ילד פלא לעשור שלנו 3855
בשבע השנים האחרונות אלון עדר הוא שומר גחלת הגאונות המוזיקלית בפופ וברוק הישראלי. עוד שבועיים הוא מעלה אופרת רוק. מה צפוי? שום דבר לא צפוי.

בכתבות על אלון עדר, ואפילו בתגוביות ששיריו מקבלים ב"בנדקאמפ", חוזר המוטיב של "ילד פלא שנות השבעים". עדר הוכנס למגירה הזו בעקבות אלבום הבכורה שלו, ומאז עמל לצאת ממנה. ילד הוא כבר לא, פלא הוא עדיין כן. וכפי שנראה, הוא ממש לא רק שנות השבעים.

אלבומו הראשון של עדר, מתחילת 2011, נשא רק את שמו. האסוציאציה לשנות השבעים התבקשה: רוב הטקסטים היו שירי משוררים, מולחנים למופת ומעובדים בטעם טוב; לא רוק, לא ממש פופ. הכותרת "שירי משוררים" נכונה טכנית אבל מטעה – כל השירים הם במשקל טקסטואלי קל, וטוב שכך. גם אם מלחינים שירי משוררים, מוטב שהטקסט יהיה קל יחסית, שלא יתחרה במוזיקה. מה גם ששירתו של עדר, מאז ועד עכשיו, נשמעת קלילה מכדי שיוכל לשכנע עם טקסט כבד.

שיר אחד מאלבום הבכורה הסתנן אפילו לגלגלצ, ולו בטפטוף: "ויש ציפור בשמים". אפשר להבין את הבחירה ב"ציפור" כסינגל: זהו השיר השלם ביותר באלבום. טקסט שנון של עמיחי, ולחן שלא מאפיל עליו אבל גדוש יופי בזכות עצמו. העיבוד הוא לגיטרה אקוסטית, פנדר רודס וחליל, ובזה האחרון מנגן מי אם לא שם טוב לוי; מישהו ביקש שנות השבעים?

עדר ליד הפסנתר

אלון עדר (באדיבות הבלוג של יובל אראל)



אני תוהה האם עדר היה זוכה ליותר פופולריות לאורך הקריירה שלו אילו היה בוחר לשלוח לרדיו את "ההוא עם הכלב השחור". "ציפור" הוא שיר נפלא, אבל מינורי; הוא אומר "שנות השבעים" בנימוס, וקל לפספס אותו. "ההוא עם הכלב השחור", לעומתו, צועק בחוצפה "מאחורי הצלילים": לחן הבתים מטורלל, מאולתר למשמע, ומנגינת הפזמון (ללא מילים, "פָּה פָּה פָּה" עם פסנתר) פרועה אף היא אבל קליטה מאוד, ותופסת את האוזן לא מוכנה. מה לעזאזל שמעתי עכשיו? מאיפה זה בא?

רגעים מוזיקליים מבריקים

"ההוא עם הכלב השחור" מדגים גם קשר אחר, עדין יותר, של עדר לשנות השבעים. באותו עשור פינקו אותנו כספי, גרוניך, רכטר, קנר ולוי ברגעים מוזיקליים שחורגים מ"מנגינה טובה" ואפילו "מנגינה יפה"; רגעים מוזיקליים שמוציאים אותך משיווי משקל, שגורמים לך לפחות לחייך בהתפעלות, ולפעמים לשמוט לסת. אחרי שנות השבעים הרגעים האלו התמעטו. היו הבלחות, כמו "טאטו", שלומי שבן, ובוודאי עוד רבים; אבל לאורך זמן, יסוד הלחן בפופ וברוק הישראליים (והעולמיים) הלך ואיבד מחשיבותו, ואיתו הידלדלו הרגעים של גאונות מוזיקלית. אלון עדר מספק, בכל אלבומיו, שפע של רגעים כאלה. הוא מלהטט במלודיות, בהרמוניות, בקצב, בתפקידים כליים מפתיעים. במובן זה הוא נשאר שנות השבעים גם כשיתר המאפיינים היצירתיים שלו התעדכנו.

אני מאמין שמאזינים לא הפסיקו לרצות לשמוע מוזיקה מבריקה. ומי שישמע את הפזמון של "ההוא עם הכלב השחור" יזכור את אלון עדר ויחפש אותו.

עוד שני שירים טובים באלבום הראשון הם "הפעמון" ו"הנדנדה". השאר נחמדים, אבל שומרים על שקט ופשטות שלא מחמיאים לעדר.

בסוף 2011 יצא "אלון עדר ולהקה", הטוב שבאלבומיו, לטעמי. השיר היחיד החלש יותר ברצף השירים המעולים הוא "כשקשה לך", דאחקת בלוז שמצטרפת למסכת עגומה של דאחקות בלוז מיותרות שהקליטו מוזיקאים ישראלים מבריקים בדרך־כלל, אך חסרי בלוז במיל. אבל זה נושא למאמר אחר.

בהאזנה ראשונה לאלבום תופס את האוזן "מוצא אל הים", והוא שוב שנות השבעים, עם מילים של מאיר ויזלטיר ועיבוד לא רוקי בעליל לפסנתר, כינור וקולות רקע בלבד. גם כאן המילים קלילות, לא יותר מבדיחה קטנה ולא מאוד מצחיקה. הלחן רב הפאתוס והאירוניה כבר מרים את השיר למדרגת בדיחה מפוארת. הלחן הזה, אגב, מזכיר פחות את מתי כספי ושות', ויותר דווקא את ג'נסיס בתקופת הפרוגרסיב שלה.

אבל שאר שירי האלבום הם כבר יותר רוקיים, עם גיטרה־בס־תופים, שאליהם מצטרפים כינור, חצוצרה, ושפע תפקידי קלידים. יש באלבום גלריה של סגנונות ותבלינים, של רוק ושל סוגות משיקות לרוק: Fאנק ב"אין לי מה לומר" (השיר האהוב עלי באלבום), פרוגרסיב ב"שיר מס' 10", בלדת כוח ב"הקלף נטרף", סינגר־סונגרייטר עם גיטרה אקוסטית ב"שוטף את המילים", ליווי טריפ־הופ ב"הפרס שצריך לשלם", ועוד ועוד. למרות שאפשר לזהות מושאים למחוות מוזיקליות, לא חייבים. השירים לא נשמעים כמו חיקוי של משהו מהעבר. והברקות מוזיקליות, כבר אמרנו, שופעות מכל עבר.


עדר עם גיטרה (באדיבות הבלוג של יובל אראל)



את הטקסטים, פרט להוא של ויזלטיר, כתב עדר עצמו. הכתיבה של עדר רהוטה ועשירה, וגם בזה הוא מתעלה מעל מה שהורגלנו אליו בעשורים האחרונים, למרות שאין לטעות בהיותו מוזיקאי הרבה יותר מאשר פזמונאי. מה שמאוד עדכני הוא הנושאים שעליהם הוא כותב. כמו מילניאל טוב, הוא כותב רק על עצמו, תמיד בהומור, אבל לא הומור של צחוקים אלא סרקזם עצמי. הוא בעיקר מספר באלבום הזה כמה הוא לוזר. ברוב השירים הוא אחרי מערכת יחסים כושלת, ובאשמתו.

על גלגלצ הוא כנראה ויתר בשלב זה – קשה לי לחשוב ולו על שיר אחד באלבום שיתאים לקהל הרחב.

שחרור קיטור יצירתי ומענג

ב-‏2012 יצא "Casio מטונף", אלבום קצר, בלי "להקה" ובלי להקה, בהקלטה ביתית, שבו עדר מלווה את עצמו רק בסינתסייזרים פרימיטיביים וזולים של קסיו (ובכמה זמרים אורחים). פרט להשקעה הנמוכה בליווי ובהקלטה, ניכרת גם השקעה נמוכה במילים ובלחנים בהשוואה לאלבומים עם "להקה". אפשר לראות באלבום חלטורה – או אולי, מכיוון שאין בזה כסף, שחרור קיטור יצירתי. אבל גם בלי שירים גדולים, זהו מיני־אלבום מענג ברובו. "בסוף העיר הכי יפה" הוא קטע ראפ – אמנם השירה־דיבור לוקה בתחום הגרוב – ולפחות עוד שלושה שירים הם מעין ראפ, אפילו שהמילים מושרות עם מנגינה. הם מעין ראפ בכך שהעניין המוזיקלי הוא לא במנגינת המילים, אלא בצלילים שברקע. עדר משתולל עם הקסיו. בלי ליצור יצירה מוזיקלית שלמה בעלת נפח, הוא יוצר שפע של רגעים קטנים ורבי המצאה.

"קסיו מטונף", אפשר כבר להבין, נטוע ב-‏2012 ורחוק מאוד משנות השבעים. ומה מטונף, אתם רוצים לדעת? אולי זה שיש שם מין.

האלבום השני עם "להקה" יצא ב-‏2014, "סיכום החיים עד עכשיו". אחרי האלבום הראשון שלהם הוא היה בשבילי אכזבה מסוימת. הברקות מוזיקליות לא חסרות בו, אבל סביב רובן לא מתהווה שיר מוצלח. בכל זאת, יש באלבום נקודות ראויות לציון. עדר מצא זוגיות יציבה ואפילו ילד בדרך (כן, הוא עדיין כותב רק על עצמו); החברים ב"להקה" תרמו גם לצד היצירתי, ולא רק בנגינה; השיר "פרה זה פרה זה פרה" הוא בדיחת זוועה מוצלחת ומשמח את הקהל בהופעות; "קצת אהבה לא תזיק", שיר מצוין שגם החזיר את עדר לרדיו (לפחות ל-‏88 FM); והשיר האהוב עלי ביותר מכל אלבומיהם, "מסכה".

"מסכה" מפתיע מכמה בחינות. המהלך ההרמוני הוא מהסוג שמשאיר אותך פעור פה, ומה שמפתיע בזה הוא שלא אלון עדר חתום על הלחן, אלא גיטריסט "להקה", רן דרום (שגם כתב את מילות השיר יחד עם חצוצרן "להקה", ספי ציזלינג). ההפתעה השנייה ב"מסכה" היא ש"להקה" על כליה האקוסטיים ממלאת בו תפקיד משני; רוב הצליל בשיר הוא של סינתסייזר, תכנותים, ועיוותי קול. מי שמנצחת על זה היא תום דרום, אשתו של רן. לילד אייטיז כמוני, שלרוב לא מתחבר למוזיקה אלקטרונית, כמה נפלאה האלקטרוניקה הזו עם לחן אינטליגנטי! יש לציין גם שכמו "קסיו מטונף", השיר נטוע לחלוטין בעשור שלנו.

קצוות חדים וקצוות רכים

זה הזמן לדבר על "להקה". ספי ציזלינג ואבנר קלמר הכנר הם נגני הופעות עסוקים בהרכבים רבים. נדב הולנדר הבסיסט הוציא אלבום שבו חוץ מלהלחין הוא מנגן על כל הכלים. רן דרום ויונתן רוזן המתופף מצוינים. הייתי מצפה שבאולפן ובהופעות לצד עדר הם יקבלו תפקידים יותר משמעותיים בשירים, אבל זה לא כל כך קורה (אפילו ב"יומבו", שהולנדר כתב, הלחין, ומוביל את הנגינה בו). רוב התפקידים האינסטרומנטליים המעניינים הם לקלידים של עדר, והאחרים נאלצים, או בוחרים, להסתפק בתפקידים פונקציונליים בחגיגה שלו.

ב-‏2015 יצא "Casio זעם", שוב אלבום ביתי בנגינה רק על כלי קסיו. יש בו עוד יותר ראפ, כולל הודאה של עדר על רמתו הלא מזהירה כזמר ראפ. הזעם המדובר הוא מוטיב דומיננטי במילים: קיטורים על זה שהוא היה אמור להצליח מסחרית והוא לא, גם בגלל שהמיינסטרים התרבותי מקולקל, וגם בגלל הלוזריות והעצלנות שלו. יש באלבום גם ראפ אהבה חושפני ודוקרני לאשתו, שכבר מופיעה בשמה – שני גבאי – ואפילו תורמת קצת קולות. מי שמחפש באלבום מנגינה יפה מוזמן ל"הסבלנות שלי עמוק בקבר" (זהירות, המילים לא נעימות). אבל מי שרוצה להסתפק רק בקטע אחד מהאלבום צריך לשמוע את "שונא", גלולת רעל ביזארית בת ארבעים ואחת שניות.

שני אלבומי הקסיו מלאים ברק מוזיקלי וניצוצות גאונות, אבל קשה באמת לאהוב אותם, מרוב הקוצים שהם מפנים למאזינים.

ב-‏2016 השתתף עדר באלבום הילדים המעולה "ריח של חלומות". הוא לא היה שותף ללחנים (המורכבים) – הם של נירוס – ואפילו לא לנגינה בפסנתר ובמקלדות (אלדד ציטרין). התפקיד שלו הוא דווקא שירה (וגיטרות). הוא לא רע כזמר (וכגיטריסט), ובכל זאת – בחירה מפתיעה, אפילו מוזרה קצת.

ב-‏2017 הוציא עדר עם "להקה" את האלבום "השמרנים שוב באופנה". למרות ש"תעצור לי", מאלבום זה, הוא עדיין שיר של עצבים על העולם, נראה שעדר הגיע סוף סוף לאיזשהו פיוס עם העולם ועם מקומו בו, וליותר בגרות מבאלבומיו הקודמים. יש באלבום כמה שירים שזכו להשמעות ברדיו, בעיקר "שיר לאמא". לשמוע את השיר הזה כלהיט ברדיו זה סוג של נס. יש בו חומרים שעושים להיט מיינסטרים: השם שלו, המילים (רן דרום) המנחמות על גבול הקיטש, והלחן הענוג. אבל יש בו גם, בסוף הבית, כמה שניות של מהלך מוזיקלי לא ייאמן, אלון עדר מרוכז. לשמוע שיר כזה ברדיו באמת מחזיר אותנו לשנות השבעים. עוד שיר מהאלבום שאני אוהב במיוחד הוא "שנים" – יופי של שיר אהבה, ללא גרם של סנטימנטליות, שממוען לאשתו במסווה דק ("שנים" היא מילה דומיננטית בשיר. תשמיטו אות אחת...).

ועכשיו… אופרת רוק!

והנה עכשיו מופיעים פרסומים על אופרת רוק שלו, "רובי גע בעולם". הקרדיט לכתיבה הוא לעדר ולאשתו, והוא יככב לצד יעל אייזנברג. משתתפים גם חמי רודנר, אפרת גוש ודורון טלמון. הנגינה היא של "להקה" ותזמורת המהפכה. אופרת רוק! במשכן לאמנויות הבמה! נשאר עוד שבוע בערך לדמיין מה יהיה שם, וזה ניחוש קשה. מעט יצירות בהיסטוריה הגדירו עצמן כאופרות רוק, וגם עלו על הבמה, מאז ש"המי" עשו זאת לראשונה עם "טומי". בישראל, היחידה שממש זכורה היא "מאמי"; "בני בום" הכניסה שלאגר אחד לקאנון הפופ המקומי אך היא עצמה די נשכחה. אופרת רוק אחת שנגנזה, ולמרות זאת היא אבן דרך, היא אופרת פוגי. מה שאפשר ללמוד מהרשימה הוא שאין מה ללמוד, יש מעט מדי אופרות רוק מכדי שיהיה מדובר בסוגה של ממש.

צריך מנה גדושה של יומרה, או טירוף, כנראה שניהם, כדי להעלות הפקה כזו. הצלחה מסחרית היא כפי הנראה לא תהיה; הצלחה אמנותית אולי. כישרון מוזיקלי הוא לא תנאי מספיק אבל הוא בטח עוזר. ואם יש מוזיקאי רוק אחד בישראל שעומד בתנאי הזה, אלון עדר הוא האיש.
קישורים
האלבום הראשון עדיין ללא "להקה"
אלון עדר ולהקה - האלבום המשותף הראשון
Casio מטונף
סיכום החיים עד עכשיו
Casio זעם
השמרנים שוב באופנה
רובי גע בעולם
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים • יובל נוב • 41 תגובות בפתיל
  תודה • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  מסכת עגומה • יובל נוב • 26 תגובות בפתיל
  גרוש ללירה • אריק • 22 תגובות בפתיל
  רובי גע בעולם • יובל נוב • 2 תגובות בפתיל
  אלבום חדש • ירדן ניר-בוכבינדר • 5 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים