אורית קמיר, מאדריכליות החוק למניעת הטרדה מינית, פרסמה מאמר שבו היא טוענת נגד מגמה בתנועת MeToo. קמיר מבחינה בין שני זרמים של פמיניזם. לזרם שהיא דוגלת בו, ועומד לדבריה מאחורי נוסח החוק, היא קוראת "פמינזים של כבוד אדם וחווה", והוא מבקש להכיר בכבודם של כל בני האדם, נשים כגברים.
הזרם החדש יותר, שהיא מגדירה כפמיניזם זהותני, מבקש לדבריה לתת זכויות יתר לנשים. אנשי זרם זה טוענים שבמקרה שאשה מאשימה גבר בעוול מיני, יש בהכרח להאמין לה. הם נוטים להניח כי גבר שאישה התלוננה נגדו אשם גם אם משפטית חלה התיישנות, או אם הוא הורשע וסיים לרצות את עונשו. זרם זה אומר כי במשך ההיסטוריה נשים היו מוחלשות ומדוכאות (קמיר מסכימה), וכעת דרושה אפליה מתקנת (לא על חשבון זכויות הגברים וכבודם, היא מבקשת).
ברקע המאמר אפשר לראות את שיחתה של קמיר לפני כמה חודשים עם ארי שביט. היתה זו שיחה ששביט יזם, ותוכנה התפרסם כמתוכנן. ב-2016 פרסמה דניאל ברין, עיתונאית אמריקאית, ששלוש שנים קודם לכן שביט הטריד אותה מינית. שביט פרש אז מפעילות פומבית. בשיחה עם קמיר הוא טען כי ערך חשבון נפש, הבין שהפעיל כוח לא הוגן על נשים, ושינה את אופן חשיבתו.
השיחה בין שביט לקמיר עוררה פולמוסים רבים. רבים (בעיקר רבות) טענו נגד קמיר שהיא נותנת מעין מחילה לשביט בשם הנשים כולן (אם כי קמיר השיבה כי היא לא התיימרה לשפוט אותו ולכן לא יכלה למחול לו), מחילה שלא מגיעה לו.
|
קישורים
שני זרמים של פמיניזם - המאמר של קמיר ב"הארץ"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש