''החייל ניצל בנס'' 71
התקשורת הישראלית כמקדמת אירציונליות.

אחד מאמצעי ההגנה שבנו לעצמם המתנחבלים מחוות מעון היה שלט מהוה שהזהיר את המפנים מפני פולסא דנורא, קללה קבלית הידועה לשמצה מימי יצחק רבין. העתונות התייחסה לכך בהרחבה, ו"ידיעות אחרונות" אף טרח להסביר כי הקללה איננה תקפה, שכן לא בוצעו הריטואלים הנדרשים.

דוגמא זו היא סימפטומטית ליחסה של התקשורת הישראלית אל האירציונלי. הקללה - אלמנט שולי - קיבלה מקום של כבוד, משום שהתקשורת הישראלית כבר מזמן זנחה את הרציונליות.

דוגמא המוכרת לעייפה היא זו של "חיילינו ניצלו בנס מאש כוחות חיזבאללה", או כותרות דומות. השפה היא מרכיב מרכזי בתודעה; לעתונות יש תפקיד חשוב כסוכן תרבות; וכיצד היא מתארת קרב יריות, שיש בו הסתברות ברורה לכך שאיש לא ייפגע? כנס. לא הסתברות, לא כושר ירי לקוי, לא תנאי ראייה לקויים, לא העובדה שהחיילים תפסו מחסה: נס.

נס הוא פעולה הנוגדת את מהלכו התקין של הטבע, לרוב על ידי ישויות על טבעיות. אנו אמורים להבין, אם כן, שהעובדה שהקליע נע במסלול אחד ולא במשנהו נובעת מהתערבות במהלכו התקין של הטבע. האם, כאשר יוצג הדבר כך בפני העורך, הוא יסכים איתו? ודאי שלא. מדוע, אם כן, הוא משתמש בביטוי המאפיין מאורע על טבעי?

מפני שזה מוכר עיתונים. תיאור גרף של מסלול קליע לא יעניין איש, ולדיווח סתמי על התקלות בלי נפגעים אין ערך חדשותי. הכותרות נוטפות הנסים הן עניין יום־יומי: אדם ניצל מפגיעת סקאד "בנס", אשה ניצלה מקריסת גג "במזל", איש שרד תאונת דרכים כי לבש קמע של הבבא הבל, וכן הלאה, עד זרא.

זו איננה תופעה חדשה, כפי שניתן לחשוב. לפני כחמש־עשרה שנים, שלפה העיתונות מחוריהם כל מעונן וידעוני, כל אסטרולוג ובעל אוב, כל מכשף ונומרולוג, ושאלה אותם בחרדה מה צופנת לנו שנת 1984. זו, ראוי לציין, חלה בחפיפה עם השנה היהודית תשמ"ד - סימן מבשר רעות, ששילב את "1984" של אורוול עם חשש מהשמדה. העתונות בזבזה על כך מאות עמודים, יצרה כותרות על מלחמת עולם קרובה, שנשאבה ממוחו הקודח של מחשב קיצין כלשהו, והצליחה לעורר פאניקה מסוימת בציבור - וכמובן, כלום לא קרה.

במהלך מלחמת המפרץ, כשבע שנים לאחר מכן (חישבו על החשיבות המיסטית של המספר...), דיווחה התקשורת בהבלטה על קבוצת מקובלים, שירדה לה למערה והטילה פולסא דנורא על סדאם חוסיין. למקולל שלום, כידוע, והנה פרט קטן, הקשור לאגדת פולסא דנורא, שהעתונות לא תחלוק אתכם: גם למקללים שלום. על פי האגדה, הם היו אמורים למות בתוך שנה, שהרי קללתם לא פעלה; אבל רובם חיים בטוב גם היום, ומתעשרים על חשבון הפרייארים שמאמינים להם.

לשיא הגיעו הדברים כאשר, לפני שלש שנים כמדומני, ערך דודו טופז, אדם מאוס בפני עצמו, תוכנית ארוכה מן הרגיל ובה הבטיח שיתגלו אל הצופים חייזרים. העתונות פמפמה את האירוע וכיסתה אותו בהרחבה, ולמרבה הבזיון, כשני מיליון פתיים - על פי האומדנים - עמדו על הגגות וחיכו לחוצנים.

מה רע בזה? הכל. ראשית, העתונות היא סוכן תרבות ראשי. היא אחד הגורמים המעצבים ביותר את תפיסת החיים של האדם המודרני. כאשר היא מתמסרת לאירציונליות, היא הופכת אותה לחלק בלתי נפרד מחייו של צרכן התקשורת הפשוט - וכאלה, כמסתבר, יש רבים מאד. היא מעודדת את האמונה בדברי הבל; היא גורמת לאנשים להאמין בכוחות טמירים, חזקים מהם. הדבר רע בפני עצמו.

שנית, בעשותה כן היא חוטאת לתפקידה, שהוא סיפוק מידע אמיתי. תפקיד העתון, למי ששכח, הוא לספק חדשות ופרשנות, לא סנסציות. ודאי לא סנסציות חסרות בסיס, הנשענות על בורות.

שלישית, בכך היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. אדם שקורא, באותו עתון ולרוב באותו חלק של העתון, על פגישה מדינית ועל חייזר דמוי גלל פרה באחיעד, יאבד באיטיות את אמונו בנכתב, או, גרוע מכך, יאבד את היכולת להבחין בין הידיעות.

מה אפשר לעשות? לא הרבה. אפשר לשלוח מכתבים זועמים לתקשורת, אבל היעילות של צעד זה מוטלת בספק. התקשורת איננה פועלת בחלל ריק; ישראל של 1999 היא מקום השטוף באירציונליות. את זה, כמסתבר, אפשר יהיה לשנות רק על ידי חינוך לרציונליות. ובמקום שהאתוס שלו מכיל מונחים כמו "נצח ישראל", "קדושת האדמה", ו"חינוך לערכים", אין סיכוי רב שהדבר אכן יתרחש.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מצבנו עוד טוב, יחסית • קרן סגל • 5 תגובות בפתיל
  מן הכלל אל הפרט • אדם קלין • 4 תגובות בפתיל
  ''גשמי גויאבות קטלניים נמנעו בנס'' • צחי ברזיק
  לא דווקא התקשורת • רז אלקים
  ללא כותרת • הצנחן • 16 תגובות בפתיל
  גם לנו עוד יקרו... • יוני לזרסון
  ההבדל בין אירציונליות לאוקולטיזם • אלכסנדר מאן
  חזרה ביתר שאת של השיח האירציונלי • האייל האלמוני • 9 תגובות בפתיל
''ידיעות'' חטא לפנינו 706466
"בערב יום הכיפורים פירסם "ידיעות אחרונות" כותרת ראשית שהורכבה מהמלים: "חטאנו לפניך" באותיות של קידוש לבנה. הן התנוססו מעל ראשו של גבר עוטה כיפה שעליה רקום מגן דוד, כשברקע הכותל.

הכותרת הזאת היא פייק ניוז. אין אלוהים, ולפיכך, אי אפשר לחטוא לפניו. אבל הכותרת היא מעשה עיתונאי לא מקצועי חמור בהרבה. "ידיעות" הוא טבלואיד וככזה הוא מרבה לפרסם כותרות ראשיות אווירתיות, בנות מלה או שתיים, שנועדו לשקף בסגנון פופוליסטי ודמגוגי את רחשי לב הציבור, ולא להביא מידע חדשותי שמתעד התרחשויות במציאות. ואולם, הכותרת "חטאנו לפניך" איננה אווירתית גרידא, להבדיל למשל מכותרת כמו "התופת" אחרי פיגוע קשה. "התופת" זה לא ציטוט מדנטה, אבל הביטוי "חטאנו לפניך" הוא ציטוט מהפיוט "אדון הסליחות". כשהוא מתנוסס על העמוד הראשון של "ידיעות" ככותרת ראשית הוא מקבל מעמד עצמאי, במנותק מההקשר של הפיוט או התפילה. הוא מתיימר להביע הלוך רוח של עם, את רוח הזמן, את השקפת העולם של הציבור היהודי בישראל. לנסח גישה אל ההוויה.

עיתון, גם בכותרת אווירתית, בכל זאת מחויב לעובדות, אפילו כשהכותרת מספקת להן פרשנות מסוימת (ראו "התופת"). הכותרת "חטאנו לפניך" מצהירה, חד וחלק, שהקדוש ברוך הוא קיים ושאזרחי ישראל היהודים חטאו לפניו. במונחים מטאפיזיים, הכותרת הזאת הופכת את אלוהים של היהודים לעובדה אונטולוגית, למשהו שבאמת ישנו בעולם, ושמקיים קשר עם מאמיניו היהודים.
זה שווה ערך לפרסום הכותרת "אלוהים קיים, וחטאנו לפניו". זו כותרת דתית, שהולמת חברה תיאוקרטית. לו היתה מתפרסמת במאמר דעה, אפשר היה לייחסה לכותבה בלבד. ככותרת ראשית, יש לה פן אווירתי וסמלי, אך גם פן עובדתי־חדשותי. החדשות בערב יום הכיפורים היו שעם ישראל חטא לפני ה'. "ידיעות" מתחנף ומתקרנף, מנסה להתחבב על הקהל היהודי המאמין באלוהים, שהוא הרוב המוחלט בקרב היהודים בישראל.

הכותרת הזאת היא יריקה בפרצופו של כל אתיאיסט, או חילוני שמכבד את עצמו. לא רק שאין בישראל הפרדה בין דת למדינה, כעת גם מיטשטשת הפרדת הדת מהחדשות. "חטאנו", גוף ראשון רבים: הניסוח מדבר בשם כל קוראי הכותרת, כל רוכשי העיתון, ובעצם כל היהודים בישראל. הכותרת מוותרת מראש על המיעוט האתיאיסטי, הודפת אותו אל מחוץ לקהל המזוהה עם "ידיעות", כי משקלו הכלכלי־הצרכני זניח.

השימוש במוסכמה דתית ככותרת ראשית היא פעולה של עיתון שחדל להיות רציני. במקום להביא חדשות, הוא מעוניין להביא את הסחורה הכי מבוקשת בחברה שעוברת תהליך עקבי של פאשיזציה והדתה: קונסנזוס עתיק, זהות קולקטיבית, תחושת ביחד, שייכות עדרית שאינה שנויה במחלוקת. בחברה דמוקרטית, הסמכות העליונה היא עובדות. בחברה תיאוקרטית, הסמכות העליונה היא אלוהית. "ידיעות", שאמור לשמור על הדמוקרטיה, מרכין ראש ומשתחווה בפני האל.

עוד כותרות אפשריות: "ברוך אתה ה"', "אתה בחרתנו", ואפשר גם נוסח עממי יותר, כגון "הכל מאלוקים". יש להניח ש"ידיעות" קלע לרצון קוראיו. זו כותרת טובה בעיניהם. אבל זו כותרת של חברה פרימיטיבית, שרוצה שעיתוניה יתפללו לאלוהים."

רוגל אלפר על כותרת בידיעות אחרונות ביום כיפור.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים