מה נשתנה? 690
במילה אחת: הכל. ניסיון ראשוני להבין לאיזה עולם התעוררנו היום, ומדוע הוא לא אותו העולם שהיה לפני 8:45 בבוקר, האחד־עשר בספטמבר 2001, שעון ניו־יורק.

במקור, המאמר הזה, תחת אותה הכותרת בדיוק, היה אמור להיות מאמר יום־ההולדת של האייל. רציתי לבחון את ההבדלים בין ישראל לפני שנתיים לישראל של ימינו, תוך הסתמכות מסויימת (אך מוגבלת) על השוואה בין הסקר הראשון שפורסם באייל, לבין הסקר האחרון, הזהה לו, שפרסמנו לפני כשבועיים. כל זה, כמובן, כבר לא יקרה. זאת, כי ביומיים שעברו מאז התחלתי לכתוב את טיוטת המאמר לבין יום הפרסום, השתנה הרבה יותר משהשתנה בשנתיים האחרונות כולן.

מאז קריסת ברית־המועצות, העולם היה שרוי בתקופת מעבר. הסממן הבולט ביותר לתקופה הזו, דומני, היה תעשיית הבידור ההוליוודית. אמנם שרידים אחרונים של ה"רעים" הרגילים - אלו עם המבטא הגרמני או הרוסי - עדיין נותרו במקומות מסויימים ("מת לחיות", למשל), הרי שמרבית התסריטאים פשוט לא ידעו מי להעמיד מול הגיבורים שלהם. גל סרטי האסונות המחודש ("טוויסטר", "טיטאניק", "ארמגדון") נתן תשובה אחת לשאלה. האומה האמריקאית הועמדה מול האויב ההגיוני היחיד שנותר לה, אליבא דהוליווד: כוחות הטבע עצמם. רק הם חזקים מספיק כדי להזיק לארצות־הברית הגדולה, המעצמה היחידה בעולם. תשובה שניה ניתנה על־ידי סרטים כמו "היום השלישי" ו"גברים בשחור". אלו הרחיקו עד לחלל החיצון כדי למצוא את ה"רעים" החדשים. ניסיונות לטפול את תפקיד ה"בד גאיז" על מוסלמים ("המצור") נתקלו בגינויים על חוסר תקינות פוליטית, על סטריאוטיפיזציה של אוכלוסיות שלמות, ובעוינות כללית מצד האליטה הפלורליסטית של התרבות האמריקאית והמערבית.


ברוס וויליס ב"המצור". היום, קו הרקיע הזה כבר לא קיים.



אבל מסתבר שלא רק הוליווד לא מסתדרת בלי היריבות הנצחית בין הטוב לרע. גם המציאות מתקשה להסתדר כך לאורך זמן. הפוליטיקה העולמית התנדנדה זה זמן מה בין כוחות שונים שיאזנו את כוח האדירים של ארה"ב. יפן, המדינה היחידה שמאיימת על ארה"ב מבחינה כלכלית, מצאה לעצמה מקום נוח באמצע הדרך - לא מצטרפת לתרבות המערבית, מצד אחד, אך גם לא מתרחקת ממנה. ממקומה הנוח והלא מאיים, היא יכולה להמשיך לשגשג מבחינה כלכלית, מבלי לוותר על ייחודה התרבותי. סין, שהיוותה יעד טבעי לאנטי־קומוניזם האמריקאי, הצליחה לעורר חרדות וחששות, אך עד כה, לא מומשו החששות הללו, וקשה לראות את המדינה הזו הופכת למעצמה נגדית לארה"ב. רוסיה ושאר מדינות הגוש הסובייטי נקרעות בין תרבות היסטורית נפרדת מהמערב, לבין רצונן להצטרף אליו ולזכות במנעמיו. מוקדם עוד לקבוע לאן ילכו חלק ממדינות הגוש הזה, אך המגמה היא מערבה. בכל אופן - אם אנו מחפשים את המעצמה הבאה, לא הם הכתובת.

הגוף האחרון שנותר, הוא שלקח על עצמו את המשימה הקשה של סיום תקופת אי־הוודאות, וסימן עצמו כגוף המנוגד לכוח המערבי. אך בניגוד לציפיות - אין מדובר במדינה. מדובר בדת. האיסלאם.

סמואל הנטינגטון, בספרו "התנגשות הציוויליזציות והקמתו מחדש של סדר עולמי" (The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order, פורסם בשנת 1996), חילק את העולם לתרבויות־על. תרבויות אלו, לדבריו, הן הרמה הגבוהה ביותר של סולידריות תרבותית. מעליהן ישנה רק הסולידריות האנושית עצמה. אדם מתרבות־על (ציוויליזציה, בטרמינולוגיה שלו) אחת, לא יוכל למצוא דבר מן המשותף בינו לבין בן תרבות־על אחרת, פרט להיותם בני־אדם. בחלוקה הזו, הגדיר הנטינגטון "מדינת גרעין" לכל תרבות־על. ארה"ב היא מדינת הגרעין של התרבות המערבית. רוסיה היא מדינת הגרעין של תרבות־העל הנוצרית־אורתודוכסית (הקרועה). סין היא מדינת הגרעין של תרבות־העל הקונפוציוסיאנית. רק לתרבות־העל האיסלאמית אין מדינת גרעין. מספר מדינות ניסו לקחת תפקיד זה על עצמן, אך אף אחת מהן לא הצליחה בכך באופן מובהק.

פה נעוץ ההבדל העיקרי בין העולם שאנו חיים בו היום, לבין העולם שחיינו בו שלשום, ולבין העולם שחיינו בו לפני נפילת מסך הברזל. היום, קו ההפרדה העיקרי בעולם אינו נמתח עוד בין גושים אידיאולוגיים, ואף לא בין מדינות לאום, אלא, כמו בעבר הרחוק יותר - בין תרבויות־על. קשה להמנע מראיית המצב בישראל כדוגמא בזעיר אנפין של מה שעומד להתרחש בעולם כולו: אותה בעיה המדירה שינה מעינינו - אם וכיצד ליצור הפרדה בין היהודים (מערב) לבין הערבים (איסלאם) - תגדל אלפי מונים ותהפוך לשאלה - האם צריך וכיצד אפשר להפריד בין בני התרבות האיסלאמית, לבין בני התרבות המערבית.

כבר היום הפכו חייהם של מוסלמים בארה"ב לגיהינום. רבים סיפרו כי הם חשים מאויימים, ולא מעט סיפרו כי כבר קיבלו איומים על חייהם משכניהם. כל אותם דברים שהתרחשו אצלנו, וזכו לגינוי הן מן העולם המערבי והן מן השמאל הישראלי, מתרחשים עכשיו, בהגדלה, בארה"ב. ההפרדה החדשה לא נעלמה גם מעיני מנהיגי המערב. בוש, כבר בנאומו השני בלואיזיאנה, אמר כי "החרות עצמה הותקפה". בכך החזיר באחת את המושג "העולם החופשי" אל הבמה. זה זמן מה שמושג זה הוחלף ביופימיזם "הקהילייה העולמית", ששימש את המערב כל אימת שהתייחס להחלטות שהעביר באו"ם ולפעולות כמו מלחמת המפרץ. גם ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, יצר את ההפרדה כאשר דיבר על ה"רוע החדש בעולמנו", ש"אנו הדמוקרטיות [קרי המערב] נצטרך להתאחד, להלחם בו ביחד ולהשמיד אותו".

סממן נוסף לשינוי המהותי הזה ניתן לגלות בתגובות המדינות הערביות: רובן גינו בבהילות את הפיגועים בניו־יורק ובוושינגטון, כולן התנערו מאחריות. אפילו אפגניסטן אמרה כי תשקול להסגיר את בין־לאדן לידי ארה"ב אם יובאו הוכחות ברורות למעורבותו בפיגועים. אין כאן אלא היסטריה של המדינות הערביות לנוכח מה שיכול בבירור להביא לתקיפה חסרת תקדים של ארה"ב. אך ההיסטריה הזו, שנבעה ממוסדות המדינות השונות, לא השתקפה בקרב הציבור במדינות הערביות. קרוב לבית, ראינו את פרצי השמחה בשטחי הגדה ובירושלים המזרחית, שדוכאו על־ידי כוחותיו של ערפאת, שאף איים על עיתונאים זרים פן יפרסמו תמונות של החגיגות הללו בתקשורת העולמית. גם במדינות אחרות הביעו נציגי הציבור הלא־ממשלתיים תמיכה במעשים.

האינטרסים של מוסדות המדינות הערביות כבר אינם זהים עם אלו של הציבור הערבי באותן מדינות - זהו גם הגורם וגם התוצאה של החלוקה החדשה־ישנה של העולם שלנו. גורם, משום שהמדינות הערביות חלשות מכדי להנהיג את תרבות־העל האיסלאמית אל מול תרבות־העל המערבית. רק ארגון טרור חסר כתובת יכול לפגוע בארה"ב בצורה כה כואבת, כפי שאכן פגע בה ארגון כזה אתמול. תוצאה, משום שהסכנה הקיומית שנוצרה למשטרים עצמם במדינות הערביות בעקבות החלוקה הזו, מחייבת אותם לפעול בניגוד לרצון האוכלוסיה, ולנסות ולפייס את המערב.

המערב עצמו, בחוסר כתובת ברורה לתגובה, יאלץ להמשיך ולהשתמש בכלים המוכרים מהחלוקה המדינית: מלחמה כנגד מדינות. את הביטוי למגמה הזו נתן הנשיא בוש בנאום לאומה שנשא לאחר הגיעו לוושינגטון: "לא נבדיל בין הטרוריסטים לבין אלו הנותנים להם מחסה", קבע בוש (בניגוד לכל מה שדרשה ארה"ב מישראל בעבר). בדומה למצב פה בישראל, פעולה זו רק תחריף את ההבדלים בין האוכלוסיות. גם מי שמעוניין להשתייך לתרבות המערבית ולהשיג שלום עם המערב, ידחק מתוקף ההכללה האמריקאית אל זרועות המתנגדים למערב. ארה"ב תאלץ למצוא דרך להתמודד עם האוכלוסיה האיסלאמית הגדלה החיה בקרבה. במלחמת העולם השניה הם הקימו מחנות ריכוז לאמריקאים־יפנים. במלחמה הזו יאלצו למצוא פתרון אחר - אך פתרון כלשהו חייב להמצא. האמריקאיים המוסלמים יאלצו להמיר את תרבותם, אם לא את דתם, ולהצהיר אמונים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים לתרבות המערבית בכלל ולארה"ב בפרט. בעיה זו רק תחריף אם יתגלה כי בפיגוע אתמול היו מעורבים גם מוסלמים תושבי ארצות־הברית, או גרוע מכך - בעלי אזרחות אמריקאית.

בסופו של התהליך, תעמודנה שתי תרבויות־העל המונוליטיות הללו זו מול זו - המערב בהנהגת ארה"ב מחד, והאיסלאם, בינות למדינות הערביות המתפוררות, מאידך. במצב זה יתכנו שלושה תסריטים בלבד: הראשון הוא פיוס בין שתי תרבויות־העל. קשה לראות תהליך כזה קורה בעתיד הקרוב או הבינוני. השני הוא הפרדה מוחלטת, דוגמת מסך הברזל אך חזקה פי כמה, בין שני הגושים. חוסר האמון בין השניים ירקיע שחקים, והסיכוי לשינוי יחסם של שני הגושים זה לזה, כפי שקרה במלחמה הקרה, יהיה מזערי. הרי למרות שנים של אידיאולוגיה קומוניסטית, עם התפוררותה של ברה"מ, הדבר היחיד שנשאר אחריה הוא החלוקה התרבותית של המדינות השונות - חלוקה זהה לזו שהתקיימה לפני המהפכה הקומוניסטית. את התרבות האיסלאמית יהיה בלתי־אפשרי לנתץ בעזרת תעמולה ודיסאינפורמציה, כפי שניסו שתי המעצמות, ואחת הצליחה, לעשות בזמן המלחמה הקרה.

התסריט השלישי, העגום ביותר, הוא מלחמה. הפונדמנטליסטים הנוצרים יראו בתסריט הזה את התגשמות חזון הר־מגידו - הוא ארמגדון - מלחמה בין המערב לאיסלאם (אולי בשותפות עם מדינות מזרח אסיה). הזווית הישראלית במלחמה זו תהיה הפיכת האיזור שלנו, ללא ספק, לעיי חרבות. ישראל תהיה החזית הראשונה של המלחמה בין המערב לאיסלאם, משום שאצלנו המלחמה הזו מתחוללת כבר למעלה מחמישים שנה.

אי־אפשר לטעון לנצחון ודאי של העולם המערבי - כאמור, המערב נאלץ להלחם באיסלאם בכלים של החלוקה הקודמת, ואין לדעת אם כלים כאלו מועילים עוד בימינו. גם תרבות זכויות הפרט, שנמצאת בבסיס תרבות־העל המערבית, עשויה להיות למערב לרועץ. עד לא מזמן גונתה המדיניות הבטחונית של אל־על על־ידי מדינות המערב כפולשנית וכפוגעת בצנעת הפרט. היום, אל־על הופכת למודל לחברות תעופה בכל העולם באשר לסדרי אבטחה הדוקים ומוצלחים.

האפשרות שהאיסלאם ינצח במלחמה הזו אינה זניחה. מנקודת מבטנו, קשה להחליט אם מגדלי התאומים, כמו פרל הרבור, יהיו אסון שהוביל לנצחון מזהיר על "כוחות הרשע", או שמא הריסותיהם, כמו פיסלו השבור של אוזימנדיאס, יהיו אנדרטה עגומה למעצמה החזקה בעולם, שעוצמתה לא עמדה לה עוד מול גלי ההיסטוריה.



אגב, יום־הולדת שני שמח לאייל.

שלכם,
דובי קננגיסר
קישורים
הסקר הראשון
הסקר האחרון
הפיגועים בניו־יורק ובוושינגטון
The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order - לקניית הספר באמזון
אוזימנדיאס - שירו של פרסי ב. שלי
המצור - מתוך IMDb
תעשיית הבידור ההוליוודית נסגרה אתמול כמעט לחלוטין - מתוך "עין הדג"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  הסכסוך • עמית מנדלסון • 10 תגובות בפתיל
  פרופורציה • ניתאי ארטנשטיין • 18 תגובות בפתיל
  וכדרך אגב • ניתאי ארטנשטיין
  מה נשתנה? • ליאור גולגר • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • משה סורוזון • 10 תגובות בפתיל
  שאלה • נקדן • 5 תגובות בפתיל
  מלחמת ערכי האלף השלישי • אלכסנדר מאן • 43 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ewilde • 5 תגובות בפתיל
  הסיבות לעימות איסלם-מערב • ג. שמעון • 21 תגובות בפתיל
  חלק מהחיים • דורון יערי • 2 תגובות בפתיל
  מערב או ערב? • אמיר • 2 תגובות בפתיל
  יום הולדת לאייל • מיץ פטל
  נו טוף. מז''ט. • יובל רבינוביץ
  האיסלאם • האייל הצפוני • 163 תגובות בפתיל
  תשובה: לא הרבה • דב אנשלוביץ • 15 תגובות בפתיל
  מלחמת התרבויות • עידו הרטוגזון • 171 תגובות בפתיל
  שלום נוסח האיסלאם • ג. שמעון • 2 תגובות בפתיל
  חישוב קצר • אריאל • 3 תגובות בפתיל
  קווים מקבילים ישראל - ארה''ב • רון בן-יעקב • 16 תגובות בפתיל
  דמוקרטיה לא וולונטרית • שי מור • 8 תגובות בפתיל
  ובזמן שהצבאות מתאספים ... • אלי • 6 תגובות בפתיל
  ועדת חקירה • דב אנשלוביץ • 5 תגובות בפתיל
  לא יכול להיות • דב אנשלוביץ • 123 תגובות בפתיל
  עולם ישן מני יסוד נקימה (2) • ירדן ניר • 20 תגובות בפתיל
  פרט קטן מעניין • האייל האלמוני • 6 תגובות בפתיל
  משום מה • דביר דולינסקי
  התגובה ה-‏500 • אלי
  מקום ראשון! • האייל האלמוני
  רק רציתי להגיד • ewilde • 12 תגובות בפתיל
  עם חברים כאלו, מי צריך אוייבים? • אמיר
  מצעד האיוולת של עמנו • מיכאל
  פרופורציה II • ניתאי ארטנשטיין • 2 תגובות בפתיל
  מיחזור יצירתי • ערן בילינסקי • 3 תגובות בפתיל
  הנטינגטון נפטר,בן 81 • רון בן-יעקב

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים