מלחמה נגד האיסלאם (חלק ב') 733
מדוע שוב ושוב אנו מוצאים קבוצות מוסלמיות במרכז מאבקים אלימים ברחבי העולם? התשובה, ככל הנראה, נעוצה בדת האיסלאם.

בכתבה שערך בוב סיימון מרשת CBS בנושא פיגועי ההתאבדות הוא ראיין פסיכיאטר פלסטיני מעזה. בנסותו להסביר את פשר הפופולאריות הגואה של "השהידיות" בקרב האומה הערבית, טען המרואיין פחות או יותר את הדברים הבאים: לערבי אין טנקים ואין צבא. הוא לא יכול לנצח את המערב בשדה הקרב, ועל כן הדרך היחידה בה הוא יכול להביע את זעמו ותיסכולו העצומים היא באמצעות פיגועי ההתאבדות. זוהי כמובן פרשנות מנקודת מבט פלסטינית, נקודת מבטו של הנכבש, אך דומה שהיא נכונה גם ביחס לנקודת מבטם של מוסלמים המשתייכים למדינות ותיקות ומבוססות. האיסלאם מרגיש מתוסכל אל מול העליונות הבלתי מעורערת של המערב בכל תחום אפשרי. לא זאת בלבד ששום מדינה מוסלמית לא יכולה לעמוד מול המערב בלחימה קונבנציונאלית (אלא אם כן היא עצמה משתמשת בנשק מערבי), אלא שהעליונות הצבאית מגובה בפער עצום הרבה יותר דווקא בתחומים האזרחיים של החיים. דוגמה טובה לכך היא מצרים. מצרים נהנית מסיוע צבאי אמריקני והיא מקבלת את הנשק החדיש ביותר הקיים בארסנל של ארה"ב: מטוסי 16F, מסוקי אפאצ'י, טנקי אבראמס ועוד. מבחינה טכנית אין הצבא המצרי נופל מצה"ל, וביחס לצבאות אירופאיים מסוימים הוא אף מתקדם בהרבה. אך בכל מה שאינו צבאי, דהיינו ברמת חיים וברמת פיתוח, מצרים היא מדינה מפגרת לחלוטין שצועדת לאחור בשמרה על שיעורי ילודה גבוהים, על כלכלה מסורתית ועל מבנה שלטוני אוטוקרטי. החייל המצרי אולי נוהג בטנק זהה לזה של עמיתו האמריקני, אך בשובו הביתה הוא חוזר למציאות שונה לחלוטין מזו המקדמת את פניו של האמריקני. עם שחרורו מהצבא הוא יכול ללמוד באוניברסיטה, אך רוב הסיכויים שלא יוכל לממש את לימודיו בשוק העבודה כפי שעושים מרבית האקדמאים במערב. הוא יתווסף לדורות רבים של מצרים אשר סבלו וסובלים מאותן הבעיות המאפיינות את ארצם זה שנים רבות. חשוב להראות זאת דווקא ביחס למדינה ערבית שאינה נתפסת כ"פונדמנטליסטית" או כמפגרת במיוחד. לאורך כל ההיסטוריה התגאו המצרים על שהם מקדמים נושאים כמו טכנולוגיה, מדע, חינוך, תיירות, השכלה, לכאורה כמו מדינות דוגמת בלגיה, צרפת וקנדה. אבל איפה מצרים של 2001 ואיפה בלגיה, צרפת וקנדה...

חשוב להדגיש: הפערים החומריים בין העולם המוסלמי למערב אינם הגורם ליריבות בין שני הנצים הללו, אך הם בהחלט מהווים חלק מהדלק המניע אותה. המכונית נוסעת משום שנהגה רוצה להגיע מנקודה א' לנקודה ב', אך היא עושה זאת באמצעות הבנזין. האיסלאם סבור שהוא ניחן ביתרון מוסרי ותרבותי על־פני המערב הנוצרי. הוא רואה את החברה המערבית כחברה מושחתת ומשחיתה, שכל אורח החיים שלה עומד בניגוד לעקרונות המוסלמיים המקודשים ביותר. חרויות הפרט, הדמוקרטיה, שוויון האשה, כל אלה, גם אם הם אינם מושלמים באף מדינה מערבית, נתפסים על־ידי המוסלמי כחילול הקודש, חילול המשפחה והשחתת החברה. אך בכדי להבין את הקשר בין תפיסות מופשטות אלה לבין האירועים האקטואליים יש לחזור אחורה עוד יותר.

מבין שלוש הדתות המונותאיסטיות, רק היהדות היא דת "סגורה", כלומר דת שאינה מעוניינת בסיפוח מאמינים חדשים לשורותיה. הנצרות והאיסלאם, מצדן, שתיהן דתות "כובשות", דתות הרואות כחלק מייעודן צירוף מאמינים חדשים רבים ככל האפשר. אך למרות זאת, יש הבדל משמעותי בין שתי הדתות הללו. הנצרות מפרידה בין השלטון לבין האמונה הדתית, ומטרתה היא לצרף מאמינים חדשים ללא קשר לטריטוריה בה הם נמצאים או לשליט תחתיו הם חיים. האיסלאם, לעומת זאת, אינו מכיר בהפרדה בין השלטון לבין הדת. הוא אינו מעוניין בהתאסלמות של בודדים (אם כי לא ידחה זאת) אלא בהתאסלמות של קהילות. כמו כן, האיסלאם מבחין בין יהודים ונוצרים, המאמינים באותו אלוהים בו הוא מאמין, לבין עובדי אלילים, שהיו נפוצים בתקופה בה נוצרה דת חדשה זו. עקרונות האיסלאם קובעים שאת קהילות עובדי האלילים יש לאסלם בכוח הזרוע, אך הקהילות הנוצריות והיהודיות אינן מחויבות להתאסלם, אלא לקבל את שלטונם ואת עליונותם של המוסלמים ולחיות כבנות חסותם. זהו החזון המוסלמי, והוא מומש בתקופות הזוהר של האיסלאם, לפני מאות שנים. עובדי האלילים של ערב, צפון אפריקה ומערב אפריקה אוסלמו ונותרו מוסלמים עד היום, בשעה שהיהודים והנוצרים שחיו תחת שלטון האיסלאם באירופה נהנו מחופש דת, ובמקרה של היהודים אף נחשבת תקופה זו לטובה יותר מתקופות אחרות של שלטון נוצרי.

אך בחלוף העתים התהפך גלגל ההיסטוריה, והמוסלמים הפכו מכובשים לנכבשים. עד לאמצע המאה העשרים היה מרבית העולם המוסלמי נתון תחת כיבושן של אימפריות נוצריות, או תחת שלטונם של שליטים מטעם אותן אימפריות. כבר בשלב זה היו המוסלמים נתונים בפיגור עצום מול המערב לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מכל בחינה אחרת. הסיבה המרכזית לכך הייתה שהמהפכה התעשייתית, שהחלה בבריטניה כבר במאה השמונה־עשרה, פשוט לא הגיעה אל עמי האיסלאם. גם תנועות ההשכלה והחילון, שגם הן החלו באירופה במאה השמונה־עשרה, לא קנו להן מקום בקרב המוסלמים, ואלה, שהיו בעבר הרחוק יותר ממובילי המדע וההשכלה בעולם, מצאו את עצמם הרחק מאחורי המערב. המשבר האמיתי, עם זאת, לא התרחש תחת שלטונן הישיר של האימפריות המערביות. בתקופה זו התרכזו העמים הערביים, כמו עמים אחרים בעולם שהיו נתונים תחת כיבוש, במאבקי שחרור לאומיים, והם סברו כי כשייפסק השעבוד הישיר שלהם ושל ארצותיהם לממשלות המערב, תבוא הגאולה. באה המחצית השנייה של המאה העשרים וטפחה על פניהם.

המציאות הראתה כי האימפריאליזם היה בגדר כבלים דווקא עבור המערב, והוא שעיכב את שגשוגו של המערב, לפחות בשנותיו האחרונות. הצורך בהחזקת כוחות צבא וממשל רבים בקולוניות השונות, והמלחמות הרבות שנאלצו המעצמות האימפריאליסטיות לנהל כנגד תנועות השחרור הלאומיות, כל אלה הכבידו על תקציביהן ועל יכולתן להתפתח מבחינה כלכלית וחברתית. ארה"ב, שלא החזיקה בשום שטח כבוש, החלה לעקוף אותן בדהרה וכבר בסוף המאה התשע־עשרה הציגה הישגים כלכליים העולים על אלה של מדינות אירופה. עם סיומו של עידן האימפריאליזם, אחרי מלחמת העולם השנייה, החלה אותה תקופה של שגשוג כלכלי במערב, אותה הצגתי קודם לכן. מדינות המערב מצאו כי הן אינן צריכות להחזיק כוחות צבא באפריקה ובאסיה על־מנת להנות מעליונות מדעית, טכנולוגית וכלכלית על פני המדינות החדשות שנוצרו עם הסתלקותן משם. זוהי בעצם טענתם של מתנגדי הגלובליזציה דהיום, דהיינו שהגלובליזציה היא המשך האימפריאליזם באמצעים אחרים, עקיפים.

כל זמן שהתנהלה המלחמה הקרה יכלו מדינות האיסלאם להכפיף את יריבותם למערב למסגרת העימות הבין־גושי. עם סיום המלחמה הקרה התחוור לעולם כולו כי ניצחונה של השיטה המערבית־קפיטליסטית, ובמשתמע - של התרבות המערבית־קפיטליסטית, הוא גורף. כאן הגיע רגע האמת עבור העולם המוסלמי: האם ניתן להשלים עם עליונות מערבית זו? האם הדבר עולה בקנה אחד עם תפיסתו של האיסלאם את עצמו? כמובן, אינני מתכוון לטעון שמאות מיליוני מוסלמים בכל רחבי העולם מחזיקים בדיוק באותה דעה. אני סבור, עם זאת, שהתפיסה הדומיננטית בקרב מרבית המוסלמים בעולם נוטה לענות בשלילה על שאלות אלה.





האיסלאם אינו יכול לקבל מצב של נחיתות אל מול תרבויות ודתות אחרות, ואין המדובר רק ברמה הפילוסופית או העקרונית. על־מנת להסביר זאת אפנה לאירועים אקטואליים יותר. נסו לחשוב, כמה פעמים בשנים האחרונות שמעתם או קראתם את המונח "מורדים איסלאמיים"? האם אתם זוכרים באיזה הקשר? העובדה היא שברחבי העולם פועלות עשרות קבוצות של מורדים מוסלמים, המצויות במדינות שונות בהן האיסלאם אינו מהווה רוב. הדוגמה הבולטת ביותר היא המלחמה המתנהלת ממש בימים אלה במקדוניה. עם התמוטטות הגוש המזרחי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים התפרקה יוגוסלביה למספר מדינות. הבעיה העיקרית של יוגוסלביה הייתה ריבוי הקבוצות האתניות החיות בה והמעורבות זו בזו. כל זמן שבמדינה שלט שלטון קומוניסטי שלא הכיר במשמעותם של הבדלים דתיים ואתניים הייתה זו בעיה "רדומה". אך עם התפרקותה של המדינה המאוחדת היא התעוררה. בין הקבוצות האתניות הללו מצויים גם האלבנים, שהם מוסלמים בדתם. בצדה של יוגוסלביה שוכנת לה אמנם מדינה אלבנית עצמאית וותיקה, אך האלבנים עצמם פזורים גם מחוצה לה.

אחת המדינות שהוקמו עם התפרקות יוגוסלוויה היתה מקדוניה. העם המקדוני מגדיר את עצמו כעם נפרד משאר עמי הבלקן, ועם הקמת המדינה החדשה הוחלט שמקדוניה תהיה מדינתו של העם המקדוני, וכי השפה המקדונית תהיה שפתה הרשמית. דברים אלה נכתבו בחוקה, יחד עם מרכיבים נוספים שמטרתם הייתה ליצור מדינת לאום מובחנת. עם זאת, מקדוניה הוקמה כרפובליקה דמוקרטית לכל דבר, בה מתנהלות בחירות חופשיות ומקוימות חירויות הפרט (בהתחשב בעובדה שלא הייתה לעם זה מסורת דמוקרטית). אך אליה וקוץ בה: כשליש מהאוכלוסייה במקדוניה הוא אלבני במוצאו ומוסלמי בדתו. פלג זה לא ראה בעין יפה את אופיה הכל־כך ברור של מדינתו החדשה, והתוצאה: מלחמת אזרחים המתנהלת מזה חודשים רבים בין הצבא המקדוני לבין קבוצות טרוריסטיות אלבניות אשר פועלות מן השטח הגובל באלבניה. באופן רשמי טוענים האלבנים: אנו מופלים לרעה בכל תחומי החיים. המשאבים המוקצים לנו על־ידי הממשלה הם נמוכים במיוחד, ודנים אותנו לחיי נחשלות. הממשלה לא מכירה בשפתנו ולא מתירה לנו להפעיל אוניברסיטה עצמאית. כל שאנו רוצים הוא להמשיך לחיות במקדוניה, אך תוך שינוי אופיה של המדינה מאופי המוטה לטובת המקדונים לאופי שוויוני יותר. במלים אחרות, האלבנים מעוניינים שמקדוניה תהפוך ל"מדינת כל אזרחיה".

יצוין כבר מלכתחילה, שבניגוד למלחמות הבלקן הקודמות, כאן לא בוצעו טיהור אתני או פשעי מלחמה נגד המוסלמים. מדובר, לכאורה, בסכסוך מקומי הניזון מרגשות קיפוח ואפליה. אך המקדונים כמובן לא מרגישים כך. לטענתם האלבנים מעונינים לנתק את החבל בו הם מהווים רוב ולצרף אותו לאלבניה. זו גם היתה מטרתם של המורדים האלבנים בקוסובו, ושם אכן נותק החבל מסרביה בזכות התייצבותן הפעילה של מדינות המערב נגד משטרו של סלובודן מילושביץ. במלים אחרות, האלבנים אינם מסתפקים במדינה אלבנית אחת שכבר קיימת מימים ימימה, והם מעוניינים להפוך כל חבל ארץ בו הם חיים למדינה עצמאית פשוט משום שהם אינם מוכנים לחיות כמיעוט בקרב עם אחר כלשהו. ומכיון שבבלקן האוכלוסיות מעורבות זו בזו ללא תקנה צפויות לנו אפוא מלחמות נוספות בעתיד.

כמובן, אין זה קשה לתור במקדוניה ולהבחין שהאלבנים אכן סובלים מתנאי חיים פרטיים וקיבוציים נחותים מאלה של מרבית המקדונים, אך באותה מידה אין זה קשה לטעון שהסיבות לכך אינן לאומיות בעיקרן אלא סביבתיות: האלבנים המוסלמים מגדלים משפחות גדולות (כמו רוב המוסלמים בעולם) ומנהלים אורח חיים מסורתי אשר מקשה על תהליכי המודרניזציה ההכרחיים לפיתוחם הכלכלי. מצבם הכלכלי, לאור זאת, אינו גרוע מזה של מרבית המוסלמים החיים במדינות מוסלמיות ריבוניות וגאות. למעשה, הוא טוב בהרבה. אך גם אם נצא מנקודת הנחה שמצבם הכלכלי־חברתי של האלבנים במקדוניה נובע ישירות מאפליה מכוונת מצד הממסד המקדוני, עדיין נשאלת השאלה: האם קבוצת אוכלוסייה יוצאת למלחמה אלימה רק על רקע קיפוח כלכלי? על־פי ההיגיון הזה, היו צריכים השחורים בארה"ב לצאת למלחמת אזרחים נגד הלבנים כבר בראשית המאה העשרים, וגם תושבי עיירות הפיתוח בישראל היו צריכים לאחוז בנשק נגד תושבי ירושלים ותל אביב. כמובן, ניתן לתת עוד עשרות דוגמאות דומות. אין כמעט מדינה אחת על־פני הגלובוס שאין בה קבוצת אוכלוסייה אחת או יותר הסובלת מנחיתות כלכלית וחברתית לעומת קבוצות אחרות. העובדה היא שרק היכן שאותה קבוצה נבדלת מן השאר גם על בסיס לאומי או דתי, רק אז מתפתחים הדברים לכלל עימות אלים ומלחמת אזרחים. ברוב המוחלט של המקרים האלה המדובר בקבוצה מוסלמית.

היסטוריונים אירופאיים של עידן האורות, מהמאה השמונה עשרה ואילך, התבוננו אחורה אל אירופה של ימי הביניים וסיכמו כי היו אלה ימים חשוכים לנצרות ולתרבות המערב כולה. ייתכן כי בעוד מאות שנים יוכלו היסטוריונים מוסלמים ואחרים להתבונן אחורה אל תחילת המאה העשרים ואחת ולפסוק באופן דומה ביחס לאיסלאם בתקופה זו. האיסלאם מצוי היום בעיצומה של תקופה הרת גורל בתולדותיו. זוהי תקופה שבה מועלים על נס השנאה, הגזענות והאלימות שבדת זו, ונדחקים הצדה ערכים אחרים המצויים בקרב כל קבוצה אנושית: אהבה, מתינות, אחווה. הוא מציב בפני העולם הלא־מוסלמי, ובעיקר כלפי המערב, אתגר יוצא דופן בעוצמתו: האם להתכופף אל מול הגל האיסלאמי הגואה ולהישטף על ידו, או לעמוד כחומה בצורה ולהבהיר למוסלמים ברחבי העולם כולו שהתרבות המערבית לא נידונה להיחרב על־ידי אלימות וטרור. לפני כחצי מאה עמד העולם התרבותי בפני ברירה אכזרית בבואו להתמודד מול הנאציזם: להיכנע או להילחם עד לניצחון, גם במחיר אבדות רבות. הדת המוסלמית אינה שוות ערך לנאציזם, אך הזרם הגואה בה כיום, זרם שאינו רואה כל מעצור במלחמתו להשמדת ה"כופרים", מעמיד בפני המערב ברירה דומה. מי שיחתור להגיע לפשרות עם הטרור האיסלאמי יגלה עד מהרה כי הוא טועה טעות מרה.
קישורים
חלק א' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  תחילתו של לילה ארוך • אפופידס • 4 תגובות בפתיל
  מאבק ימי הבינים בעולם החופשי • רוני
  תורכיה מערבית מפילה לך את התיזה. • רוני • 7 תגובות בפתיל
  ועוד קצת על איסלם • ריקי • 10 תגובות בפתיל
  מסתייג לחלוטין מתוכן המאמר • ליאור גולגר • 50 תגובות בפתיל
  העולם החילוני נגד העולם הדתי ! • god eat god • 25 תגובות בפתיל
  העולם החילוני נגד העולם הדתי! ב' • god eat god • 4 תגובות בפתיל
  מאמר קצר... :-) • god eat god • 3 תגובות בפתיל
  אז למה האסלם רצחני יותר ? • god eat god • 19 תגובות בפתיל
  כל הכבוד • יהודה
  מצרים של2001 • רון בן-יעקב
  לא מסכימה • איילה • 3 תגובות בפתיל
  מאמר מעניין במוסף הארץ • ליאור גולגר
  מדוע האיסלאם כזה • אפופידס
  אושר • גאד

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים