סופסוף כיף לפחד 68
'החוש השישי' ו 'פרויקט המכשפה מבלייר' מנסים להסביר מה עושה את הקולות המוזרים בלילה, ולמה אנחנו צריכים לפחד מהם. מאוד.
החוש השישי
בימים אלו, לראשונה מאז שאני זוכר את עצמי, מוקרנים בישראל שני סרטי אימה טובים בעת ובעונה אחת: 'החוש השישי' של מ. נייט שיימלן בהשתתפות ברוס ויליס והאליי אוסמנט, ו 'פרויקט המכשפה מבלייר' של דניאל מיריק ואדוארדו סאנצ'ז בהשתתפות ה'תר דונאהו, מיקל וויליאמס וג'ושוע ליאונרד (בתפקיד עצמם).
שני סרטי אימה הרצים במקביל בישראל באותו הזמן, תגידו, אינם תופעה יוצאת דופן במיוחד. מה שמיוחד במקרה הזה, ששני הסרטים אינם סרטי אימה במובן הרגיל של המילה. שניהם מצליחים להתעלות לרמה של 'סרטים מפחידים' לרגעים מסוימים, ולרמה של 'סרטים לא נעימים, אבל טובים' לרגעים אחרים.

כולכם מכירים את סרט האימה הסטנדרטי, אותו זוועתון גרפי, שופע דם וקרבים, יצורים מעוותים ובני־עשרה על סף (או במהלך) סקס. בצורה מעוותת משהו, 'צעקה' יצג את הז'אנר הזה בצורה הנאמנה ביותר - כיוון שהיה מודע היטב לקלישאות של הז'אנר ושחה כדג במים העכורים של סרטי האימה שהיו לפניו, וזכורה לכולנו הסצינה המצוינת בה מסביר אחד המשתתפים את העשה ואל־תעשה של סרטי האימה, בעוד משתתפים אחרים עסוקים באופן אקטיבי בלהפר את הנחיותיו אחת לאחת - ולשלם את המחיר.
אלא מאי? סרטי האימה, לפחות בזמן האחרון - ועל אחת כמה וכמה בגל המיותר של חיקויים והמשכים שבאו בעקבות 'צעקה' - פשוט לא מפחידים. הם _מבהילים_.
כאשר חברה שלי רואה סרטי אימה, היא נוהגת לשבת עם כפות ידיה על אזניה ברגעים נבחרים בסרט (בעיקר אלו בהם המוזיקה עוברת את גבול הטעם הרע), בהמתנה לצעקה/מכה/רעש־חזק הבלתי נמנע. עיקרון ה'בווו!' תופס בסרטי האימה האלו תפקיד מרכזי (אם לא יחיד) בהבאת הצופה למצב של חוסר נוחות (המצב אליו שואף כל סרט אימה להביא את הצופה). את זה הסרטים יעשו באחת משתי דרכים -
- 'להכניס לצופה בהפוכה' - הכל שקט ונעים, זוג מתמזמז לו בפסטורליות מתחת לעץ מרשרש, מוזיקה חרישית ברקע, גלי הים מלחכים את החוף הסלעי. לפתע! (הכינורות מתגברים) מציצה לה יד מתחת למים!! (הכינורות צורחים) תופסת את הצעיר!!!! (הכינורות מגיעים לקרשנדו בלתי־נסבל) וגוררת אותו מתחת למים!!!!
המים שוקטים, שקט ושלווה, הנערה בוכה בהיסטריה, ולא נודע כי בא אל קרבו.
- 'אתה יודע שאתה רוצה את זה' - סצנות מורטות עצבים שמעבירות את הצופה מפסגה אל פסגה של כינורות מצרחים, מעודף אדרנלין אחד לשני, מחושך מוחלט בו מייבבת הגיבורה בהיסטריה אל מבוכים אפלים בהם דולקת בעקבותיה התגלמותו של הרוע, מגופה מבותרת לגרון חתוך.

כתוצאה מכל זה, סרטי האימה נוטים להתחרות בכמות הגופות, נחשולי הדם וחוסר־האנושיות של הרעים. הם מתחרים אלו עם אלו, ומלחמה פנימית ניטשת בין סצינת רצח אחת לשניה בתוך כל סרט.
כל זה, בעיני, די מתועב - דם לא עושה לי את זה, ואת המזוכיזם שלי (עליו מסתמך כל סרט אימה שהוא) אני לא מצליח לנתק מן האינטליגנציה - והנחת היסוד של רבים מהסרטים האלו היא שהצופה אינו משופע באינטליגנציה. בנוסף, אני יכול לבקש מהסובבים אותי לעשות לי 'בווו!' פעם בשבוע, אם בהלה אני מבקש, בשביל זה לא צריך סרט.

ובכן, במה שונים 'החוש השישי' ו'פרויקט המכשפה מבלייר'?

'החוש השישי' לא שונה מאוד. נכון שמינון הגועל בו נמוך, אבל הוא קיים. נכון שיש כמה סצינות מפחידות באמת, אבל רובן רק מבהילות - מדובר, אחרי הכל, במוצר הולווידי מובהק (ברוס וויליס כבר אמרנו?), מלוטש עד הפינה האחרונה. השוני הוא בהתייחסות לצופה - הסרט לא מגיש את כל המסקנות וההיבטים שלו לצופה לעוסות ומוכנות לבליעה. הילד - קואל - אינו דמות חד־ממדית וצפויה, ובעיקר - הוא אמין, אמין, אמין (משחק יוצא מהכלל של אוסמונט) - הוא מזכיר לכולנו כמה ילדים יכולים להיות אכזריים, עד כמה הם מתמודדים עם עולם בו לא הם קובעים את הכללים, והפחד, האומללות והתיסכול פשוט קורנים ממנו בגלים ששוטפים את הצופה.
העלילה, חושב לעצמו הצופה במהלך רוב הסרט, טובה אבל לא מדהימה - מרעיון מוצלח, הסרט עובר סדרה של שלבים די צפויים (למרות שהיחסים בין הדמויות מתוארים בכישרון רב). אבל אחרי הסרט, מתברר לך שבעצם הבמאי ידע הרבה יותר ממה שהוא גילה לך בהתחלה, ואיכות התסריט מדלגת לה בקלילות את משוכת ה'מצוין'.

'פרויקט המכשפה מבלייר', לעומת זאת, מתעלם מכל הכללים הנהוגים בז'אנר, ומצליח להגיש את אחד המוצרים הקולנועיים המקוריים והמפתיעים ביותר שגם הצליחו מסחרית זה שנים ארוכות.
שלושה צעירים יוצאים, בניצוחה של הת'ר, הבחורה שבחבורה, לצלם סרט דוקומנטרי על מיתוס המכשפה מהעירייה בלייר. בתחילתו של הסרט הם מראיינים אנשים בעירייה ומגלים מעט עובדות על מעשי המכשפה בעבר - כמה ילדים נעלמו בתקופות שונות בעבר, זקן תמהוני התוודה בחלק מהרציחות בהשפעת אשה זקנה מההרים, קבוצת חיפוש שיצאה לחפש ילד בתקופה אחרת נמצאה כשחבריה קשורים - ראשו של אחד לרגלי השני, וקרביהם בחוץ... אף אחד לא לוקח את הענין ברצינות, ווודאי שלא שלושת גיבורנו. סתם סיפורים לפני השינה.
מכאן עוברים לעיקר הסרט - השלושה יוצאים ליער הקרוב, לחפש את האתר בו נרצחה קבוצת החיפוש ואת בית הקברות העתיק. הם מוצאים אותם, מצלמים בוידאו ובמצלמת 16 מ"מ (כל הסרט מוצג מהזויות של שתי מצלמות אלו), ומתחילים לחזור.
ואז הם הולכים לאיבוד. בהתחלה הם רק מאבדים את המפה. בלילה מתחילים להישמע קולות מוזרים סביב המחנה. גלי אבנים מוזרים מתגלים מסביב למחנה בבקרים. הם מגלים שהם הולכים במעגל... האימה, לאט לאט וביסודיות, מחלחלת לתוכם ולתוכך, הצופה. אתה הולך ומתכווץ בכיסאך ככל שהשלושה רבים, רועבים, בוכים ומפחדים, מפחדים, מפחדים... וכל הזמן, כל הזמן הם ממשיכים לצלם. בהתחלה כי עושים סרט, אח"כ כי חייבים לתעד, ובסוף כדי שישאר משהו אחריהם.
הסרט עובד על עיקרון בסיסי מאוד, שמרבית סרטי האימה שכחו אותו - אנשים מפחדים מהלא־ידוע. הצופה, שנקודת המבט שלו היא נקודת המבט של השלושה, מקבל חלקי־מציאות ורמיזות מעורפלות, וניזון - כמוהם - ממידע לא ברור. אין להם, ולו, מושג מה, לעזאזל, קורה פה. כמו במציאות - ולא כמו בסרטים - לא הכל הגיוני, הכל סובייקטיבי ונתון לפרשנות, והם רק פיונים בעולם מוזר ואכזר. הם מאשימים אחד את השני, מציקים אחד לשני, לא תמיד מסתדרים - אבל הם תמיד אנושיים, והסביבה נהיית פחות ופחות אנושית ומובנת כל הזמן.

העוצמה של 'פרויקט המכשפה מבלייר' נובעת מהריאליזם הקיצוני שלו - הסרט כולו ערוך כסרט תיעודי אמיתי (במקור התכוונו הבמאים להציגו ככזה), עם סאונד גרוע, צילום חובבני, קאטים לא ברורים. אתה נשאב יותר ויותר לתוך העולם האפל ששוכן ביערות מסביב לעיירות, מרחק נסיעה של חמש דקות מאמריקה שבה "כבר אין שטחים פתוחים ואי אפשר באמת ללכת לאיבוד", כדבריה הטרגיים של הת'ר, ויודע שוב את מה שידעת כשהיית ילד - מכשפות הן לא זקנות עם חיבה לבגדים שחורים, שנוהגות לרחף על מטאטאים ולהפחיד ילדים בשביל הכיף. הן התגלמות כל הרוע, הן יעשו לך את כל הדברים שאתה לא יכול אפילו לדמיין, וזה יהיה הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב.
סיפורים לפני השינה נכונים.
עדיף לא להציץ מתחת למיטה, כי מי יודע מה תמצא שם.
קישורים
'פרויקט המכשפה מבלייר' - האתר הישראלי של הסרט
'החוש השישי' - האתר הרשמי של הסרט
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

על החוש השישי, הבהלה והפחדה 835
לפני שאני מתחילה, אני רוצה להבהיר כמה דברים:
א. לא ראיתי את המכשפה מבלייר, ולכן לא אגיב עליו
ב. כן ראיתי את "החוש השישי", והוא הפחיד אותי עד אימה.
ג. מעולם לא נבהלתי בקלות, וסרטי אימה מהסוג הנפוץ (והמבהיל והמגעיל) גורמים לי, במקרה הטוב, לצחוק.

ועכשיו לתכלס: אני מתנגדת בכל תוקף להכללת "החוש השישי" בז'אנר הכמו-סרטי-אימה, סרטי הגועל וה"בווו", כמו שהוגדרו בהצלחה ע"י הכותב.
קודם כל, כמות הגועל בו היא מזערית בפני עצמו, קל וחומר ביחס לסרטים "קלאסיים" של הז'אנר. במקום בו במאי הז'אנר היו מציבים אדם ערוף, מדמם ומבחיל, מציב התסריטאי-במאי הגאוני של החוש השישי משפחה סמפטית של אנשים תלויים, שהמבט העצוב שלהם הוא הוא המצמרר כל כך. וכו' וכו' - לא נשעמם אתכם בדוגמאות.
וכאן טמון ההבדל הראשוני והבסיסי ביותר - היוצרים לא מסתמכים על גופות מרוטשות ודוחות שיקפצו משום-מקום כדי להבהיל את הצופים. וזה הלא הסממן הבולט ביותר בסרטי ה"בוו" - שקיים בצורה המינימליסטית ביותר שאפשר ב"חוש השישי".
אז מה כן כל כך מפחיד בחוש השישי? זה נושא לדיון ארוך-ארוך ומאמר נרחב הרבה יותר מהתגובה הזו (שאני, אגב, אכתוב בלב חפץ אם תהיה דרישה).
בקצרה: לפי דעתי, יוצרי הסרט לקחו שני פחדים בסיסיים ביותר - אולי _ה_בסיסיים ביותר - ואיחדו אותם למשהו כל כך אמין, שזה נורא: הפחד מהמוות (על נגזרותיו: הפחד ממוות אלים והפחד מהמתים) והפחד מהבלתי נודע.
וכאן טמונה המחלוקת העיקרית שלי עם כותב המאמר העיקרי, שלא מצא את הפחד מהבלתי נודע ב"חוש השישי".
הבלתי נודע מצוי (שוב, לדעתי) בסרט בשתי צורות עיקריות. האחת פשוטה יותר - עד קרוב לשליש הסרט אנחנו בכלל לא יודעים ממה הילד מפחד כל כך. ואנחנו עדיין מפחדים. מפחדים מהפחד? מפחדים מהמוזיקה? אולי, אבל בעיקר מפחדים מהלא נודע הזה.
הצורה השנייה היא תרגום, בעצם, של פחד ילדות, שנשאר טבוע בנו עמוק - הפחד של "מה מחכה בסוף המסדרון?". מי מאתנו, בתור ילד, לא הלך במסדרון (או בחדר, או בסלון - זה באמת לא חשוב) החשוך מאוד באמצע הלילה ותהה אם לא מחכה לו מפלצת נוראית מאחורי הפינה הבאה? כמובן שהמפלצת מעולם לא הייתה שם (לא בבית שלי, לפחות :) ), ולכן הפחד הלא-רציונלי הזה נוטה לשכוך עם השנים. אבל מפלצת ה"מה מחכה לי בסוף המסדרון", שנובעת מהעובדה הפשוטה שאתה _לא יודע_ מה מחכה שם, נשארת.
שני הפחדים הבסיסים הללו מתחברים האחד לשני כשהעלילה מתקדמת, ויותר מזה - הם מקבלים פנים. פנים נוראות, זוועתיות ומפחידות נורא - אבל לא בגלל שהן מבהילות או מגעילות, אלא בגלל שהן אמינות כל כך. הפחד מ"מה מחכה לי" נעלם עם השנים, משאתה נעשה מודע לעובדה שאין מפלצות/מומיות/רוחות רפאים/שדים/(מחק את המיותר) במציאות. המפלצות שב"חוש השישי" כן קיימות. ועוד איזה קיימות. שלד מדמם כלשהוא היה מבהיל אותנו - אולי - אבל המתים האמינים יותר מדי האלו... מפחידים אותנו.
כמובן שקיימים עוד שלל אמצעי הפחדה בסרט, ממוזיקה ועד תנועת מצלמה מרגיזה, אבל לעניות דעתי אלו הם הגורמים העיקריים שבניגוד לרוב סרטי האימה המצויים - מ"החוש השישי" יצאתי רועדת.
ולכן המשפט "החוש השישי לא שונה מאוד" מרגיז אותי כל כך.
על החוש השישי, הבהלה והפחדה 838
ראשית, תודה לנעמי על התגובה המנומקת והמעניינת.

ולעיקר - אני מסכים שגם 'החוש השישי' וגם 'פרוייקט המכשפה מבלייר' (שמומלץ מאוד לראות, אגב) מנסים שניהם לענות על שאלה בסיסית בפחד - 'מה עשה את הרעש הזה ששמעתי אתמול בלילה?' במקרה הראשון, מדובר ברוחות. במקרה השני, במשהו לא לגמרי ברור (ככה"נ מכשפה).
ההבדל המהותי הוא בשאלה השניה, והחשובה יותר - 'למה הרעש הזה צריך להפחיד אותי'? הסרט הראשון מתעלם לחלוטין מהשאלה - הוא מפחיד, כי הוא לא ידוע, כי מדובר במשהו מכוער. אבל אחרי שקואל (ואנחנו) לומדים במה מדובר, זה לא מפחיד אותו (ואותנו) יותר. אין, בעצם, סיבה לפחד מהרעש בקצה המסדרון בלילה. פחדנו, נכון, אבל כי לא הבנו - בדיקה והבנה מעמיקה יותר (ודי פשוטה ופשטנית במקרה של הסרט, שלפי דעתי הפתרון שהוא מספק הוא החלק החלש ביותר בו) יראו שבסה"כ אין ממה לפחד והכל בסדר - אולי זה לא היה מובן בהתחלה, אבל זה מובן עכשיו.

'פרויקט המכשפה מבלייר' מתמודד עם השאלה ביותר עוז קולנועי, ומונע מהצופה את הקתרזיס שהוא כ"כ מייחל לו, ואת ההסברים שהוא כ"כ מחכה להם. _למה_ אנחנו צריכים לפחד? בגלל שמדובר במשהו רע, רע מאוד, שיכול להרוג אותנו מבלי למצמץ. _האם_ אנחנו צריכים להבין (וזהו ההבדל המהותי ביותר בסרט לעומת סרטים אחרים)? לא, אנחנו קטנים וטיפשים מכדי להבין, ואנחנו צריכים להסתתר במקומות המוכרים והחמים שהצלחנו לכבוש לנו, אף פעם לא לנסות להבין את החושך, ואף פעם - אבל ממש אף פעם! - לא לנסות להציץ מתחת למיטה, כי מה שמסתתר שם ינשוך אותנו.

זה, בפירוט מה לעומת המאמר המקורי שלי, מקור הטענה ש'החוש השישי' לא מרחיק לכת מאוד מז'אנר הסרטים המבהילים - הוא אמנם מפחיד בהתחלה, אבל ממש לא מפחיד בסוף. למה שנפחד? הרי הרעש בקצה המסדרון נעשה ע"י מישהו שרק רוצה את עזרתנו ואינו מעוניין להזיק לנו.
על החוש השישי, הבהלה והפחדה 841
אני מסכימה עם כל מילה שלך, אדם!
כל מילה, חוץ מהמשפט "החוש השישי לא שונה בהרבה". החוש השישי משתמש באותם חומרים הוליוודיים לעוסים עד דק, ומצליח לעשות מהם משהו שאתה יוצא ממנו נפעם (גם עם רועד) - שלא כמו אותם סרטים ש מהם - לטענתך - "החוש השישי לא שונה בהרבה". זו הייתה הבעיה היחידה שלי עם הניתוח המרתק שלך...
החוש השישי מפחיד? 845
הכתבה נחמדה מאוד ומציגה דברים באופן רציונלי חוץ מ.......
החוש השישי סרט מפחיד נו..שיהיה סרט ''מצוין'' ובכן על אף היותו סרט חביב מלא החוש השישי בחורים בתסריט שהיו יכולים למלא אולי סרט אימה עלוב אחר הנקרא''ים כחול עמוק'' כל תקופת השנה שאותה כיביכול המשיך ויליס לחיות מגוחכת מיחסיו לאשתו ועד לכך שהוא לא שם לב שהוא במשך שנה לובש את אותם הבגדים,לא משנה כי אם כל זאת הוא עדיין נחמד על אף שהוא מאכזב בצורה בה נפתרים הדברים מזוויתו של הילד.
החוש השישי מפחיד? 847
אני לא ממש רוצה להתייחס לתוכן של הסרט, על-מנת לא להרוס מאלו שעוד לא ראו, אבל שים לשימוש המוצלח מאוד שהבמאי עושה בקאטים.
יש הסכם לא כתוב בין במאי לצופה שבין קאט לקאט קורים דברים ברורים מאליהם, שהצופה משלים מעצמו - בין סצנת ערב לסצנת בוקר יש קאט בו הצופה מניח שהגיבור יישן. אפילו אם לא מראים את הגיבור אוכל בסרט שמתאר תקופה בת כמה חודשים, הצופה מניח שהוא אוכל.

הבמאי בסרט הזה עושה שימוש מאוד מושכל וחכם בהבנה זו - הוא נותן לצופה למלא את הפערים מבלי להגיד שום דבר ישירות. כשמסתבר לצופה שמה שהוא מילא לא נכון, נו, זאת בוודאי לא אשמת הבמאי. זה היופי פה - כל אי-הבנה נובעת מהצופה עצמו, מה שהופך את המלכודת למושלמת.
החוש השישי מפחיד? 850
שתי הערות קצרות:
א. כן, החוש השישי מפחיד. לפחות את רוב האנשים שדיברתי איתם...
ב. "כעבור חצי שנה" הוא אחד הרעיונות שגורמים לנו לא לצפות לסוף (שאותו אני לא אכתוב כאן מרחמים על אילו שעוד לא ראו את הסרט) - הפסיכולוג לא ידע שעברה חצי שנה. הוא לא ידע כמה זמן עבר. הוא פשוט הופיע במקום הנכון בזמן הנכון כדי לעזור לילד ולקבל עזרה....
החוש השישי וקהל היומיות 873
גם אני אהבתי את החוש השישי על תיחכומו והדרך הערמומית בה ניצל את מוסכמות הז'אנר (יותר את מוסכמות הז'אנר של ''הסרט ההוליוודי'' מאשר את מוסכמות ז'אנר ה''אימה'') ליצירת צפייה והפתעה. למרות שחשתי שקטעים ממנו סבלו מאיטיות מסויימת.

עם זאת הנאתי מהסרט נפגמה כיוון שהלכתי לצפות בו בהצגה ''יומית'' של יום שישי (שבע בערב), ומצאנו את עצמנו יושבים בקהל של תינוקות - למעלה ממחצית מהאולם היה מורכב מבני תת-עשרה רעשנים. מלבד הרעש והמהומה הרגילים שמלווים את עדרי הילדים של ערבי שישי, סבלנו הוכפל בגלל שהילדים באו לראות סרט אימה. בעקשנות ראויה לציון ובגיבוי הדדי, הם התנהגו במותחן הפסיכולוגי העדין הזה כמו הקהל הקלאסי של סרטי ''אימה ברחוב אלם'' ושאר זוועתונים. ברגעי ה''הפחדות'' הם הראו לכל כפר-סבא שקולם רחוק מלהתחלף.

וזה, רבותי, ההבדל בין אימה וזוועה.
אימה זה החוש השישי.
זוועה זה לראות אותו עם קהל הילדים של ערב שישי.
שתי הערות על החוש השישי 7189
א.יש לי חבר שעלה על הפואנטה עם תחילת הסרט
ב.מי שלא -צריך לראות אותו פעם שניה, כמוני
אגב, סרט גדול

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים