הקרב האחרון על סטלינגראד 504
ביקורת של אלי אשד על הסרט "אויב בשער". (לתשומת לב הקוראים: הביקורת מכילה "ספויילרים" - גילוי של פרטים בעלילה. ייתכן כי תעדיפו לצפות בסרט לפני קריאת המאמר).

חשרת מלחמה באופק. אנו, החיים בעורף, יכולים כבר לשמוע את רעמי היריות והפיצוצים במרחק, ולחוש את התחושה המחליאה שהנה זה הולך ומתקרב.

ספק אם בתקופה כזו, צפייה בסרטי מלחמה על זמן אחר היא דבר מומלץ במיוחד. נדמה כאילו אין מדובר על משהו שהוא באמת רחוק מאיתנו. איננו יכולים לשבת בנוחיות בכורסה, לצפות, לסבול או ליהנות עם הגיבורים - ולחשוב שלנו זה לא יכול לקרות. אבל גם מסרטים כאלה אפשר ללמוד הרבה, ואולי דווקא בתקופה כזו.

בשנים האחרונות נעשו מעט מאוד סרטי מלחמה. הסוגה שוב אינה פופולארית כפי שהיתה בעבר, אם כי דומה היה כי "להציל את טוראי ראיין", סרטו של סטיבן שפילברג, נתן לה זריקה מחודשת של חיים. המלחמות אמנם נמשכות כבעבר, אבל כבר קשה למצוא מלחמות הרואיות כמו מלחמת העולם השנייה, בה הצד הרע - הנאצים והיפנים - ייצג רוע מוחלט. המלחמות האמורפיות של ימינו, בהן הרע רחוק מלהציג רוע אפל והלחימה עצמה היא לעיתים קרובות "אלקטרונית" ו"קרה" מדי, לא מספקות בסיס טוב לסרטים - בעיקר סרטים הוליוודיים, בהם תמיד צריך להיות ברור מי הטובים ומי הרעים.

ובכל זאת, יצא לאחרונה סרט מלחמה חדש. הסרט הוא על הקרב ההירואי ביותר מאז ומעולם: הקרב על העיר הרוסית סטלינגראד במלחמת העולם השניה. הקרב (שארך ימים רבים) הראה שאפשר לנצח את הנאצים, וסימן למעשה את תחילת נפילתה של גרמניה הנאצית, שהיתה בלתי־מנוצחת עד אז.

בהיותי חובב מושבע של תקופת מלחמת העולם השניה, הלכתי לראות את הסרט בשקיקה, ואי אפשר לומר שהתאכזבתי.

את הסרט ביים ז'אן־ז'ק אנו, במאי צרפתי הנודע בזכות סרטים היסטורים שונים, בינהם "שם הורד" (בכיכוב שון קונרי, על סמך ספרו של אומברטו אקו). אולי אין זה מקרה כי מדובר בבמאי אירופי. דומה שהיום, יותר מתמיד, הבמאים האמריקאים מעדיפים להתרכז בארה"ב ובהיסטוריה שלה, ומתעלמים מכל שאר העולם.

הסרט ארוך מאוד ונמשך כמעט 3 שעות. כמה סצינות בתחילתו של הסרט מציגות את התמונה הכללית על המאבק בין הגרמנים לרוסים על סטלינגראד. היטלר היה נחוש לכבוש את העיר ויהי מה, וסטלין (שהעיר נקראה על שמו, והוא פיקד על הגנתה בעברו הרחוק) היה נחוש למנוע זאת. למעט סצינות ספורות אלו, אין אנו מקבלים תמונה כללית על מצב המלחמה בין הגרמנים והרוסים. הסרט מתמקד לחלוטין במאבק האישי בין שני צלפים מומחים, שמבוסס אגב על סיפור אמיתי וידוע - אף שהסרט שינה אותו ללא הכר.

גיבור הסרט הוא וסילי זייצ'ב, צלף רוסי, רועה פשוט ורחב לב מאי־שם בערבות רוסיה. וסילי זה הוא גיבורם של עשרות מאמרי־הערצה בעיתונות הסובייטית, תוצר של יכולת הכתיבה של ידידו, קומיסר יהודי בשם דנילוב. יריבו הוא פרידריך פון פאולוס, מפקד בית־הספר לצלפים בברלין, שכל כולו התגלמות הגרמניות, ובפרט האופי הפרוסי הדקדקני. כפי שאנו מגלים בהמשך הסרט, בנו של פון פאולוס נהרג בידי וסילי .הסרט הוא אם כך על המאבק בין האיש שהוא התגלמות האופי הרוסי לאיש שהוא התגלמות האופי הגרמני.

אבל הסרט הוא גם על יצירתם של מיתוסים. הרוסים, הניגפים אל מול כוחם הטכנולוגי העדיף של הגרמנים, זקוקים באופן דחוף למשהו שיעזור להעלות את המורל של החיילים, ולמניעת בריחתם מהחזית הנוראה. אז מה עושים? כפי שמסביר הקומיסר הראשי חרושצ'וב, הפתרון הפשוט, דהיינו הרג סיטוני של החיילים הנמלטים כדי לשכנע את חבריהם שלא ללכת בדרכם, כבר נוסה. (חרושצו'ב מופיע כמפקד הפוליטי של סטלינגראד, למרות שבמציאות לא היה לחרושצ'וב כל קשר לעיר - אבל נעזוב את זה). המפקדים הרוסים מנסים פתרון אחר: יצירתו של מיתוס, גיבור רוסי מסוג חדש, הצלף הכל יכול, וסילי, שהורג מידי יום ביומו כמה קצינים וחיילים גרמניים, והצבא הגרמני לא יכול לו. ואכן, המיתוס מוכיח את עצמו כמוצלח ביותר. אמנם נשוא המיתוס עצמו אינו בטוח כלל כי הוא ראוי להילת הגיבור שלו, אבל בסוף הסרט אנו מגלים שהאיש והמיתוס חד הם: המיתוס הפך למציאות.

יש בסרט גם עלילת־משנה רומנטית: אהבתם של גיבור הסרט וידידו הקומיסר דנילוב לבחורה יהודיה. אנו מגלים שמשפחתה של היהודיה היא ציונית (מה שהרגיז את בת־זוגי לצפייה בסרט, דוקטורית אמריקנית יהודיה שאינה משתגעת על הציונות) למרות שהיא עצמה קומוניסטית טובה, והיא מעדיפה את הרוסי הפשוט על הקומיסר היהודי האינטלקטואלי (בכל סיפור רוסי יש שני גברים, ידידים טובים, הנאבקים על אהבתה של הגיבורה). דנילוב מת לבסוף בגבורה, ופותח את הדרך לשני הנאהבים לממש את אהבתם ללא רגשי אשמה מיותרים.

הסרט ארוך מדי לטעמי, וקטעי הרומנטיקה הם ברובם מיותרים - הסרט היה אפקטיבי יותר בלעדיהם. מה שמעניין הרבה יותר הוא המאבק הפסיכולוגי בין שני הרובאים, שכל אחד מהם מייצג במידה מסוימת את עמו, אבל קשה לומר שיש כאן משחק מזהיר במיוחד. עם זאת כדאי לציין לשבח את בוב הוסקינס, שעושה הרבה מהתפקיד הקטן של חרושצ'וב - תפקיד המשלב באופיו עממיות כובשת לב עם איום לא מרומז כנציגו האישי של סטלין.

הסוף הוא הוליוודי ומאכזב. הגיבור והגיבורה, שכל אחד מהם נחשב למת בשלב מסוים במהלך העלילה, נפגשים שלא על מנת להיפרד - סוף שמזכיר מאוד את הסרטים ההוליבודיים של שנות הארבעים, והרבה יותר מכך, את סרטי התעמולה הסובייטיים של אותה התקופה. מצד שני יש בו גם משהו משובב נפש, לאנשים שקצה נפשם בכל הציניות האנדמית לסרטים ולחיים המודרניים, ומחפשים משהו שונה, ומרחיב לב יותר. אולי דווקא בתקופה כזו זהו בדיוק הדבר שאנו זקוקים לו.

מעבר לכך, דווקא בתקופה כזו, המאבק בו אנו עצמנו שרויים מאפשר לנו להסתכל על הסרט בעיניים אחרות, שכן הרבה ממה שמתואר שם על המאמצים לפתח מורל והקרבה באמצעות יצירת מיתוסים תקף גם כאן ועכשיו.

אישית, הייתי ממליץ על הסרט הזה כצפיית חובה לאנשי צה"ל ששואלים את עצמם איך להעלות את המורל של הצבא והאזרחים. היום, לאחר שכל המיתוסים האפשריים - מהרצל ותל־חי ועד מלחמת ששת הימים ומבצע אנטבה - נופצו ונכתשו עד דק, אולי זה הזמן להתחיל ליצור אותם מחדש.
קישורים
אויב בשער - האתר הרשמי של הסרט
ז'אן־ז'ק אנו - במאי הסרט
אויב בשער - הביקורת של עדיגי, מתוך "עין הדג"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ז'אן ז'אק אנו • אלי
  נקודה אחת שהפריעה לי בסרט • ל.ב.פ • 15 תגובות בפתיל
  אדולף היטלר ובשאר אסאד • אלי • 10 תגובות בפתיל
  כמה הערות • יוסי גורביץ • 2 תגובות בפתיל
  נסיון • טל כהן • 32 תגובות בפתיל
  דני דין • רון בן-יעקב • 3 תגובות בפתיל
  דנידין בטלוויזיה • אלי • 4 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • עינת
  הצלף מסטלינגרד • אלי
  המרגל ששינה את פני מלחמת העולם • מספר 666
  ח'רושצ'ב בסטלינגרד • יואל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים