פרדוקס האבל והגאווה 498
עצמאותה של ישראל באה כרוכה באריג אדום מדם בניה.

שבוע האבל הישראלי, שתחילתו ביום השואה וסופו ביום הזכרון לחללי צה"ל, יגיע מחר אל סופו הפרדוקסלי בחגיגות יום העצמאות. אין בידי לחדש באשר לשילוב הכל־כך תמוה אך בו בזמן כל־כך ברור מאליו בין השכול לבין הגאווה הלאומית, בין האבל לבין השמחה. עצמאותה של ישראל באה כרוכה באריג אדום מדם בניה.

אך נדמה בכל שנה כאילו מקדימים עוד ועוד את תחילת החגיגות, ומקצרים עוד ועוד את תקופת האבל. הילדים יוצאים לרחובות להטיל את חיתתם בתרסיסי השלג ופטישי הפלסטיק כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ועוד טרם ירדה החשכה כבר נשמעים קולות הצהלה. אולי זה רק זכרון נוסטלגי של ילד מזדקן, אולי פעם הייתי מורגל ללכת לישון מוקדם יותר, ושעת התחלת החגיגות נראתה לי מאוחרת יותר. אך קשה לי להתנער מההרגשה שדווקא כיום, לאחר שאני וחברי עברנו את השירות הצבאי, לאחר שחוויתי שכול של חבר, דווקא עכשיו קשה לי יותר מתמיד להשתתף בצער הלאומי.

יותר משאני אבל על עשרות אלפי הנערים והנערות שקיפחו את חייהם בעבור המדינה - או שמא בגללה? - אני אבל היום על אובדן התקווה. אני אבל על האלפים שעוד ימותו, ככל הנראה, במלחמה הבאה, ובזו שאחריה, ובפיגועי הטרור שנראה כי ילוו אותנו עד סוף הימים. אני מבכה, לא ממשלה זו או אחרת שמונעת את השלום, לא ציבור זה או אחר שאינו מאמין שהנה הנה הוא מגיע ובא. אני אבל על כי בי עצמי לא נותרה עוד תקווה, על כי הנושא האחד בו הרשיתי לעצמי אופטימיות זהירה נצבע בשנה האחרונה בשחור גם הוא. אין לי אמון יותר בתהליך המדיני, אין לי אמון עוד בפוליטיקאים בצד שלנו ובצד שלהם. אינני רואה הנהגה שונה קמה מן ההריסות של תהליך אוסלו, מהמבנים שהרס צה"ל ברצועת עזה או מבין השרידים העשנים של אוטובוסים מפוצצים. השלום היה החלום שלי ושל עוד רבים אחרים, וכיום אני נאלץ להכיר כי יתכן והוא ישאר בגדר חלום עוד זמן רב.

אינני יכול שלא לחשוב היום על אותם אנשים להם, מתוקף שירות המילואים הג'ובניקי שלי, אמסור צווי גיוס. אינני יכול שלא לנסות לדמיין לעצמי כמה מהם יהרגו בקרב ב-‏30 השנים שנותרו לי להשאר על מדים, יומיים־שלושה בשנה, הרחק מאזורי הלחימה. ומצד שני - אינני יכול שלא לחשוב על הסכנה הקיימת עבור כל אחד ואחד מאיתנו, כשאנו צועדים ברחוב, או נוסעים באוטובוס, או יושבים בבית קפה. מקום העבודה שלי ממוקם לא רחוק ממקום הפיגוע בשוק כאן בירושלים לפני זמן לא רב. בפעם הבאה שיהיה פה פיגוע נוסף, תהיה לי אמא בהיסטריה. ולא רק לי. איך מרגיש אדם שיודע שבנו או בתו נוהגים לבלות את זמנם במקומות כה מועדים לפורענות? איך שורדת מדינה שחיה במתח מתמיד, מדינה בעלת תודעה צבאית כה גדולה, שממלאת כמעט כל שעה בסדר היום שלה?

יום עצמאות בצל פורענות הוא כבר לא דבר חדש. על כל חג שנחוג בארץ, שורה עננה כבדה של פיגועים. זה נכון במיוחד לגבי פורים, שהפך למעין חג פיגועים לאומי עבור ארגוני הטרור הפלסטיניים, וזה נכון גם עבור יום העצמאות. אנשים יצאו מחר לרחובות, אנשים יצאו מחר לבלות מול במות המופעים ובמועדונים השונים, אנשים יצאו מחר להנות. אבל אנשים רבים יבחרו להשאר בבית, ורבים אחרים ירגישו את החשש המציק מגרד להם באחורי הגולגולת בכל פעם שיגיעו לקרן רחוב הומה במיוחד.

הקלות הבלתי נסבלת של המוות בישראל, מתערבבת היום ומחר בשכול, בכאב, בגאווה, בשמחה ובהכרה באמת הפשוטה והבלתי־נמנעת - אנחנו ישראלים.



היום בידיעות מתפרסם סקר צפוי מראש, בו נשאלו אזרחים ישראלים היכן לדעתם הוא המקום הטוב ביותר לחיות בו בעולם. חמישה אחוזים בחרו בקנדה, אהובתי ומכורתי, עשרה נוספים בחרו בארצות הברית הבנאלית. 56 אחוזים אמרו כי ישראל היא המקום בשבילהם. זקיפות הקומה הלאומית, המתעוררת בעיקר בעיתות משבר בטחוני, מופיעה שוב במלוא הדרה. אילו הכותרות בעיתונים היו מדברות על העוני, על השחיתות, על מערכת הבריאות המתמוטטת ומערכת החינוך הכושלת, יתכן מאוד כי רבים היו מגלים כי הם מעדיפים מקום שקט יותר לבנות בו את ביתם. דווקא כשהסכנה היא סכנת חיים, עושים הישראלים "דווקא", ומתריסים כנגד כל התוקפים. "אנחנו נשארים בארץ" הוא לא סתם שיר סכריני. "אין לי ארץ אחרת" אינה סתם סיסמא כאובה. אנחנו עם שיודע שרוצים לדפוק אותו. אם מישהו אומר לנו לא להתקרב, אנחנו נכנס בכל הכח. אם מישהו מזמין אותנו להכנס, נברח כל עוד נפשנו בנו. אם מישהו מנסה לגרש אותנו מהארץ, אנחנו נתחפר עמוק בשוחות. אם מישהו יבקש מאיתנו לתרום משהו למען החברה והמדינה, נלך לחפש את מזלנו במקום אחר.

אני נשאר בישראל מסיבות שנראות תמוהות למרבית האנשים. מעבר להיות המרכז החברתי והתודעתי שלי נטוע כאן, אני מוצא כי הסיבה העיקרית להשארותי במדינה זו היא השפה העברית, אותה אני אוהב בכל ליבי. הסיבה הלא כל־כך מקובלת הזאת טומנת בחובה גם צד אחר - אני לא אוכל להמשיך להשאר במדינה הזו לאורך זמן, אם היא תמשיך בכיוון בו היא הולכת. מדינה שתמשיך להתעלם מבעיות החינוך שלה, שתאפשר לדור של כמעט אנאלפבתים לצאת מבתי הספר הממלכתיים שלה, ושל בורים גמורים בענייני חול לצאת מבתי הלימוד החרדיים שלה; מדינה שתשלול את החירות מאזרחיה, שתנהג בגסות רוח בזכויותיהם, שתפעיל מערך גזעני של אפלייה כלפי אוכלוסיות שלמות בתוכה - מדינה כזו לא יכולה להוות בית לי ולשכמותי.

הרבה אנו מוכנים לעשות למען המדינה - אנו מוכנים למות על הגנתה, אנו מוכנים לעמוד על עקרונותינו מול מדינות עוינות, במזרח התיכון כמו גם באירופה, שעיניהן צרות בה, אנו מוכנים להעביר חיים שלמים עם חרדות קיומיות. אך המדינה, על מוסדותיה, צריכה לדעת שגאווה לאומית אינה קיימת במקום בו אדם בוש בממשלתו ובחוקיו.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  are you serious??? • האייל האלמוני • 32 תגובות בפתיל
  המוות והשכול • רן בר זיק • 147 תגובות בפתיל
  עידו רזון • טל כהן • 5 תגובות בפתיל
  המוות המלווה אותנו • אחד • 2 תגובות בפתיל
  מה לי ולכאב הזה? • אדם קלין • 6 תגובות בפתיל
  מלים כדורבנות. • Citizen KN • 2 תגובות בפתיל
  ''אני לא חלק מכל זה'' • אתאיסטית יהודייה • 4 תגובות בפתיל
  מילים חצובות בסלע • אביעד צוק • 42 תגובות בפתיל
  היום, ברדיו, שמעתי את החמשיר הבא • רון בן-יעקב
  הפרדוקס הוא שלך • משה סורוזון • 5 תגובות בפתיל
  הסברים לתגובה הראשונה • משה סורוזון • 26 תגובות בפתיל
  הדם הוא דמם של הפלשתינאים, • דניאל קלטי הסופר (ולא עוד אדום!) • 20 תגובות בפתיל
  הודעה דחופה!!!! • דניאל קלטי הסופר • 7 תגובות בפתיל
  באריג אדום מדם בניה • .
  מיחזור • דובי קננגיסר • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים