שליחם של בני-אור (חלק ב') 584
המשך קורות חייו של הפילוסוף הישראלי משה קרוי, עם הצצה לספרו האחרון, שלא פורסם מעולם.

אלוהים הוא הודי

לאחר שנואש גם מהסיינטולוגיה, נטש קרוי את סופרי המד"ב ראנד והאבארד, והפנה את תשומת ליבו למזרח הרחוק. הוא החל להתעניין בכתביו של הגורו ההודי שאנקארה, ויותר מכך, בגורו סאי באבא.

סאי באבא הוא גורו הודי, הטוען שהוא התגלמות האלוהות עלי אדמות, ושביכולתו לבצע ניסים כמו החייאת מתים ויצירת דברים יש מאין. קרוי השתכנע מטענותיו והצטרף לכת למשך זמן מה. בתקופה זו הגיע למסקנה שהעולם נוצר מתודעה אינסופית, שהיא אנרגיה וכוח אינסופיים. בתוך אינסוף זה יש אינסוף של מהויות. הביטוי האולטימטיבי של המהות האבסולוטית הזאת היה, לדעת קרוי, הסאי באבא.

את דעותיו החדשות ביטא בספרו "מעבר ליש ולאין: הרציונליות שבמיסטיקה" (1987). בספר זה הרס קרוי את כל מה שבנה ב"חיים על פי השכל", והראה כי לאמיתו של דבר, איננו יכולים להכיר ולהבין את המציאות דרך החושים והעיון רציונלי. העולם הוא כולו אשליה, כפי שטענו ההוגים ההודיים מאז ומעולם, והתודעה היא המהות האמיתית המסתתרת מאחורי מסכי האשליה של מרחב, זמן וחומר.

מכיוון שאיננו יכולים להסתמך יותר על החשיבה הרציונלית, טען קרוי, עלינו להציב בניין ידע חדש אודות העולם, שיתבסס על היגדים ודאיים בלבד. היגדים אלה אפשר להשיג לא באמצעות מחשבה, אלא (כפי שמלמד הסאי באבא) על ידי סדרת תרגילים. קרוי מעביר לקורא בספרו זה שורה של תרגילים שאמורים לגרום לו לחוות את עצמו, ומן הסתם להבין אגב אורחא שהאל התגלם בימינו בדמות אנוש - דמותו של הסאי באבא.

כמי שקרא את הספר, וניסה לחוות כמה מהתרגילים, אני יכול להעיד שהוא קשה ביותר להבנה - והתרגילים קשים עוד יותר. משמעותם נותרה סתומה עבורי. ואשר לסאי באבא... נעזוב את זה.

כל מה שנשאר מהאובייקטיביזם של "חיים על פי השכל" היא האמונה ברצון חופשי, וגם אמונה זו תיעלם בגלגול הבא של אמונתו של קרוי.

אלוהים הוא השטן

לבסוף נטש קרוי גם את הסאי באבא. לעתיד הוא הגדיר את דבריו כשקרים מתועבים, והסביר שהצלחתו נובעת מסיועם של כוחות החושך.

בשנת 1984 נסע לארה"ב, ושם עסק בסיאנסים ובגירוש שדים. בברקלי, למשל, העביר סדנאות של טרנספורמציה תודעתית שעוסקת ב"חיסול מתחים פסיכו־פיזיים והגדלת עצמתם האישית של המטופלים". אז החל גם להתעניין בתורה חדשה: הגנוסטיקה.

הגנוסטיקה היא תורה קדומה, שנוצרה לכל המאוחר במאה הראשונה לספירה. שורשיה הם כנראה יהודיים ופרסיים. על־פי תורה זו, כל ההיסטוריה היא מאבק ניצחי בין כוחות האור והחושך, ועולמנו נשלט בידי כוחות החושך. כוחות החושך מתבטאים בעיקר באל התנ"כי, שהוא התגלמות הרשע; אל זה יובס לבסוף על־ידי אדון האור, שהוא נעלה עליו.

פגישה של קרוי עם אדם בשם ד"ר ג'וזף צ'פלון, שהחזיק באמונות גנוסטיות, שכנעה אותו שכאן, סוף סוף, מצא את האמת הנכונה והעליונה. הוא האמין שצ'פלון הנ"ל (אדם שהחזיק בתורה מיסטית סטנדרטית לחלוטין, מהסוג שאפשר למצוא בכל ספר בפרוטה בחנויות ה"מיסטיקה" השונות) מגלה את המסר ב"דיוק שאין כמוהו".

קרוי הפך לגנוסטי, ולחבר בכת של צ'פלון. הדבר הוביל לסכסוך בינו ובין אשתו, שפחדה מהכת המוזרה - והיו לה סיבות טובות לפחד זה. בסופו של דבר נרצחה אשתו בידי חתנה, הבעל של בתם, שגם הוא היה חבר בכת. נסיבות הרצח נשארו בלתי ברורות עד היום.

קרוי מצא שבאוסטרליה איש אינו מגלה עניין רב בו ובתורותיו, שנעשו מוזרות יותר משלב לשלב, ולבסוף חזר לישראל. הוא קיווה שכאן, במקום בו היה פעם גורו, יוכל לחזור למעמדו הקודם, אך גם כאן כבר לא נותרו לו חסידים רבים.

את דעותיו החדשות כתב בספר בשם "מלחמת בני אור בבני חושך" שנעלם לאחר מותו. את כתב־היד של ספר זה הצלחתי למצוא, לאחר חיפושים רבים, אצל גילה בויום, יו"ר האגודה למודעות. בויום הייתה בין האנשים הבודדים שהיו קרובים לקרוי בימי האחרונים. כאן מובא לראשונה תיאור של דעותיו הגנוסטיות של קרוי, כפי שבוטאו בספר שכתב.

בספר מציין קרוי ברוגזה כי "כל מי שחושב שהספר הזה הוא [רק] עוד שלב בחיפושי, ויש בו עניין ל'חוקרי קרוי' [בלבד] הוא אידיוט [...] ספר זה כתוב עבור בני אור. בני החושך ילמדו את האמיתות הפילוסופיות שבו בדרך הקשה". ראו הוזהרתם.

קרוי קובע שלא אנחנו (דהיינו, הישויות התטאניות שבתוכנו) יצרנו את המציאות שבה אנו חיים - שהרי מי יברא עולם המבוסס על כאב, סבל ומוות? ומאידך, עולמנו אינו פרי המקרה ואינו פרי בריאתו של אל אוהב. זהו עולם של סבל, מוות, חוסר צורך וריקנות. זהו פרי בריאתו של "סדיסט קוסמי נתעב", "מפלצת שטנית". בורא זה כשלעצמו היה תוצר של ניסוי שלא עלה יפה בעולם האור העליון.

תוצאתו של הניסוי הייתה ההופעה הראשונה של תודעה שלילית פעילה, "תודעה שמהותה היא חושך ולא אור, שנאה ולא אהבה, ומרדנות כנגד האלוהי" - זהו "בורא בראשית", "הקוסמוקראטור". היצור המתועב הזה שינה את כל התנאים היסודיים בקיום במגזר הזה של המציאות, ואת "ילדי האור" שנלכדו במגזר לכד בגופים חומריים שכפו עליהם מוות, חוסר, צורך, כאב, תלות ומגוון אדיר של רגשות, יצרים ומחשבות הזרות למהותם האורית. כדי לבצר את המלכודת, יצר גם תודעות מסוג אחר לגמרי באותם גופים: את ילדיו שלו, ילדי החושך.

"ילדי החושך" מתחלקים לשני סוגים: הסוג הראשון הוא רובוטים (או "זומבים"), שהם תודעות אוטומטיות המתוכננות כדי להתאים למערכת העולם הזה - אלה ש"טוב להם" ממה שנעשה סביבם. קרוי העריך שהרובוטים מהווים כשני־שליש מהאוכלוסייה האנושית. הסוג השני הוא ה"שדים", אלה שעצם מהותם היא שנאה לבני האור, ולכל מה שהוא יצירתי ואותנטי והנם מרעים במזיד ובכוונה. אלה הם בדרך כלל אישים חשובים, מנהיגי מדינות, ראשי מוסדות וכו'. הם השולטים בפלנטה, והם מביימים בינהם מלחמות שכל מטרתן היא ללכוד את בני האור משני הצדדים הנלחמים. הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת בתיאור השדים לסוג מיוחד ומרושע באופן יוצא דופן של השדים הנ"ל, הפילוסופים האקדמיים, שתפקידם הוא לכסות את חוסר המשמעות הברור של הקיום בפטפוטים חסרי שחר ולתכנת מחדש את בני האור שנופלים ברשתם.

קרוי העריך שהשדים מהווים כ-‏12% מכלל האוכלוסייה האנושית. כל שאר האוכלוסייה הם בני אור, אנשים שמונעים מתוך עצמם ואינם זקוקים לאחרים. עם זאת, הוא מודה שרובם "מכרו את נשמתם לחושך". העולם הזה, קבע קרוי, נוצר במיוחד כמחנה ריכוז מזוויע לבני האור, והכל בו מיועד לכבות את אורם ו"למצוץ אותו אל החושך".

בני החושך אינם יכולים לשאת את קיומם של בני האור משום שהוא מזכיר להם שעצם קיומם שלהם הוא פרזיטי. מטרתם בחיים היא להרוס ולהרעיל את בני האור. בני החושך מטמאים את בני האור בעצם קיומם.

קרוי קובע שיש לאהוב את בני האור ולשנוא את בני החושך. האתיקה האלטרואיסטית הדורשת אהבת הזולת כציווי היא ביטוי של החושך. בני אור אוהבים זה את זה ספונטנית, ואין להם כל חוויה של הקרבה עצמית בסיוע זה לזה. עם זאת, גם האנוכיות (שהוא היה פעם תומכה הנלהב) היא מהחושך. האתיקה האמיתית היא "ואהבת את אחיך בן האור כפי שאתה אוהב את עצמך"... "ותיעבת ודחית ונלחמת בבני החושך ובמערכת שלהם בכל ישותך עד חורמה וללא מגבלות". לאהוב בן חושך פירושו להביא אסון. יש להגביל ככל האפשר את המגע בין בני אור ובני חושך, ובכלל זה מגע מיני בינהם, שיכול להיות הרסני.

קרוי החליט שיש מיעוט קטן של יצירות ספרות שמקורן באור, ובהן יצירותיו של טולקין, ספרי "דברי ימי נרניה" של ק. ס. לואיס, וכמובן ספריה של איין ראנד. לדעתו, ראנד בספריה תיארה למעשה את המאבק בין בני אור ובני חושך מבלי שתהיה מודעת לכך כלל. היא טעתה, אך טעותה כללה גם מסרים חיוביים, וזאת היתה הסיבה לכך שנרדפה בידי הממסד. (ראנד עצמה הייתה מזדעזעת, מן הסתם, לשמוע את התיאור הזה של יצירתה).

בין שאר ה"פנינים" ביצירתו זאת של קרוי הוא מדווח שידידו צ'פלון בדק ומצא שהעולם מוקף בשדה אלקטרו־מגנטי, המונע מהתודעות השונות לצאת או להיכנס. שדה זה הוא במרחק ארבע מאות אלף קילומטר מפני הפלנטה, ואינו מאפשר יציאת כלי רכב מאויש ארצי מעולמנו. "כל המידע על נסיונות מוצלחים לשגר אנשים מחוץ לעולם הזה הם שקרים". (מרחק הירח מכדור הארץ אינו קבוע, אולם בדרך־כלל הינו קטן מארבע מאות אלף הקילומטר האמורים, ולכן לא ברור לאילו נסיונות מתייחס קרוי).

אולם בקרוב יבוא יום הדין של בני חושך, ובו יחזרו בני האור לאינסופיותם ולמהותם האמיתית, ובני החושך יושמדו בידי כוחות האור. קרוי סיים את ספרו בקביעה ש"כל זמן שיש חלקיק אחד של רוע במרחבי הקיום, האלוהות כולה עדיין בסכנה". לכן עצם קיומו של האינסוף תובע השמדה מוחלטת של הרוע בכל גילוייו והבטיו. אין שום מקום ל"דו־קיום בשלום" בין אור וחושך, טוב ורוע; המלחמה היא מלחמת חורמה, ותוצאתה ברורה מראש: השמדה מוחלטת של הרוע.

קרוי הכריז שהוא עצמו, כמובן, חלק מהקבוצה הנבחרת של אנשי האור, השליח שלהם לעולם. בראיון העריך כי מתוך כמה אלפי אנשים שהכיר במימי חייו, אולי שלושים, עשרים או אף פחות היו אנשי אור. בקבוצה נבחרת זו לא כלל, כנראה, את בני משפחתו.

בארץ החל להפיץ את דעותיו במאמרים בעיתונות. הוא קבע שהעולם יגיע לקיצו עד סוף המאה העשרים, ועורר בוז וליגלוג כללי. הוא השתתף בתוכנית טלוויזיה, בה ביטא את תורותיו הגנוסטיות, והותיר רושם בוטה של אדם שאינו שפוי בדעתו. בשנת 1989 (בהיותו בן 41), זמן קצר לאחר הקרנת התוכנית, התאבד בבליעת כדורים. בין חסידיו היו מי שטענו כי נרצח.

לאחר התאבדותו נמצאו בחדרו של קרוי, בין השאר, ספריה של איין ראנד, שעדיין הייתה להם השפעה חזקה מאוד על קרוי. הוא השאיר אחריו מכתב ומאמר פרידה, בהם הצהיר שמותו יביא לאפוקליפסה הבלתי נמנעת, ולניצחון בני האור. ברור שהאיש ראה את עצמו כסוג של משיח.

האמונה הקרוייאנית

לאחר מותו של קרוי פרסם העיתונאי אורי אבנרי במגזין "העולם הזה" פנטזיה, שבה הדת הגנוסטית הופכת לדת עולמית, וקרוי למעין משיח. בפנטזיה זו, נפוצות שמועות שקרוי כלל לא מת: גופו אמנם נקבר, אך נשמתו הצטרפה אל כוחות האור בחלל החיצון. היא נמצאת בכל קרן של שמש החודרת אל עולמנו החשוך, הנמצא בשליטת האל הסדיסטי.

התיל הדוקרני של אושוויץ הופך לסמל הדת החדשה, שכן מחנה אושוויץ מסמל את הרשעות הפרוורטית של האל הרע. לכת זו מתחילים להצטרף כל החסידי הכתות האחרות, וכל החוזרים בתשובה.

הממסד היהודי רודף את אנשי "שליח כוחות האור", אבל ככל שהרדיפה מתחזקת, מספרם רק הולך וגדל, ושליחיהם מגיעים לקצווי תבל ועושים נפשות בכל מקום בו אנשים אינטליגנטיים נואשו מכוחו של המדע להטיב עם העולם, ורואים בשלטון את מוקד הרשע והטמטום. כל אלה מצטרפים בהמוניהם לפולחן החדש והאסור.

לבסוף פורצת מהפכה חדשה, ודתו של קרוי הופכת לדת מדינה בארץ אחת ומתפשטת בעולם כולו. ואז, במשך אלפיים השנים הבאות, מתפללות הבריות לקרוי תוך שהן הורגות, שורפות ומחשמלות את בני החושך.

מדובר, אמנם, באלגוריה פשטנית למדי להתפתחות הנצרות, אך סביר להניח כי קרוי עצמו היה שמח לו הדברים קרו במציאות. אין אנו יכולים אלא להצטמרר למקרא הדברים.

סיכום - חייו ומותו של משה קרוי

מה ניתן לומר בסיכום על האיש הזה, שדומה כי שינה את דעותיו באורח הרדיקלי ביותר שניתן להעלות על הדעת? היו שהעלו זאת על נס, כדוגמה לנאמנות הקיצונית של קרוי לאמת כפי שהבין אותה ברגע נתון. למעשה, ניתן להשוות את קרוי למלכה שפגשה אליס ב"מעבר למראה": המלכה רצה ללא הפסקה רק כדי להישאר בנקודת ההתחלה.

דעותיו של קרוי, שלכאורה עברו שינוי מוחלט מרציונליות מוחלטת למיסטיקה חסרת בסיס, נותרו עקביות בנקודה אחת לכל אורך הדרך: בשנאה העמוקה והאובססיבית למרבית האנושות. אלה מכונים בכתביו, מתחילתם ועד סופם, "זומבים" או "רובוטים". קרוי החשיב את עצמו תמיד לחלק ממיעוט קטן ונבחר, מעין "אדם עליון". דעותיו לגבי אופן הטיפול הראוי ברוב השנוא עליו רק הלכו והקצינו עם הזמן, עד שהם מגיעים לשיא הקיצוניות בספרו האחרון - בו קרא להשמדת מרבית המין האנושי. לקיצוניות שכזו הגיעו עד אז רק כמה נאצים.

משה קרוי, אדם שהשפיע על כל־כך הרבה אנשים בישראל של שנות השבעים, והוביל אותם לחשוב שהוא מביא בשורה לעולם חדש וטוב יותר, עולם שבו אדם יחיה רק לעצמו, היה למעשה אדם שבתורותיו השונות ובהתנהגותו הרס את כל מי שהיה במחיצתו, ולבסוף אף את עצמו. ניתן לתמוה אם התאבדותו לאחר שסיים את ספרו האחרון נבעה דווקא מהעובדה כי בסופו של דבר חדר למוחו החשד כי הוא עצמו הוא חלק בלתי נפרד מכוחות החושך, אותם תקף בעוצמה רבה כל־כך.

בין אם זו הסיבה להתאבדותו, או כל סיבה אחרת, הפירות הבאושים של תורת האנוכיות שלו חדרו עמוק ללב החברה הישראלית. קרוי נתן לגיטימציה לאנוכיות קיצונית, ואת התוצאות המפחידות ניתן לראות גם היום, באנוכיות של שכבות נרחבות באוכלוסיה, ובתפיסת ה"אעשה לביתי". אין לי ספק שאם תהיה אפוקליפסה בחברה הישראלית, כי אז משה קרוי, גאון פסיכוטי, בהחלט תרם לה את תרומתו.



תודה לגילה בויום, יו"ר האגודה למודעות, על עזרתה בהכנת המאמר.
קישורים
סאי באבא
גנוסטיקה
האגודה למודעות - "עידן הדלי"
סקירה מקיפה על חייו של קרוי - בעיתון תל אביב
סיפורים אודות קרוי מן העיתונות
חלק א' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  תודה • אורח לרגע • 141 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • דב אנשלוביץ
  אורי אבנרי • סער אוסטרייכר • 4 תגובות בפתיל
  מד''ב • סער אוסטרייכר
  התאבדותו של משה קרוי ועוד • יובל רבינוביץ • 11 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • מיכאל • 34 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • רון בן-יעקב
  בדוק את מסקנותיך • בועז ארדר • 7 תגובות בפתיל
  תגובת הפיל' של אין ראנד בישראל • הפילוסופיה של אין ראנד בישראל • 43 תגובות בפתיל
  התייחסות לנושא הזכויות • הפילוסופיה של אין ראנד בישראל • 13 תגובות בפתיל
  על בעייה ופתרון • הפילוסופיה של אין ראנד בישראל • 2 תגובות בפתיל
  כתב היד האבוד של קרוי באינטרנט • אלי • 7 תגובות בפתיל
  חסמבה ותעלומת משה קרוי • אלי • 2 תגובות בפתיל
  המשך • גילי נחום • 3 תגובות בפתיל
  משיח שקר ושמו משה קרוי • יעקב נפתלי
  אדם מדהים , אדם מסכן • s t a r k
  מרתק • עידו הרטוגזון
  אמת או חובה... • אליקים • 5 תגובות בפתיל
  חתונה סיינטולוגית • רון בן-יעקב • 3 תגובות בפתיל
  סוואנט • מרווה הפיגמנטים • 2 תגובות בפתיל
  איך אני אגרום למלחמת העולם השלישית • מספר 666
  אני מבין על מה קרוי דיבר(מקרוב) אך הוא טעה בדבר אחד • אלעד • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים