי, אם יורשה לי רגע של לנדוור. נזכיר לאורלנד גם את "שלכת" ו"אני נושא עמי"). כל זה כמובן בלי לחלוק על כך שהם לא היו מיעוט, ושהרוק הפך אותם לרוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דוקא קפץ לעין ש"לא שרתי לך ארצי" הוא לכאורה 'אני', אבל נושא השיר הישיר הוא הארץ, שהיא ה'אנחנו' הגדול מכולם, הלא כן? (גם אם אפשר להתווכח מי יותר 'חשוב' בשיר, ברור שהארץ היא לפחות הרקע והניגוד שמולו נמדד ה'אני'). במידה מסוימת גם 'ציוניוני הדרך' הוא שיר מולדת במסווה של מסע אישי (או להיפך, ועדיין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ב"ציוניוני הדרך" הדובר קיבל לחייו אישה במקום טיולים. הוא אח תמטי, עם הרבה פחות טקס בישבן, של "את חירותי". בעצם השיבוש שעשינו בילדותנו לשם השיר, שהיה נראה לנו מה-זה גס וחצוף, לא עד כדי כך רחוק מכוונת המשורר.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(את השיבוש הזה עשה דב״א כשהיית בן תשע, לא יודע אם האושאים קדמו לו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שהשיבוש הזה נולד כמעט מייד עם בואם לעולם של השיר או של מילת הסלנג, מה שבא שני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיבוש הדב"אי ההופכי: כשהייתי בתיכון, לפני אחד מימי ההורים, אחד הילדים בכיתה כתב בגדול על הלוח "ציונים זה לא הכל". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, לא זכרתי את זה בכלל. ככה זה כשמסתמכים על הזכרון העבש מלפני עשרות שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מסכים. מתוך 14 השירים ב"אהבה ראשונה", האלבום הראשון של שלישיית גשר הירקון מ-1965, ספרתי עכשיו שבעה שהם בגוף ראשון יחיד (או לגמרי, או פחות-או-יותר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי? זמר שלוש התשובות נועץ בך מבט שיפוטי נרגן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה דוקא מהצד הנפוץ יותר, לא ככה? _____ זו לא באמת תחרות מי יותר רעיל, בדברים האלה לצערנו יש מספיק מקום לכולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל עם הסיפא של התגובה שלך לא היה לי ויכוח :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיותר לציין שה"הכי" שלי היה יותר צורת התבטאות1 ופחות מדידה השוואתית כמותית :) 1 דינוזאורים זה הכי נייינטיז, כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נההה, ניינטיז זה הכי דולפינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכיף, זה לא סותר (ונראה שהוכחנו ש'הכי' היא פעולה לא קומוטטיבית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"זמר שלוש התשובות? קלישאה רומנטית רכרוכית", נחר בבוז "ניגון עתיק" בעודו מוסיף רוש לקדרה. בנוגע לפנקס, אני לא בטוח שהייתי קורא למערכת היחסים שם רעילה. נצלנית כן, בהחלט; אבל אם חושבים על איך היה פנקס לפני אותה חבטה בהוד מעלתה, אני חושב שבלעדיה חייו היו זניחים ומוחמצים, לא רק במבט מהצד אלא כנראה גם מבחינתו. מערכת היחסים שנוצרה כן נתנה טעם לחייו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לה לה לה... מסכים על פנקס. שני הצדדים יצאו מורווחים- פנקס זכה לתשומת לב ממושא אהבתו, שאחרת לעולם לא היה זוכה לה. יותר מכך- הוא זכה לבסוף בהודאה באהבתה אליו, וזכה פוסט מורטם להיות האביר שלה. הוד מעלתה זכתה בכבוד, אפילו אם זה רק מאדם אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי להיפך - אחד המאפיינים של נפגעי מערכות רעילות הוא שכנוע הצד המוכה ש''זה הכי טוב שיוכל להשיג'' ושלא מגיע לו יותר. חיים שלמים במערכת יחסים חד צדדית במקום להיפטר ממנה ולמצוא מערכת יחסים אמיתית וראויה יותר הם הפסד, לא רווח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או בקיצור ובקישור - גם פנקס הקטן הוא העץ הנדיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אבל באותה מסגרת, שהוא בחר בעצמו, הוא השיג את המקסימום האפשרי. כאשר הוד מעלתה שוברת דיסטנס לפני שהיא נופחת את נשמתה פנקס זוכה לקתרזיס, דבר שנפגעי מערכות יחסים רעילות לעתים נדירות זוכים בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר קצת חפירה, אבל הרמת לי להנחתה. לא שוברת דיסטנס ולא נעליים. מבחינתי הוד מעלתה היא הנבל הגדול של השיר הזה. כזאת נבל, שאפילו את הקתרזיס החלול שהיא מוכנה להעניק לו, היא מעניקה בשנייה האחרונה. יכלה גם לומר לו חודש או שנה לפני ולבלות איתו פרק שמן קצר אך מאושר (לאין קץ מבחינתו), אבל למה לא עשתה זאת - כי זה שקר. שקר לבן שהיא מעניקה לו כשכבר אין לה מה להפסיד. צ'ק פתוח על סכום של עשירית אגורה. (כמה גברים מכים אומרים לנשותיהם המוכות שהם אוהבים אותן? מלא). אז מבחינתי - הקתרזיס החלול הזה הוא אולי הרגע הכי אכזרי בשיר כולו. על פי העלילה, יש מצב שהרגע הזה הוא שהביא למותו המחושמל של פנקס. אולי בלעדיו היה יכול להניח את סאגת הייסורים הזו מאחוריו ולהמשיך בחייו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוש יפה. אבל אני לא מסכים איתו. בעלילה הזו כל אחד הוא מה שהוא. היא לא יכלה להגיד לו לפני, כי היא הלוקחת והוא הנותן. ברור שהעלילה אכזרית, ותחושת ההחמצה מ"למה לא אמרה לו קודם" היא חלק אינטגרלי, אולי אפילו אחד מהעיקרים שלה. אני מסכים שההכתרה של פנקס לאביר (דה לה שמאטע) היא זו שמובילה אותו אל מותו, וזו מבחינתי סגירה יפה של סיפור שבדיעבד נראה דטרמיניסטי. אפשר אפילו לומר שהוד מעלתה מתוודה בפני פנקס כדי להפעיל אותו לנקום את נקמתה, היינו גם אחרי מותה היא הלוקחת והוא הנותן, אבל מבחינתי זה לא מפחית מהאותנטיות של הוידוי. פנקס זכה לקתרזיס, ומבחינתו המחיר שהוא שילם לאורך כל הדרך היה כדאי מאוד. הוא עולה בצעד קל אל הכסא המחושמל. האם אפשר להגיד את זה על נפגעי מערכות יחסים רעילות אחרים? עולות בדעתי כמה "פנקס קטנות" מהסיפור של הוד מעלתו אייל גולן. אני חושב שהן לא היו מחייכות בדרך אל מותן. מאידך כל מיני פנאטים, בעיקר דתיים (רבי עקיבא, יגאל עמיר) כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מתי כספי: "את השיר 'פנקס הקטן' ביצענו בהקלטה, שלמה ואני, בארבע ידיים. אני ניגנתי את האקורדים בחלק הנמוך שבמקלדת הפנסנתר ושלמה אילתר באוקטבות הגבוהות". (מתוך הספר "רוק ישראלי, 1967-1973") אף פעם לא התחברתי לשיר הזה, ובהקשבה נוספת עכשיו, עדיין לא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |