הארץ המאובטחת 660
כשיוצאים לרחוב רואים כחול בעיניים, וזה לא השמיים. כשמביטים בטלוויזיה, רואים שחור בעיניים, וזה לא בגלל תקלה טכנית. כשמביטים עמוק בעיניים, אפשר עוד לראות תקווה. שתי הערות למצב, עם סיום אופטימי.

ביום חמישי האחרון בשעת הפיגוע במסעדת סברו בירושלים הייתי במקום בו אני תמיד נמצא בשעה הזו - במקום העבודה שלי, במרחק שלוש דקות הליכה ממקום הפיצוץ, במרכז העיר. שעתיים אחרי הפיגוע, כשירדתי לרחוב לאכול ארוחת צהריים מאוחרת, בתי הקפה היו מלאים עדיין. ירושלים היא לא עיר שמפחדת.

בליל שישי לפני מספר שבועות, בעת הפיגוע בדולפינריום, הייתי בדרכי למועדון אחר בתל־אביב. למועדון לא הלכנו, בסוף, אבל העברנו את הלילה בפאב בעיר. המקום היה מלא באנשים צוחקים, אנשים נהנים, אנשים שלא ממש אכפת להם מה שקורה בחוץ, או אולי שמנסים להתעלם. תל־אביב היא לא עיר שמפסיקה.

היום, כשאני יוצא לרחוב בשעת צהריים, הצבע השולט ברחוב הוא כחול. לא בגלל השמיים הכחולים, אלא בגלל המדים של המאבטחים הרבים בכל פינת רחוב - לא כולל שוטרים וחיילים. בתי קפה, מסעדות, מזללות - לא כולם, אבל רבים מהם - מעסיקים שומרים במשרה מלאה.

חברת "מודיעין אזרחי" גייסה, בשבועיים האחרונים בלבד, 200 שומרים חדשים. מצבת כוח האדם של החברה גדלה בלמעלה מ-‏1000 שומרים חדשים, גידול של 30 אחוזים מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית. גם בחברת "השמירה" מקבלים פניות מעבר להיצע שהם יכולים לספק. "אם הגל הזה ימשך, לא תהיה לנו ברירה אלא לגייס כמות גדולה של שומרים חדשים", אמר לי חיים בן־לולו, מנהל סניף ירושלים של החברה. למעריב אמר אבי ברקת, מנכ"ל "מוקד אמון" כי כל חייל שמשתחרר היום מצה"ל, ובעיקר חיילים קרביים, יכול למצוא מקום עבודה בחברת שמירה. התעריף עבור חייל קרבי לשעבר, מסתבר, הוא גבוה יותר, והעסקים מוכנים לשלם. אגב, מעריב אף הטריחו עצמם עד לבית הקפה שבקומת הקרקע של בניין המשרדים שלהם בירושלים, כדי לראיין את בעליו של בית־קפה, ולצלם את המאבטח בכניסה. איזו משקיענות!

אבל האנשים ברחוב, כך נראה, מקבלים את זה פשוט כחלק מהחיים. לא משהו להתרגש בגינו. נכון, יש מי שמסתתרים בבתים, ומעדיפים שלא לצאת למקומות הומי־אדם. אינני מעביר עליהם ביקורת - אני מבין את חששם. אבל חלק גדול מאוד מהציבור בישראל מפגין אפאתיות מזהירה. זו לא גבורה. זו התעלמות סלקטיבית. הדחקה פונקציונלית של דבר שעלול למנוע מאיתנו לנהל חיים נורמליים.

כך קורה שאנחנו חולפים בינות לשומרים, למאבטחים, לחיילים, לשוטרים, והם כאילו לא שם. מעבירים עלינו סורקי מתכות, ורגע אחרי זה, שכחנו שזה קרה. ואיכשהו, אנשים עוד מצליחים להיות ערניים. סופר־ערניים. השעינו ילקוט על קיר לחמש דקות, וכשתחזרו, השוטרים שהוזעקו למקום יגערו בכם.

עוד לא לגמרי הבנתי איך אנחנו חיים פה. אבל איכשהו, אנחנו מצליחים. אבלים ומבלים, מתבדחים ומאבטחים. פשוט חיים.

הארץ המובטלת

במדינה שבה סקטור האבטחה הוא היחיד שמגייס עובדים במקום לפטר אותם, האבטלה ממשיכה להתקדם בצעדים הולכים וגדלים. היא לא מתקדמת לקראת קטסטרופה חברתית, פשוט משום שאנחנו כבר חיים בקטסטרופה הזו. אינני כלכלן, וגם לא מבין גדול בשוק העבודה, ואין לי תוכניות איך לגרום למשק לצאת מהמיתון ואיך להציל מפעלים. אבל אני יכול לומר מי מקשה על פתרון הבעיה.

ביום בו דווח על העלייה החדה בשיעור האבטלה, ראיינה גאולה אבן ב"ערב חדש" את שר העבודה והרווחה שלמה בניזרי. לאחר שהציג השר את התוכנית החדשה שלו לשיפור מצב התעסוקה במשק, תקפה אותו אבן בדברים הבאים: כל פעם שנושא האבטלה עולה, אתם הפוליטיקאים מביאים איזו תוכנית חדשה, אבל יומיים אחרי זה, כשכולם שוכחים ואנחנו עוברים לדון בנושאים אחרים - אתם מאפסנים את התוכנית באיזו מגירה, ושום דבר לא יוצא לפועל.

אינני זוכר מה הייתה תשובתו של בניזרי, כי אני עוד הייתי עסוק בפעירת פה לנוכח החוצפה של אבן. מי, הרי, בוחר לשכוח מהאבטלה ולעבור לנושאים הבאים? ודאי לא המובטלים, ומן הסתם גם לא העובדים בלשכות התעסוקה, ואפילו לא עובדי משרד העבודה הרווחה. מי כן שוכח? אותו גוף אליו משתייכת גאולה אבן עצמה. הרעיון של הטחת האשמה בבניזרי, כאשר מי שאינו ממלא את תפקידו הוא התקשורת עצמה, הותיר אותי המום לגמרי.

התקשורת, ובמיוחד הערוץ הציבורי, צריכה לעסוק בנושאים שחשובים לציבור. במקום זאת, משיקולי רייטינג, התקשורת, כולל הערוץ הציבורי שכלל אינו תלוי ברייטינג, מעדיפה לעסוק בנושאים שמעניינים את הציבור. או לפחות מה שהיא חושבת שמעניין את הציבור. ומכיוון שלציבור יש סף שעמום נמוך מאוד, צריך לחדש לו כל הזמן. אי אפשר לקחת נושא אחד ולטחון אותו מידי יום ביומו. אי אפשר לעשות ראיון בנושאי האבטלה אם אין נתון חדש שניתן להציג בגרף יפה, או הפגנה חדשה ופוטוגנית של מפוטרים זועמים, או לפחות איזה עני מרוד שאפשר להביא לאולפן, להביך אותו בפני האומה, ואז להכריז בגאווה איך הטלוויזיה פתרה את בעייתו של האיש דרך תרומות, ובדרך לשכוח לגמרי שהאיש הזה הוא רק טיפה בים.

אך לא זו הדרך לעסוק בנושאים החברתיים החשובים. לא כך נסייע לפתרון המצב, או לפחות להקלה בחומרתו. לערוץ הראשון יש מקום אחד בו הוא יכול להשפיע באמת. מקום אחד בו יש כמות מספקת של צופים כדי שהמסר לא יאבד בדרך מהאולפן למקלט. המקום הזה הוא התוכנית "מבט" - מהדורת חדשות ארוכה מזו של ערוץ 2, מקיפה יותר, ונצפית פחות או יותר באותה רמה כמו המהדורה המתחרה. מדוע, במחילה מקברניטי הערוץ, לא יקצצו במקצת את הכתבה על מופע המחול החדש, יורידו כמה שניות מהפרשנות של עודד גרנות, ויפחיתו טיפה את הזמן המוקצב לפוליטיקאי המרואיין התורן - ובזמן שיתפנה, יוסיפו כתבה שתעסוק בנושאים החברתיים שאינם בראש סדר היום הציבורי באותו יום? מדוע לא יעקבו אחר ביצוע תוכניות שהובטחו לציבור על־ידי השרים?

לערוץ הציבורי יש כוח להשפיע, יש כוח לחשוף ויש כוח ליצור דעת קהל שתחייב את הפוליטיקאים לקיים הבטחות. אבל הערוץ הראשון ממאן לקיים את המנדט שניתן לו, ובכך שומט את הבסיס לזכות הקיום שלו עצמו. בהצמדותו לפורמט החדשותי של ערוצים מסחריים, הערוץ הראשון שלנו בוגד במשימה שהוטלה עליו, ואם לא יבחר לתקן את דרכיו, מקומו לא ימצא על מסכי הטלוויזיה שלנו, וכספנו לא יממן אותו עוד.

העם שחובר לו יחדיו

באחד הדיונים באייל, השווה אחד הקוראים את הציונות לנאציזם. בתגובה, כצפוי, תקפו מספר קוראים את ההשוואה בכעס רב. גולש אנונימי גינה את התוקפים, ולעג להתלהמות הפטריוטית שלהם.

אמנם אני ידוע בנטייתי לפנטז בקול רם על רצוני לגור בקנדה, אבל בסופו של דבר - אין לי כל כוונה לעזוב את הארץ. כאן גדלתי, כאן משפחתי, חברי, כאן מדברים את שפתי, כאן התרבות שאני מכיר יותר מכל, כאן הנופים שהורגלתי בהם, וכאן הקשיים שלמדתי להאבק בהם. ישראל היא המדינה שלי, לטוב ולרע, ואני אלחם בכל מי שיטען שמקומי אינו כאן. אין זה משנה אם גבולות המדינה יתרחבו, כפי שרוצים הקיצוניים בימין, או יצטמצמו, כפי שמניחים אנשי השמאל. מדינת ישראל, המדינה דוברת העברית, שתרבותה מעוגנת בביאליק ובקישון, בעגנון ובגשש, בדן בן־אמוץ ובתנ"ך, המדינה שבדרכון שלה אני אוחז - היא המדינה שלי.

אני מוכן להתווכח עם אנשים שחולקים על דעתי בנושאי טקטיקות ואסטרטגיות, בנושאי חרות ובנושאי חזות. אני לא מוכן לדבר עם מי ששולל את עצם זכותי להיות אזרח ישראל, ועם מי ששולל את עצם זכותה של המדינה להתקיים.

אחרי הכל, הסיבה שאנחנו מתווכחים כל־כך בלהט, היא בגלל שלכולנו אכפת מהמקום הזה שאנו חיים בו, וכולנו רוצים לראות את מדינת ישראל, לא רק שורדת וסוחבת, אלא גם משגשגת ומהווה, באמת, אור לגויים.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  כל הכבוד דובי • אלי • 130 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ewilde • 2 תגובות בפתיל
  ניסיון נואש • שחר • 17 תגובות בפתיל
  סקטור האבטחה • דובי קננגיסר • 5 תגובות בפתיל
  עודד שחר - מכיר ? • מורן • 17 תגובות בפתיל
  אז מה? • ניתאי ארטנשטיין • 44 תגובות בפתיל
  תיקון טעות. • חיים לוינסון • 4 תגובות בפתיל
  הבעד ונגד של החברה הישראלית • אחד • 9 תגובות בפתיל
  ראש''לצ • מיכהאופק
  מצטער... • בעיניים כבויות
  מוסדות ציבור? • דובי קננגיסר
נו, אז איך בקנדה? 711003
מעניין לראות את הפריחה הכלכלית של ישראל מזווית הראיה המלאנכולית של תחילת שנות האלפיים. נראה שזה ממש לא מובן מאליו.
נו, אז איך בקנדה? 711005
אכן, אבל בשביל ייחוס כדאי גם להסתכל על הפריחה הכלכלית של כל העולם מול זווית הראייה המלנכולית הנ''ל. אולי זה יהפוך את הפריחה הלוקלית ליותר מובנת מאליה.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים