סקס, שקרים וקולות של מלאכים 554
כמה מלאכים יכולים לעמוד על חוד מחט? שואלת החידה התיאולוגית המפורסמת. מספיק עבור שלוש שעות של שירה שמיימית של האופרה "כך עושות כולן", Cosi fan tutte, אשר הלחין וולפגאנג אמדיאוס מוצארט לליברית שכתב לורנצו דה פונטה.

נפוצה מאד הטענה על מופרכותן של העלילות האופראיות. המחמירים יותר ידברו על טיפשותם של הסיפורים, יש שיקראו להם "סרט טורקי".

'אופרה' בלטינית היא צורת הריבוי של 'אופוס', כלומר 'עבודה'. זוהי יצירה חזותית ומוזיקלית חובקת כל - אמנות פלסטית, קול, דרמה, ריקוד, ציור, ארכיטקטורה. כל האלמנטים הללו מצטרפים לכדי שלם הגדול מסכום חלקיו. כשמנתקים את עלילת האופרה ממסגרת הביצוע התיאטרלי־מוסיקלי אכן מקבלים ברוב המקרים דבר־מה אידיוטי, הגובל בהעלבת הציבור. לסיפור העלילה, אשר בדרך כלל נכתב כמחזה פואטי, יש לגשת כמו שקוראים מטאפורה שירית.

מלחיני האופרות וכותבי הליברית (libretto, המילים המושרות) היו בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה ביותר. לטקסטים הם התיחסו בכבוד ובחשיבות מירבית והשקיעו מאמצים ניכרים בבחירה, בכתיבה ובהתאמת המילה למוסיקה. קשה להניח שאנשים כאלה יתנו ידם למוצר נחות ומבזה. בל נשכח שאנו צופים באופרות הללו ממרומי המאה ה-‏21 אשר ראתה כבר הכל, והציניות היא הדת השלטת בה. דומה כי כבר איננו מתרגשים מפחות מגלדיאטורים או אוכלי אדם פסאודו־אינטלקטואלים.



מוצארט חיבר כ-‏20 אופרות. שלוש מהן נחשבות ליהלום שבכתר: "נישואי פיגארו", "דון ג'ובאני", ו"כך עושות כולן". שלושתן נכתבו בשיתוף פעולה עם כותב הליברית המעולה דה פונטה, אשר ראוי לסקירה בזכות עצמו.

שמה של האופרה לקוח מהמערכה הראשונה של "נישואי פיגארו", בה העיר בציניות מורה המוזיקה הרכלן, דון בזיליו:

Cosi fan tutte le belle ,non c'e alcuna novita

"כך עושות כל היפהפיות, אין בזה כל חדש."

את Cosi הלחין מוצארט כשהיה בן 34, כשנתיים לפני מותו. היא זכתה להצלחה בהופעת הבכורה שלה, ב-‏1790, וגם כיום היא נחשבת לאחת האופרות הגדולות והמושלמות ביותר שכתב. מוצארט הלחין כמעט את כולה במשך חודש אחד, דצמבר 1789. למי שמחפש את הנקודדה היהודית, מוצארט הציג לראשונה את האופרה בפני ידידיו בביתו בוינה, ברחוב Judenplatz.

סיפור המעשה

האופרה, שכותרת המשנה שלה היא "בית ספר לאוהבים" מתרחשת בשלהי המאה ה-‏18 בנאפולי, ומגוללת את סיפורם של שני חברים, קצינים בצבא, פראנדו וג'וליאלמו, המאורסים לאחיות פיורדיליג'י (Fiordiligi) ודורבלה (Dorabella). במערכה הראשונה טומן ידידם של שני הגברים, דון אלפונסו (רווק מבוגר וציני), ספק בלבבם - עד כמה יכולות הנשים לשמור להם אמונים. הוא מתערב איתם על 100 מטבעות זהב שיוכל להוכיח להם שאין אישה, אוהבת ככל שתהיה, אשר מסוגלת לשמור אמונים. לצורך ההוכחה שולח אותם דון אלפונסו לנסיעה פיקטיבית לשדה הקרב, ממנה הם שבים בדלת האחורית מחופשים לצמד אלבנים; דהיינו, נראים ומלובשים על פי הסטריאוטיפ האוריינטלי של אותם הימים.



צמד המתחזים, בעידודו של דון אלפונסו, מתחיל לחזר במרץ אחרי שתי האחיות, שכמובן אינן מזהות את אהוביהן (מהם נפרדו רק לפני כמה שעות). לשתי האחיות התמימות יש משרתת, דספינה, טיפוס עם רגליים הנטועות היטב באדמה, בעלת הסתכלות נטולת סנטימנטים על החיים. דספינה, שגם היא לא מזהה את האלבנים, ואיננה מודעת להתערבות, מנסה לשכנע את האחיות שאין קשר בין אהובים למאהבים, ואם לא ירוצו בחדווה לעשות קצת כיף, הרי הן שוטות.

מאוחר יותר מגייס דון אלפונסו את דספינה לעזרתו, מבלי לגלות לה יותר מדי, אך כמובן תמורת תשלום נאה. לאחר הרבה נסיונות שווא הכוללים התאבדות מפוברקת, חזרה לחיים בעזרת רופא מיוחד (הלא הוא דספינה המחופשת) המשתמש ב"מגנט שיובא מפריז", שידולים ותוכחות מפי דספינה, נעתרת האחות הקטנה לחיזורי הבחורים, ואחריה גם הבכורה. כמובן שהן בוחרות אישה את ארוס אחותה.

שני החברים רותחים מזעם. התרגיל הקטן, בו ציפו לרווח כספי מהיר, נהפך על פניו כאשר חיזוריהם הנימרצים והלחץ הבכלל לא מתון שהופעל על האחיות, נשאו פרי באושים. דון אלפונסו מבטיח להשיב הכל על תיקונו, לא לפני שהוא מראה לקצינים את מוסר ההשכל, ומנחם אותם כי כך עושות כולן, נשיר כולם ביחד, כך עושות כולן.

במערכה השניה מגיעה העלילה לקראת פתרונה וסיומה, כאשר נוטריון עלוב (שוב דספינה בתחפושת) מנהל חתונה מפוברקת בין האחיות וארוסיהן החדשים. בסיום החתונה נעלמים ה"אלבנים" רק כדי לשוב בדמותם האמיתית, להוכיח את האחיות ולסיים את האופרה בהמנון להגיון ולנאורות.

למרות ההצלחה לה זכתה Cosi בהופעות הבכורה שלה, הפכו ביצועיה לנדירים יותר עד אשר נשכחו מלב למשך יותר מחצי מאה. מאוחר יותר גאלו אותה מתהום השיכחה המלחינים ריכרד שטראוס וגוסטאב מאהלר. הסיבה העיקרית להעלמותה של האופרה היתה בעיקר עלילתה שנחשבה על ידי רבים, ביניהם בטהובן, למופקרת וחסרת מוסר.

פרובוקטיביות מינית

העלילה משופעת ברמיזות מיניות למכביר. מפתיע לשמוע ולראות שכדברי דון בזיליו, אין שום חדש תחת השמש. ההנחה שבשנות ה 60 המציאו את המין והאהבה החופשית, אין לה על מה להסתמך. את ההבנה שגם נשים מתייחסות ליחסים בין המינים כזכות ולא כחובה, מבטאים הציניקן דון אלפונסו והמשרתת דספינה בשני אופנים שונים.

דון אלפונסו משווה את נאמנות האישה לעוף החול, היינו לא קיימת. ויותר משהוא מכוון לדעה הנפוצה על המתח קדושה־קדשה, ישנה פה ביקורת מוסווית על עצם האבסורד של הגישה השובניסטית.

"יש להן כמו לכולנו בשר, עצמות ועור,
אם יאכלו כמונו, אם שמלה ילבשו;
בקיצור, אם אלות הן, או נשים."

כל ההתערבות סביב שמירת הנאמנות הרי פירושה לבדוק האם תעתרנה האחיות לחיזורים של אחרים, וחיזורים מתבצעים בעיקר במישור הפיזי: חיבוקים, נשיקות והתעלסויות.

באחת האריות השמימיות מתרפקות האחיות על דיוקנאות אהוביהן השמורות בתליון, איך לא, על חזן.

פיורדיליג'י שרה:

"הבוקר מתחשק לי
להשתגע: יש לי איזו אש
איזו דקירה בעורקים."

דספינה מציגה נקודת מבט אחרת על זכויותיה המיניות של האשה. כשהאחיות מספרות לה שאהוביהן עזבו לשדה הקרב, דספינה רואה בכך רק טוב, Win Win Situation:

"האמת הפשוטה: גם אם תפסידו שניים,
נותרו לכן כל היתר."

"את אוהבת עכשיו גבר,
מחר תאהבי אחר: אחד שווה לאחר,
כי כולם שווים אפס."

אופי הבימוי בימינו נותן לבמאי כר נרחב להמחשה ולריאליזציה של האירוטיקה והחושניות המגולמות בטקסט ובמוסיקה. בהפקות שראיתי, כוללות סצינות הפלירטוט בין האחיות והמחזרים "האלבנים" גיפופים ונישוקים, שיחד עם המוסיקה והשירה הארוטית מעלים את רמת האדרנלין בדם.

דספינה מספקת לאופרה את המימד הקומי. כשעל הבמה ניצבת מצו־סופרן כמו צ'צ'יליה ברטולי, מימד הקומדיה כהסתכלות מפוכחת על החיים מקבל עומק מיוחד. ראיתי את ברטולי לפני כמה שנים והיא השכיבה את הקהל על הריצפה בזכות קולה העמוק והחושני ובמיוחד בעזרת כושר המישחק והמימיקה המעולה שלה.

"מגברים, מחיילים, לקוות לנאמנות?
קולות כוזבים,
ליטופים בוגדנים,
אינם אוהבים בנו
אלא את תענוגם־שלהם."

ולכן דספינה מנסה לטעת בראשן של האחיות מעט הגיון בריא והבנה בדרכי עולם; כמו דון אלפונסו, המנסה להראות לצמד הגברברים שפנטזיה היא רק פנטזיה, ושבעולם שלנו יש הרבה יצרים אנוכיים, אפילו באהבה שאמורה להיות הערך הטהור והנעלה ביותר. כך שרה דספינה:

"נאהב נא למען הנוחיות,
למען הבל!"

השקרים מעורבבים בטוהר האהבה לאורך כל האופרה. בבסיסה של האופרה מונחת ההבנה ששלטה בימים ההם, והיא שלגבר מותר איכשהו לפלרטט עם אחרות, ואילו הנשים מתוקף היותן תלויות בגבר חייבות בנאמנות מוחלטת. כמה שנים לפני Cosi fan tutte פורסם הרומן האכזר של דה לאקלו "יחסים מסוכנים" (עובד ב-‏1988 לסרט בשם זה), המספר על פיתויה של אישה ותוצאותיו ההרסניות, כך שעולם האמנות של התקופה כבר ידע טיפול בנושאים אלו. אבל Cosi הביאה נקודת מבט צינית, המנסה לנעוץ סיכה בבלון של יחס הגברים לנשים. היה זה יחס פטרוני, אגבי, הלוקח אותן כמובנות מאליהן. את הספר של דה לאקלוס החרימו ושרפו, את Cosi השכיחו עד אשר הגיע דור שיכול היה - שחייב היה - להסתכל במציאות על הטוב והרע שבה.

דספינה מנסה להזים את השקר החברתי המוסכם שאהבה פרושה נאמנות וקדושה; כי הרי כולנו עשויים בשר ודם, הלא כך? התובנה של דספינה היא, שאישה מגיל חמש עשרה אמורה כבר לדעת הילכות עולם, ולדעת היכן השטן מחביא את זנבו.

המוזיקה

סיבה אחרת להורדת האופרה מעל הבמות במאה ה-‏19 הייתה תפקיד הסופרן של פיורדיליג'י, אשר נחשב כבלתי אפשרי לביצוע. למרות שהשירה המוצארטית נשמעת קלילה, הרי היא דורשת קולורטורה דרמטית בעלת כושר עילאי וכישרון יוצא דופן. האופרה אמנם מורכבת משתי מערכות בלבד, אבל כל מערכה היא ארוכה, בת שעה וחצי. כל האופרה נשענת באופן כמעט מוחלט על ששת הזמרים העיקריים, עם מעט הופעות קצרצרות של מקהלה מצומצמת.

מוצארט מביא לכדי שיאים מלאכיים את שירת שש הדמויות. אנו צופים בכל צירוף אפשרי כמעט של שירת סולו, דואטים, שלישיות, רביעיות, חמישיות ושישיות. אלו גורמים לי תמיד צמרמורת.

כשדורבלה שרה: E Amore un ladroncello, האהבה איננה אלא גנב קטן, או כשהיא נעתרת לבסוף לחיזוריו של ג'וליאלמו המחופש, ושניהם שרים:

"למה זה דופק, דופק, דופק פה?
מהו שפועם, פועם, פועם פה?"

נעשה בשרי חידודים חידודים.

בביוגרפיה של מוצארט שפורסמה ב-‏1828, תוהה פראנץ נימטשק כיצד יכול היה גאון אינטלקטואלי בשיעור קומתו של מוצארט להוציא מתחת ידו זבל עלוב שכזה. פעם נוספת מוכיחה לנו ההיסטוריה מדוע לא הוקמו אנדרטאות למבקרי אומנות. מבעד למסך הציניות, הרמאות, ההטעיות והתאוות, מצטייר יופי שמיימי, יופי אנושי שנפתר בהבנה (כמה טיפוסי לעידן הנאורות!). אנו נזכרים באימרתו של היינה: האדם איננו מלאך ואיננו בהמה, ומי שמנסה להיות מלאך סופו להתבהם.

ביצועים מומלצים

הביצוע הקלאסי, עם אליזבת שוורצקופף וכריסטה לודוויג בניצוחו של קארל בוהם

האופרה האחרונה שהקליט המנצח גיאורג שולטי, עם רנה פלמינג הנהדרת ואן סופי פון־אוטר

(תרגומים: רון בן־יעקב וירדן ניר)
קישורים
הליברית (באיטלקית)
בוהם, שוורצקופף, לודוויג (הדיסק באמאזון)
שולטי, פלמינג, פון־אוטר (הדיסק באמאזון)
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מאמר מעניין מאד • רן בר זיק • 6 תגובות בפתיל
  סליחה על הבורות • דורון הגלילי • 4 תגובות בפתיל
  כמה הערות • דביר דולינסקי
  סליירי • אלי • 4 תגובות בפתיל
  איך צורכים אופרה? • דמיטרי לוינסון • 2 תגובות בפתיל
  עתיד האופרה • אלי • 22 תגובות בפתיל
  שאלה • הילה
  בניתו המוקפדת של ילד הפלא • רון בן-יעקב
  קוֹזִי בשידור חי • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  מט אופרה • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  הקול קול פלמינג בניחוח פרחים מעודן • רון בן-יעקב
  התרנגולת הקדושה • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  החצוצרן מוריס אנדרה נפטר • רון בן-יעקב • 4 תגובות בפתיל
  נפטרה זמרת האופרה רמה סמסונוב • רון בן-יעקב
  מריבה כלכלית בטוויטר שהולידה אופרה • רון בן-יעקב
  אני רואה מלאך והוא אומר לי כך: • הפונז

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים