טרגדיה ישראלית-לבנונית: היסטוריה קצרה של הסכסוך הישראלי-לבנוני. חלק א' 55
מלחמת לבנון הינה, אולי, המלחמה השנויה ביותר במחלוקת מבין כל מלחמות ישראל. כיום אנו עומדים בפני הבטחתו של ברק לצאת מהבוץ אליו הכניס אותנו הצמד שרון־איתן. יוסי גורביץ מביא סקירה של הנסיבות ההיסטוריות לכיבוש המתמשך של דרום לבנון. חלק ראשון: המלחמה.
דגל לבנון
דגל לבנון (מקור: ויקיפדיה)
מטרת מאמר זה היא לנתח את הסיבות לנוכחותה הצבאית של ישראל בלבנון. אני מצהיר מראש, כי לדעתי השהות של כוחותינו בלבנון היא איוולת; מטרתי להסביר כיצד הגענו למצב עגום זה.

חזון ישראל הגדולה

אחד מחזיונות העוועים של דוד בן־גוריון, ראש ממשלתה הראשון של ישראל, דיבר על "ישראל הגדולה", ישראל שתכלול את כל דרום לבנון עד נהר הליטני. בן־גוריון נשען, כהרגלו, על תקדימים תנ"כיים, ודיבר על כך עוד בשנות הארבעים.

כמו חזיונות פורחים אחרים של בן־גוריון (שהידוע שבהם הוא הפרחת הנגב), גם מזה לא יצא שום דבר. לבנון הייתה השותף הערבי הפסיבי ביותר במלחמת 1948, ומאז אותה מלחמה הקפידה שלא להסתבך עם השכן התוקפני מדרום. בן־גוריון העלה את רעיון כיבוש דרום לבנון בישיבות ממשלה בשנות החמישים, אך מאחר ולישראל כבר היו שלוש חזיתות "חמות" - החזית המצרית, החזית הירדנית והחזית הסורית - דחתה הממשלה את הצעותיו. עם זאת, יש עדיין כמה אנשי ימין הזויים המחזיקים בה.

אש"ף נכנס לזירה

בשנת 1970, לאחר הטיהור האלים שביצע המלך חוסיין בפלסטינים שניסו לחסל את ממלכתו, הניחה ישראל לאלפי פליטים פלסטינים - רבים מהם אנשי אש"ף - לעבור בשטחה ולהגיע ללבנון. הדבר התברר כמשגה, שכן הפלסטינים לא בזבזו זמן רב והחלו לארגן פשיטות לשטחה של ישראל. הידועים שבמעשי הטבח הללו הם אביבים, מעלות, ו"אוטובוס הדמים". ישראל הגיבה בפשיטות־נגד ובהפצצות, שהיו חסרות תועלת. (במאמר מוסגר, נציין כי שוב הוכח הכלל הידוע שחיל אוויר אינו יכול לנצח במערכה לבדו, ללא סיוע של כוח קרקעי. במערב הופק לקח זה לאחר מלחמת העולם השניה; דומה שישראל טרם הפנימה אותו.)

כניסתם של אלפי פלסטינים חמושים לשטחה של לבנון הפרה את האיזון העדין בין העדות במדינה זו, והובילה למלחמת האזרחים הלבנונית. בשנת 1976 נכנסו כוחות סוריים ללבנון, בהסכמה בשתיקה של ממשלת ישראל, כדי "להשיב את הסדר על כנו" ולמעשה, כדי לכבוש את לבנון.

הסורים לא ריסנו את אנשי אש"ף - נהפוך הוא: דומה שהם עשו בהם אותו שימוש שהם עושים בחיזבאללה כיום. לאחר טבח "אוטובוס הדמים" ב-‏1978, פלשה ישראל ללבנון במסגרת "מבצע ליטני", שמיועד היה להשמיד את התשתית של אש"ף בלבנון, במיוחד בדרום לבנון. המבצע לא השיג את מטרותיו.

אש"ף החל רוכש לו ארטילריה, ומפגיז באמצעותה את ישובי קו העימות. במהלך מאי־יוני 1981, אש"ף וחיל האוויר ניהלו מערכה, כאשר אש"ף מפגיז את ישובי הצפון וחיל האוויר מנסה, בחוסר הצלחה, לחסל את קני הארטילריה שלו. חוסר ההצלחה של חיל האוויר בתפקידו (הדומה לכשלונו של חיל האוויר האמריקני במלחמת המפרץ ולכשלונו של חיל האוויר בנסיונו לשתק את הארטילריה של החיזבאללה) הוביל לחתימת הסכם בין ישראל לאש"ף, באמצעות תיווך אמריקני, ובו הוסכם על שביתת נשק. (כדאי לזכור כי ממשלת ישראל הייתה אז ממשלת בגין הראשונה - ממשלת ליכוד - שמשום מה חרתה אחר כך על דגלה את האיסור לשאת ולתת עם אש"ף...)

הפלנגות

החל מ-‏1978, ניהלה ישראל מגעים עם אחת הקבוצות הנוצריות בלבנון, זו של משפחת בושייר. משפחה זו, שנאבקה בו זמנית בסורים, באנשי אש"ף, בשיעים, בדרוזים, ובקבוצות נוצריות מתחרות (אלו של משפחת שמעון), ניסתה לקבל סיוע ישראלי, והבטיחה הבטחות מעורפלות לשיתוף פעולה במקרה של נצחון במלחמת האזרחים. ישראל סייעה להם בנשק, ובשנת 1978 אף הפילה מסוקים סוריים שתקפו את עמדות הנוצרים. אט אט, החלה מתגבשת התפיסה שהובילה למלחמת לבנןן.

על פי תוכנית זו, ישראל תפלוש ללבנון בכדי לסייע לנוצרים, תמליך את בשיר ג'ומייל כנשיא לבנון, והלה, בתמורה, יחתום על הסכם שלום עם ישראל, ואולי אף על הסכם ברית. תוכנית זו נוהלה על ידי גורמים במוסד ובמשרד הבטחון; עיקרה היה כיבוש ביירות (ישראל נמנעה עד אז, כמדיניות, מכיבוש בירות ערביות) והתערבות בעניניה הפנימיים של לבנון.

היו שתי בעיות עיקריות: החמורה מהן היא העובדה שהפלנגות לא התכוונו מעולם לקיים את שהבטיחו; לבשיר ג'ומייל היה ברור שמעמדו בעולם הערבי יתערער לחלוטין אם יחתום על הסכם כלשהו עם ישראל, בוודאי הסכם שבמסגרתו יגורשו הפלסטינים מלבנון. זה לא הפריע לו להפריח הצהרות, שמטרתן הייתה לגרום לצה"ל לפתור את בעיותיו (חיסול הפלסטינים, ריסון הדרוזים והשיעים, גירוש הסורים, ועליה למעמד בכורה בקרב הנוצרים) תוך השקעה אפסית מצד הפלנגות. ישראל נפלה בפח.

הבעיה השניה הייתה, שלממשלה לא הייתה כל כוונה לאשר מבצע כה גדול בלבנון, מתוך חשש ליחסים הבינלאומיים עם מדינות המערב, ומתוך חוסר רצון להכנס לעימות חזיתי עם הסורים. אריאל שרון, פטרון תוכנית "אורנים הגדולה" (שם הקוד של המבצע) לא הצליח לשכנע את הממשלה לאשרו.

מלחמת שולל

ביוני 1982 התפוצץ הכל. שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, נורה בידי מתנקש פלסטיני, ונותר צמח. הממשלה החליטה על הפצצות מתקני אש"ף בדרום לבנון, ובכך להפר את שביתת הנשק של יוני 1981. את זאת עשתה למרות שהיה ידוע שהמתנקש הוא מאנשי אבו־נידאל, ארגון העוין לאש"ף ("אבו־נידאל אבו־שמידאל - צריך לדפוק את אש"ף!" כדבריו הקולעים של הרמטכ"ל דאז, רפאל ("רפול") איתן). ההפצצה הובילה למטח קטיושות - זה בדיוק מה שהיא הייתה אמורה לעשות - ובחמישי ליוני, 1982, זרמו טורי שריון ישראליים צפונה. מלחמת לבנון החלה.

אלא שהיה נתק בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. הממשלה חשבה שהיא מאשרת מבצע מוגבל בהיקפו ("אורנים קטן"), שמטרתו להנחית מכה על תשתיות אש"ף, ולסגת; ראש הממשלה, בנאום לאומה ובשיחה עם נשיא ארה"ב, דיבר על התקדמות של 40 קילומטרים, ויציאה מלבנון תוך 48 שעות.

אלא ששר הבטחון והרמטכ"ל שלו הוליכו אותו שולל. הם שיקרו לממשלה, הציגו בפניה מפות לא נכונות, והפעילו למעשה את תוכנית "אורנים הגדולה". בחמישי ליוני, ביצע צה"ל נחיתה אמפיבית, לא רחוק מביירות - הרבה מעבר לקו 40 הקילומטרים.

הלחימה הייתה קשה מהצפוי: צה"ל איבד לוחמים רבים יותר ממה שציפה; אנשי אש"ף נאבקו על כל שעל; וקצינים בכירים בצה"ל, פעם אחר פעם, הוכיחו חוסר כשרון טקטי ואי־יכולת להבין את המצב בו הם נמצאים. צה"ל לא עמד בלוח הזמנים.

הממשלה לא רצתה בעימות עם הסורים, אבל עימות שכזה היה הכרחי כדי להגיע לביירות. על כן תקף הצבא, בהוראת שר הבטחון, את הסורים - וטען לאחר מכן שהוא הותקף. מכאן דורדר המצב, ונוהל על פי תוכניתם של שרון ואיתן.

הממשלה והצבא גם יחד שיקרו לעם. התקשורת שיתפה עמם פעולה. ראוי לציין את המקרה של כיבוש הבופור: במהלך כיבוש המבצר, נהרגו ששה מלוחמי סיירת גולני. עם זאת, כשביקרו שר הבטחון וראש הממשלה במקום, הצהיר ראש הממשלה (על פי מידע שמסר לו שר הבטחון) שהמקום נכבש ללא נפגעים - שקר גס. התקשורת שיתפה פעולה: היא לא דיווחה לעם שמוליכים אותו שולל. היא דיברה על "קרבות קשים", או על "קרבות עקובים מדם" על הבופור, אך היא לא דיווחה על נפגעים ישראלים בקרב זה. רק מי שטרח ועיין במודעות האבל, יכול היה למצוא את שמות ההרוגים בקרב על הבופור. העתונות הישראלית - להוציא "הארץ" - מעלה בתפקידה, ושימשה כתופי הטם־טם של הממשלה. הממשלה הכחישה שצה"ל נמצא בבירות (ואכן, למשך זמן מה, העלים זאת הצבא ממנה) - אך העיתונות, שכתביה היו בבירות עם הלוחמים, לא חשפה את השקר. הגדיל לעשות העיתון "ידיעות אחרונות", שמאמר המערכת שלו ביום הפלישה הוכתר "שקט, יורים".

יותר ויותר אנשים התחילו להבין שמשקרים להם. היו יותר מדי נפגעים, היו יותר מדי דיווחים סותרים, ולאט לאט החלו להתארגן הפגנות נגד המלחמה. כאשר החליט אלוף משנה אלי גבע, שהוא אינו יכול, מצפונית, לפקד על ההסתערות על מערב ביירות, הסתערות שהיה ברור לו שתעלה בחיי מאות אזרחים ובחיי עשרות מחייליו, רעשה הארץ. הויכוח החל לחלחל אל שורות הצבא. לימים, יטען שר הבטחון שחטיבת מילואים של הצנחנים לא גויסה, כי "הייתה מורכבת מאנשי שמאל". באיחור, הבינה הממשלה ששר הבטחון שיטה בה, והיא נטלה ממנו את סמכותו להפעיל את חיל האוויר - צעד חסר תקדים.

במהלך כל הזמן הזה (יוני־יולי 1982) היו השיעים שותפים למאבק הישראלי. הם עיינו את הפלסטינים, הם אלו שהטילו אורז לעבר החיילים הישראלים, והם אלו שניהלו אז מבצעים בתיאום עם צה"ל. הרדיו הישראלי כינה אותם, באותה תקופה, "הלוחמים השיעים".

בספטמבר, הצליחה ישראל לכפות על הפרלמנט הלבנוני את בשיר ג'ומייל כנשיא לבנון. ג'ומייל נרצח יומיים לאחר מכן, כנראה על ידי סוכן סורי - לא לפני שהספיק להבהיר למנחם בגין שאין לו כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. בתגובה לרצח, ביצעו הפלנגות טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, כאשר צה"ל עומד מן הצד. התגובה בישראל הייתה ההפגנה המיתולוגית של "ארבע מאות האלפים". השקר של שרון ואיתן החל להתפרק. צה"ל היה מעורב באותו זמן בלחימה משונה בהרי השוף, נגד הדרוזים - עד היום לא ברור למי הועיל הדבר, פרט לאנשי הפלנגות.

עם מותו של ג'ומייל, קרסה תוכנית "אורנים הגדול". לישראל לא נותר עוד מה לעשות בלבנון, שכן הארגונים הפלסטיניים גורשו ממנה, אך היא נותרה בלבנון במשך שלש שנים נוספות, שלש שנים שבהם הצליחה להפוך את ידידיה לאויביה.

בשבוע הבא: הבוץ הלבנוני הטובעני.
קישורים
אש"ף
לבנון - כל מה שרצית לדעת
הארץ
חלק ב' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  תיקונים קלים • שמעון • 3 תגובות בפתיל
  תימוכין • גל • 3 תגובות בפתיל
  הנגב יהיה ירוק • רועי • 8 תגובות בפתיל
  חה"א לא מסוגל לנצח? יהיו שיחלקו • אסף נמרודי • 25 תגובות בפתיל
  כתיבה לא אובייקטית ומקוממת מאד! • שירה • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים