פרק ראשון: הזימון לחקירה
הכל החל ביום ראשון עשרה ביוני 2001. פעיל הימין הקיצוני (להלן: "הפעיל") הגיע בבוקרו של אותו יום לעבודה, ומצא במשיבון האלקטרוני שלו הודעה בזו הלשון: "אדון (כאן באו שמו ושם משפחתו של הפעיל), נא להתקשר אלי, לאריה בורובסקי, בתחנת מוריה בירושלים (כאן בא מספר טלפון). אני זקוק לך לחקירה." לפעיל לא היה ברור באיזה סוג של "תחנה" מדובר, והוא חשב משום מה באותו רגע על תחנת מוניות. מכל מקום, לאחר שמיעה נוספת של ההודעה הצליח לרשום את מספר הטלפון ולהתקשר.
בשיחה הובהר לפעיל שאותו אריה בורובסקי הוא חוקר משטרה, והתחנה שבה דובר היא תחנת משטרה בירושלים. אריה בורובסקי אמר לפעיל שעליו להגיע לתחנת המשטרה בירושלים לצורך חקירה "מאד רצינית".
"במה מדובר?" שאל הפעיל. "אתה כתבת אי־מיילים לחבר הכנסת טיבי ולגורמים אחרים." הייתה התשובה. פעיל הימין הקיצוני נזכר שאכן שלח פעם הודעת דואל אחת לאחמד טיבי. מיהר הפעיל לתקן את החוקר הנכבד: "שלחתי לאחמד טיבי רק אי־מייל אחד", הוא אמר. על כך נענה שכאשר יבוא לירושלים, יוצגו בפניו הדברים שכתב.
פעיל הימין הקיצוני שאל אם אי אפשר לקיים את החקירה קרוב יותר למקום מגוריו, ונענה בשלילה. הוא ניסה לקבוע את יום החקירה ליום שישי, כדי שלא להפסיד יום עבודה, אבל התברר שגם החוקר לא עובד ביום שישי. בסופו של דבר נקבע שהחקירה תהיה ביום חמישי בשעה ארבע אחר הצהרים.
בהניחו את השפופרת היה הפעיל די מבולבל. אותו דואל שנשלח לחבר הכנסת טיבי, בא בעקבות השתלחותו של זה ברמטכ"ל עקב הירי השגוי על חמשת השוטרים הפלשתינים שלא היוו, כביכול, חלק מהטרור, ושבעקבותיו באה התנצלות (מיותרת, לדעתו של הפעיל) של ממשלת ישראל. למיטב זכרונו של הפעיל (את הדברים מחק מזמן ממחשבו), תוכן הדואל ששלח היה כדלקמן:
"לכבוד
חה"כ אחמד טיבי
ברצוני להתייחס לדבריך בכנסת בקשר לחמשת השוטרים הפלשתינים שנהרגו. נניח שבאמת אותם חמישה שוטרים לא עסקו ישירות בירי עלינו. אז מה? האם הילדה שהרגתם אתמול כן עסקה בירי עליכם? האם הילד שפיתיתם באמצעות האינטרנט להגיע לירושלים כדי לרצוח אותו כן עסק בירי עליכם? זה שאין אנו מגיבים על ירי של שלושה פגזים שלכם על יישובינו בירי של שלושת אלפים פגזים על יישוביכם זה רק בגלל שאנחנו פסיכים. לו יריביכם היו האמריקאים הצבועים, הם כבר היו זורקים עליכם פצצת אטום."
בסוף המכתב צויינו שמו וכתובתו המלאים של הפעיל.
מדוע עליו להגיע לירושלים ולהפסיד זמן ושעות עבודה עקב שליחת דואל זה? האם לא שמעו במשטרה על חופש הביטוי המקובל במדינה דמוקרטית כמו ישראל? בשלב זה גם לא היה ברור לפעיל (ודומני כי כבר מותר להסיר את המסכה ולהודות כי אני הוא הפעיל הנ"ל) אם מדובר בחקירה נגדי, או שאני מוזמן כעד. כאן כדאי אולי להעיר שכינינו עד כה את גיבור סיפורנו "פעיל הימין הקיצוני", משום שאולי אני כזה בעיני מישהו. אני עצמי רואה בי אזרח נאמן ושומר חוק, ואינני בדיוק "פעיל", ובודאי לא "קיצוני".
מיהרתי לשתף בסיפור כמה מחברי בעבודה. כולם הביעו את פליאתם ותמיהתם על הסיפור הזה. עוד באותו יום שלחתי מכתב לשר לביטחון פנים עוזי לנדאו, בו ביקשתי את השר לבדוק מה פשר "הסיפור הקפקאי" הזה (תשובה, עד כה, לא קיבלתי). אחד החברים מיהר להתקשר לקרוב שלו שהוא עורך דין, ובתשובת אותו עורך־דין (שהגיעה אלי למחרת היום) נאמר שזימון לחקירה צריך לבוא בכתב, ושם צריך שיהיה כתוב מה סוג החקירה.
למחרת, ביום שני, כאשר התקבלה תשובת עורך הדין הנ"ל, הכנתי מכתב אותו התכוונתי לשלוח לחוקר, ובו בקשה לשלוח את הזימון בכתב, וכן לקיים את החקירה סמוך למקום מגורי. התקשרתי שוב לחוקר בירושלים כדי לבקש את מספר הפקס שלו, ולהסביר מה תוכן המכתב שהוא עומד לשלוח. שיחת הטלפון הזו זכורה לי כקטע הקשה ביותר בכל הסיפור, והמשקעים הקשים שהותירה בי, סייעו לי לשמור באותו שבוע על הדיאטה...
החוקר החל לצעוק בטלפון, ואמר שאם כך הם הדברים, הרי יש בידי המשטרה גם אמצעים אחרים, כעיכוב יציאה מהארץ וכדומה. בשיחה זו גם התברר לי שמדובר בחקירה באזהרה, כשהאשמה היא: "הטרדה ואיומים על חברי כנסת". בשלב זה, החלטתי, תוך שמירה ראויה לציון על קור רוח, ובעת שאני מדבר כל הזמן בשקט (אינני חושב עצמי לגיבור גדול, ועד היום אני מתפלא על יכולתי לשמור על קור רוח בנסיבות השיחה הזאת), לא לשעות לעצה המשפטית שקיבל, לא לשלוח את הפקס שהכנתי, ולטובת עצמי ומשפחתי, נעניתי בלית ברירה לדרישה התקיפה להגיע לירושלים בזמן שנקבע.
בעקבות עצה נוספת שבאה מאוחר יותר מעורך דין אחר, התקשרתי למחלקה לחקירת שוטרים, אבל שם אמרו לי שאם לא תגיע לחקירה "זה יהיה עוד יותר גרוע", ושדווקא מותר לזמן לחקירה גם באמצעות הטלפון. בעקבות שיחה זו, החלטתי סופית לנסוע ביום חמישי לחקירה לירושלים, כפי שנדרשתי.
פרק ב': החקירה
במסדרון תחנת המשטרה "מוריה", בקומה השניה, ישנו חדר שעל דלתו כתוב: "חדר חקירות", אבל אם יש בחדר הזה פנס חזק שתפקידו להאיר לתוך עיני הנחקר או מכשירי הלם חשמלי למיניהם, הרי שהחמצתי את המחזה, שכן החדר הזה נשאר סגור, והחקירה נערכה במשרדו של החוקר אריה בורובסקי, בתנאים סבירים בהחלט.
כשנכנסנו לחדר, נשמטו כמה דפים מהתיק שהחזיק החוקר בידיו, אני התכופפתי להרימם, והחזרתי אותם לחוקר. לאחר מכן, החלה החקירה. שאלתו הראשונה של החוקר הייתה האם אני עובד ברפא"ל. בעקבות תשובתי החיובית העיר כי "מהמקום שהוא הטופ שבטופ אתה עושה מעשים בלתי נאותים כאלה. ראה איזה תיק שמן יש לך." הוא הצביע על תיק ובו מכתבים וניירות רבים. התיק הזה היה אולי הסימן הראשון לפתרון התמיהות הרבות - שהרי כל מה שאני ידעתי עליו הוא מכתב קצר בן כמה שורות אותו הזכרתי בפרק א'. על כן הנחתי (האמת היא שאפשרות כזו עלתה במוחי גם יום לפני החקירה), שאולי היו אי־מיילים שלא אני כתבתי, שאנשים כתבו בעילום שם או אפילו שלחום בשמי, והמשטרה חשדה שהם שלי. הטון בו פנה אליי החוקר היה בשלב זה מאד מאיים ומתאים בדיוק לתוכן שאותו ציטטתי לעיל.
לאחר הקדמה זו אמר החוקר: "בוא נעשה את זה בצורה מסודרת עם אזהרה: אני מאשים אותך בהסתה, הטרדה ואיומים על חברי כנסת אחמד טיבי וזהבה גלאון. נא חתום על כך שהבנת את האשמה." "זהבה גלאון?" שאלתי, "מעולם לא שלחתי לה שום אי־מייל." חתמתי שאני מבין את האשמה.
לאחר מכן אמר החוקר: "אתה חבר ב..." הפסקתי אותו ואמרתי שאיני חבר בשום דבר. החוקר אמר: "טוב. נשאיר זאת לאחר כך." אז הראה לי דואל ראשון. המסמך לא היה מוכר לי כלל. לא אני שלחתיו, ומייד אמרתי זאת. אז הציג לי החוקר כמה הודעות דואל, כאלה שאת כולן לא אני כתבתי, ושהיו מלאות, עד כמה שראיתי, הרבה דברי נאצה. כך, עד שהגענו לאי־מייל שלי. מייד אמרתי: "את זה אני כתבתי." ביקשתי לקרוא שוב, כדי להיות בטוח שהדברים בשלמותם שלי. הפיסקה בדבר שלושת אלפי פגזי המרגמה הייתה מודגשת בצהוב. לאחר קריאת הדברים אשרתי שאכן אני כתבתי את המסמך הזה.
אז הראה לי החוקר כתובת אי־מייל שאיני מכיר בראש ההודעה. משהו עם סיומת netvision.co.il, עם שם שאינו זכור לי, והמון סימנים שממלאים כמעט שורה שלימה. הוא הראה לי שהשורה הזו מופיעה בכל האי־מיילים שהראה לי, ושמכך הוא מסיק שאני כתבתי את כולם. הכחשתי שוב שאני כתבתי. מסרתי את כתובת האי־מייל שלי - dova@rafael.co.il. לא ידעתי להסביר איך הגיעה אותה שורה לכל האי־מיילים, ואמרתי שאולי רפאל משתמשת בשירותים של נטוויז'ן.
זה היה, בעצם, פשר החשדות. האם מי מהקוראים יכול להסביר את פשר הכתובת המשותפת? בכך אולי יסייע למשטרה! היום עלתה בדעתי השערה חדשה: אולי מישהו (אולי אפילו הנמענים עצמם) אסף את כל האי־מיילים ושלח את כולם שנית מאותה כתובת?
אך בכך לא תמה החקירה. נחשו מה הראה לי החוקר אחר כך? נכון. דף של "האייל הקורא", ובו תקציר מאמרי האחרון "ואז הם יבינו". "ובכן, אתה חבר מערכת ב'אייל הקורא'?". הסברתי שלא מדובר במערכת, ומעולם לא נפגשתי עם יתר הכותבים. החוקר הסתכל שוב בדף ואמר: "אחד מהכותבים הקבועים. לא חבר מערכת." אישרתי זאת. מעבר לכך, לא היה לחוקר שום דבר להגיד על תפקידי באייל, ולא היו לו יותר שאלות בנושא זה. מכל מקום: דעו - האח הגדול צופה.
אחר כך חזרנו לאותו אי־מייל בודד ששלחתי לאחמד טיבי, והחוקר שאל אותי אם איני רואה בדבריי על שלושת אלפי פגזי המרגמה הסתה. אמנם, לא ברור מה עניין הסתה לכאן - האם למקרא דברי היה יכול אחמד טיבי להתמלא זעם רב ולרוץ לירות פגזי מרגמה באלה שאותם בעצם הוא מייצג? - אך השבתי שאיני רואה בכך הסתה, ואני עומד מאחורי כל מילה. אם מדינה תוקפת את אזרחי שכנתה, מותר למדינה המותקפת לנקוט באותה שיטה, ומדינות אחרות אף עשו בעבר מעשים גרועים יותר.
בשלב זה (למעשה, זה התחיל כאשר הסברתי שאינני מכיר את כתובת האי־מייל ההיא), חשתי שחל איזה שינוי אצל החוקר, ושוב אינו חושד בי ששלחתי את כל הודעות הדואל ההן.
אחר כך עברה החקירה לדון במכתבים שנכתבו בדואר. כל המכתבים שהראה לי נכתבו בכתב יד. אני תמיד מדפיס את מכתביי. בשלב זה התרחש דבר־מה, שגרם לי למחשבות מסוימות לאחר מכן, כפי שאפרט להלן. הוא הראה לי מכתב ושאלני אם כתבתי מכתב זה. הושטתי את ידי לקחת את המכתב לקוראו, ואז הוא אמר: "אל תיגע. אם תיגע יישארו טביעות אצבעות ואוכל להפליל אותך." מאוחר יותר, כאשר ישבתי במכוניתי באמצע פקק תנועה ביציאה מירושלים עקב הפגנת אנשי "זו ארצנו", נזכרתי לפתע באותה תקרית בתחילת החקירה, בה נפלו מ"התיק השמן" כנגדי אותם דפים סוררים. אז, כשהרמתי אותם, החוקר כלל לא עצר אותי, וחיכה בנחת עד שאמסור לו אותם, כשטביעות אצבעותיי על גבי המעטפות. היה זה כנראה בשלב שהוא עוד חשב שיוכל להוציא משהו מהתיק הזה - ומה אכפת לו שיהיו גם טביעות אצבעותי על גבי המעטפות? לא יכול להזיק.
היו עוד כמה שאלות ותשובות, אך נראה שהחוקר ניסח את השאלות בצורה שעמדתי המכחישה תהיה ברורה, ובכך הסתיימה החקירה. דברנו עוד על הא ועל דא, על רשיון הטיס שלי (תעודת הזהוי שלי נלקחה ממני עם תחילת החקירה ונמסרה לי בסופה. בתוך התעודה היה רשיון הטיס), ואיך הצלחתי למצוא את תחנת המשטרה בירושלים וכו'. ספרתי לו גם שביום בו זימן אותי לראשונה, כתבתי מכתב לשר עוזי לנדאו כך שלא יופתע אם... הוא קטע אותי: "תגיע אלי איזו נפילה". אז פחות או יותר נפרדנו.
פרק ג': מחשבות ומסקנות
בעקבות שתי השיחות הטלפוניות שקיימתי עם החוקר לפני החקירה, התמונה נראתה לי שונה לגמרי ממה שהתבררה לבסוף: אני מואשם בכך שכתבתי הודעות דואל לאחמד טיבי ולחברי כנסת אחרים, ומדובר בהטרדה ובאיומים (את המילה "הסתה" שמעתי רק בתחילת החקירה). זה מה שנאמר לי. העובדות הללו היו נכונות. אכן, כתבתי אי־מייל לאחמד טיבי, וגם כתבתי אי־מיילים לחברי כנסת אחרים. בעצם, בתקופה האחרונה, בערך מלפני תקופת הבחירות ועד היום, כתבתי לכנסת ארבע הודעות דואל (באתר הכנסת מופיעות הכתובות האלקטרוניות של חברי הכנסת והציבור מוזמן לכתוב להם). שלוש מהן נכתבו לחברי כנסת, כולל אותו דואל לאחמד טיבי, והדואל רביעי נכתב לעוזרתו של יו"ר הכנסת אברהם בורג, והיה בעצם תזכורת לדואל ששלחה לי, בו הובטחה לי תגובה נוספת ממנה שלא באה. כל ארבעת האי־מיילים כללו בסופם שם מלא וכתובת. מעולם לא כתבתי למישהו בעילום שם. כאשר כתבתי את ארבעת האי־מיילים האלה ציפיתי בפירוש למענה, ומשזה לא בא - לא הוספתי לכתוב.
האם יש בכך הטרדה? לשום איש לא כתבתי יותר מהודעת דואל אחת. איומים? למיטב הבנתי, לא היה שום איום בדברים שכתבתי. כשכתבתי את המכתבים הללו לא הייתה לי שום כוונת הטרדה. באותו שלב לא ידעתי כלל שקיימים אי־מיילים נוספים שנחתמו בשמות אחרים (כנראה בדויים), ושהמשטרה חושדת שאני עומד מאחוריהם, ולא ידעתי כלל שמבין האי־מיילים שאני באמת כתבתי, יש בידי המשטרה רק אחד - זה שנכתב לאחמד טיבי. החוקר לא אמר לי שאני חשוד בכך שכתבתי אי־מיילים תחת שמות בדויים, ולא עלה בדעתי שבכך מדובר.
המסקנה שלי הייתה שבמדינה ה"דפוקה" שלנו, יש מישהו באיזו עמדה בכירה, שחושב שתכנים שמציגים עמדה שונה משלו די בהם כדי להאשים את כותבם בעבירות של הטרדה ואיומים שהן עבירות פליליות. העובדה הזו הרתיחה את דמי ממש. שכן אם זה המצב, על העובדות אין בכלל ויכוח. אבל אני טוען שאין בשליחת אי־מייל בודד לאדם משום הטרדה, ואין בתוכן דברי איום. מישהו "שם למעלה" אומר שאי־מייל בודד הוא הטרדה, ותוכן הדברים הוא איום. והוא, "ההוא משם" הוא החזק. מה בכלל אני יכול לעשות במצב כזה? חשתי כאותו חרק רב־רגליים חסר אונים בסיפורו של קפקא "הגלגול", שנשלט על־ידי כוחות חזקים, ואינו יכול אפילו לשלוט בגופו.
תחושה זו הביאה אותי לכתוב לשר לביטחון פנים, שחולש על הממלכה שמתוכה הגיח המצב הזה, בתקווה שממנו יבוא מזור. תשובה ממנו לא קבלתי עד יום החקירה (ובעצם גם עד רגע כתיבת שורות אלו), וכשנסעתי לשם, השארתי בידי בני ביתי את שם תחנת המשטרה ושם החוקר ומספר הטלפון שלו, למקרה ש"אעלם". תחושת חוסר האונים והמחשבות המעיקות שלי הייתה כה גדולה עד שלא ידעתי כלל למה לצפות.
בסופו של דבר, התברר שהמצב אינו כפי שהבנתי אותו באותו רגע. אבל גם העובדות כפי שהתבררו לי לבסוף הציגו, לדעתי, תמונת שלטון לא נאותה, ופגיעה בלתי נדרשת באזרח. לא כך היו צריכים הדברים להתנהל. לכך ברצוני להקדיש את המשך דברי. כרגע ישנם ארבעה נושאים אותם אני רוצה להעלות:
1. האם מותר לפי החוק לזמן לחקירה על־ידי שיחת טלפון? על כך יש, מסתבר, שתי גרסאות. עורך־הדין איתו התייעצתי, אחרי ששאל עורך־דין פלילי (יש, מסתבר, כל מיני סוגים של עורכי־דין), טוען בפירוש שהזימון צריך להיות בכתב. אבל במחלקה לחקירת שוטרים, שהיא גוף של הפרקליטות, שכביכול אינו צריך להזדהות עם המשטרה, אומרים לי בפירוש שאפשרי גם זימון בטלפון. משום מה, לו היה עלי להמר, הייתי מהמר על הגרסה הראשונה כנכונה.
2. התנהגותו של החוקר בשיחת הטלפון שבה ניסיתי להציג את העמדה לפיה הזימון צריך להיות בכתב ולבקש, אם אפשר, לקיים את החקירה סמוך למקום מגוריי, גבלה ממש באלימות. החוקר הרים את קולו, איים בהפעלת אמצעים אחרים, דוגמת עיכוב יציאה מהארץ (כזכור, אני הוא זה שהואשם באיומים), ונרגע רק אחרי שהסכמתי, בלית ברירה, לבוא לחקירה במועד, כפי שקבענו קודם.
3. למרות חוסר הבהירות שהוצגה בסעיף אחד, וגם בהנחה שמה שאמר לי החוקר, כי הזימון לחקירה יכול להיות גם בעל־פה, הוא נכון, אין חולק על כך שמהות האשמה צריכה להיות מוסברת באופן ברור. החוקר לא אמר לי ביוזמתו באף אחת משיחות הטלפון שאני מוזמן לחקירה באזהרה, ושהאשמות הן נגדי. הוא מסר זאת רק לאחר ששאלתי זאת בפירוש, וגם אז באופן מאד חלקי, מבלי לציין את הפרט העיקרי - שיש בידיו אי־מיילים חתומים בשמות בדויים, ושאני מואשם בכתיבתם. הפרט הזה היה מאד מהותי. לו ידעתי שבכך מדובר, היה השבוע האחרון עובר עליי ביתר שקט. ומי יודע, אולי אפילו הייתי מצליח לשכנע את החוקר בטלפון (שהרי, אני מאמין, הצלחתי לשכנע אותו בחקירה), שלא אני עומד מאחורי הודעות הדואל הללו, וכל הטרדה ועגמת הנפש היו נמנעות ממני. ועל ההאשמה ב"הסתה" הוא לא דיבר כלל בטלפון. הוא דיבר רק על הטרדות ואיומים.
4. ולבסוף, הפרט עליו סיפרתי בפרק הקודם: אותם מכתבים שנפלו, ושנתן לי להרימם ולהטביע עליהם את טביעות אצבעותיי, מבלי להזהירני שבכך אני עלול להפליל את עצמי. הכך אוספת המשטרה ראיות?
בתהיות אלו, אסיים את דברי. וד"ש לשוטרים שקוראים את האתר!
|
קישורים
ואז הם יבינו - מאמרו של דב אנשלוביץ
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש