עיתונות באופסייד 757
כתבי הספורט מעולם לא תמכו באסכולת האנדרסטייטמנט בכתיבתם, אך נראה כי בשבוע האחרון הם לגמרי איבדו את הצפון. אופסייד סטורי.

השבוע נחשפה במלא ערוותה תקשורת הספורט הישראלית. כן, בדיוק מה ששמעתם - לא ערוות הכדורגל הישראלי (שאם לומר את האמת, נחשפה כבר לפני שנתיים באותה תקרית אומללה מול נבחרתה של דנמרק) אלא ערוות העיתונות המסקרת אותו. בשבוע אחד הצליח הכדורגל הישראלי ליפול אל "שפל המדרגה" אליו הגיע בתיקו מול אוסטריה (לא הפסד או תבוסה, חלילה. תיקו!), ומשם להמריא עד ל"שיא השיאים" שלו: התיקו (לא נצחון, ובוודאי לא מוחץ, במהרה בימינו אמן. תיקו!) מול לגיון הזרים של צ'לסי.

בין תיקו לתיקו הצליחה העיתונות הישראלית להפוך את כל חיצי הביקורת בהם השתמשה לניקוב דמותו של הכדורגלן הישראלי לסופרלטיבים כמותם טרם ידע. אותו כדורגלן שאך לפני שבוע היה עצלן, בטלן, בעל מנטליות שונה מידידו האירופאי ומפסידן חסר־תקנה, הפך בסוף השבוע הזה לגיבור לאומי שהעז לקרוא תיגר על הגויים ויצא מנצח.

ומה היה לנו בסך הכל באותו שבוע? משחק נוראי של הנבחרת מול אוסטריה, משחק, אם לומר את האמת, שלא הגיע לנו לנצח בו; השמצות מפה ועד להודעה חדשה בכל עיתון ישראלי מצוי; ומייד לאחר מכן משחק מצוין של הפועל ת"א בלונדון, שאם לומר את האמת - גם בו לא ממש הגיע לנו לנצח. בסיכומו של השבוע נותר אוהד הכדורגל המצוי מעט מבולבל: האם עליו לשנוא את הכדורגלן הישראלי, או שמא הוא צריך להוריד בפניו את הכובע?

עיתונות הספורט בארץ עשתה כל שיכלה על מנת לפגוע בשחקנים לאחר המשחק מול אוסטריה. כמעט אף אחד לא יצא נקי. למה כמעט? כי בכל זאת היה חשוב לעורכי העיתון לשמור על קשרים עם כדורגלנים מסוימים: בידיעות קיבל רביבו יחס מועדף לעומת ברקוביץ' שיצא רע, ולעומת זאת, במעריב הסיפור היה הפוך - רביבו היה זה שקיבל את כל הביקורת בעוד ברקוביץ' קיבל סיקור חלקי ויצא בזול. למי שאינו מתמצא בעמודי הספורט - לרביבו יש טור בידיעות, ולברקוביץ', כמובן, טור במעריב.

אך מה שלא נאמר על הכוכבים, נאמר בבוטות כנגד שאר השחקנים: "לא אכפת להם מהמדינה", "מרוויחים המון לא נותנים תמורה" - אלו רק חלק ממגוון הדעות שהושמעו כנגדם. בכך התגלו תחלואי התקשורת הספורטיבית במלואה: לא רק שחיצי הביקורת הפכו לסלקטיביים, הרי שכל זכר לפרופורציות נעלם בשצף המלל. פיגועים המוניים לא זכו לכותרת כמו שקיבלה הנבחרת ביום שלאחר המשחק. פיגועי ירי בהם נהרגים אזרחים רק בשל היותם יהודים מקבלים כותרות קטנות יותר מהכותרת אותה קיבלה הנבחרת בדף הראשי של העיתון. מיטב העיתונאים התחרו ביניהם מי יירה יותר חיצים בגופתה המחוררת ממילא של הנבחרת. וכל זה על מה? על משחק בו הפסידה הנבחרת את הזכות לשחק על העלייה למונדיאל. לא על משחק הגמר של המונדיאל או על כרטיס העלייה עצמו, כי אם על הזכות לעלות לפלייאוף ממנו תקבע העולה למונדיאל. האם לא חרגנו מכל הפרופורציה סבירה? האם העיתונאים לא הגזימו קצת כשהרגו את הכדורגלן הישראלי בטרם עת?

אין ספק שתחלואי הכדורגלן הישראלי גרועים אפילו יותר מאלו של העיתונות המסקרת אותו, אך מכאן ועד לכניסה לכיסו של הכדורגלן והשוואת תרומתו למשחק לכמות הכסף אותה הוא מרוויח? עד כמה נמוך יכול עיתונאי לרדת? כל אכזבה, גדולה ככל שתהיה, לא מצדיקה שטיפה כמו זו שקיבלו הכדורגלנים ביום שלאחר המשחק. אבל זאת הייתה רק ההתחלה.

שבוע חלף, והפועל ת"א הצליחה לעבור את צ'לסי ולעלות לסיבוב הרביעי של גביע אופ"א. הפועל לא שיחקה בגמר גביע ואפילו לא בחצי הגמר - היא שיחקה בסיבוב השלישי של גביע אופ"א. אין בכוונתי להמעיט בהישג המכובד לכשעצמו (שאפילו אני, בתור אוהד בית"ר, יודע להעריך) אולם גם כאן נחשף בצורה מביכה למדי העיתונאי הישראלי. הפעם, לשם שינוי, לא נורו חיצים אלא סופרלטיבים. אם לרגע חשבנו שהתקשורת הגזימה במעט עם הביקורת, הגיעו הסופרלטיבים והוכיחו שוב שרק השמיים הם הגבול. על המגרש שיחקו אותם הכדורגלנים, והתוצאה הייתה זהה. אבל הפעם יצאנו מנצחים, והניצחון שיחרר את השסתום על מאגר הסופרלטיבים של עיתונות הספורט.

ועל מה? על עלייה לסיבוב הרביעי על חשבונה של קבוצה חלשה ומפוחדת? "שיאו של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם", כתבו בעיתונים, "הכדורגל הישראלי עלה בדרגה"! כאילו שכחו שרק לפני חמישה ימים דיברו אותם העיתונאים ואותם הפרשנים, ואמרו את ההפך המוחלט של אותם דברים.

כמו שלא קרה שום אסון בתיקו מול אוסטריה, כך גם לא קרה שום נס בתיקו מול צ'לסי. שתי התוצאות מכובדות, ובשני המשחקים שיחקנו רע. בשניהם הובלנו בניגוד למהלך המשחק, ובשניהם ספגנו גולים מוצדקים שסימנו שיש צדק בכדורגל. כמובן שבאחד יצאנו מנצחים ובשני יצאנו מופסדים, אולם מכאן ועד למהפך הדעות המגוחך שהתרחש בעיתונות - הדרך עוד ארוכה. הרמה, מה לעשות, נשארה אותה רמה, והכדורגלן אותו כדורגלן. ושום דיבורים בעדו וכנגדו לא ישנו את העובדה שהכדורגל הישראלי רחוק עדיין מרחק רב מעמיתו האירופאי וששתי התוצאות היו מקריות, וספק אם יחזרו שוב. אין ספק שאנחנו מצמצמים פערים לכיוון המערב, אך עוד לא הגיע הזמן להוציא את בקבוקי השמפניה. הייתה לי תחושה שכדורגלני הנבחרת הצליחו סוף סוף להפנים עובדה זו וחזרו אל החורים מהם יצאו טרם המשחק, אבל אז הגיע המשחק של הפועל ת"א, ושוב הפך אותנו למאמינים - ביכולת שאין לנו ובמנטליות החסרה שלנו. ובמי האשמה? כמו תמיד, אבל הפעם באמת - התקשורת אשמה.
קישורים
דנמרק - מאמרו של אסף סעד
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  חשבתי שתדבר על היחס לאוסטרים • ר. • 3 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • מאור גרינברג • 35 תגובות בפתיל
  כדורגל זה רק ספורט? • ג. שמעון • 10 תגובות בפתיל
  מהצד השני... • טל כהן • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  שני לא שלישי • יונתן • 44 תגובות בפתיל
  ציטוט אקראי • שחר
  "ניצחון מזהיר נגד לוקומוטיב!" • סתם כליל נאורי • 5 תגובות בפתיל
  עיתונות באופסייד (עודכן) • מיץ פטל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים