 |
|
במדינה בה המילה ''פרופסור'' הפכה למילת גנאי ואספסוף הוא תמיד ''גאה'', הקריאה לאליטיזם הטוב והישן נראית אולי אנאכרוניסטית, אבל היא עדיין רלוונטית.
|
|
| חינוך והשכלה • אורי קציר • שבת, 8/12/2001, 15:08 |
|
| |
החינוך הממלכתי הוא כישלון חרוץ. כל מחקר מעיד על כך. התכנים בו הולכים ומידלדלים משנה לשנה, בעיקר משום שהם נתונים לחסדיהם של פוליטיקאים, שמכפיפים אותם לאג'נדה שלהם. לא שזה דבר חדש, או בלתי ידוע. כבר שנים שרוב התלמידים לא יודע שהיו כאן אנגלים, תורכים או ממלוכים; ובסקר שנערך לפני עשר שנים בחרו רוב מכריע של הנשאלים את נישואיה של פנינה רוזנבלום לאירוע השנה. לפני מלחמת המפרץ, לפני ועידת מדריד, לפני האינתיפאדה.
האינטגרציה לא פתרה את הבעיה הזו. היא אמנם חיברה תלמידים חלשים עם בתי ספר טובים (וההפך); אבל בדרך כלל משכו החלשים את החזקים כלפי מטה, והמערכות החינוכיות המקומיות התיישרו על מכנה משותף נמוך למדי. לא שאין לכלל הזה יוצאים מן הכלל, אבל הם מעידים על הכלל יותר מאשר על אלה שהשכילו לחרוג ממנו.
אם כך, אולי במקום חיבור מערכתי שינסה, ללא הצלחה, "למשוך" תלמידים חלשים כלפי מעלה, מוטב שנחזור למודל הישן והטוב? אולי יש צורך במערכת איכותית, מצומצמת, אליטיסטית במוצהר, שלא תתפשר על פחות ממצוינות, ותגרום להורים לא מעטים לקנא בלומדים בה ולייחל ליום שבניהם יתקבלו אליה?
מערכת כזו צריכה לינוק בהרחבה מן התכנים הקלאסיים ולתת בידי חניכיה כלים להתמודדות עם המציאות ולהתמצאות בהוויית היומיום שהם מעל ומעבר לממוצע המקובל כאן. היא חייבת לתת לתלמידים כלים לניתוח רציונלי ומקיף של תרחישים יומיומיים ולראייה ביקורתית ומפוכחת של עובדות.
בית ספר במערכת כזו ילמד את חניכיו את יצירות המופת של טניסון ומילטון, טוויין ולונגפלו, שייקספיר ודאנטה, צ'וסר ומופסן. לא לדקלם, אלא לנתח. לא לשנן, אלא להבין. תלמידים בבית ספר מסוג זה ילמדו להתמודד עם אירועים היסטוריים באמצעות כתבי פוליביוס ומומזן, טוכמן ולרואה־לאדורי, טוינבי ופיטר ברק. הם לא ימלמלו ש"ככה אמרו בטלוויזיה" (או בבית, או בשכונה), אלא ילמדו לחקור בעצמם ולבנות תיאוריות משל עצמם, מבוססות על ידע ועל אנליזה. הם ילמדו את העקרונות המתמטיים של ניוטון ופסקל, ברנולי וגאוס, קאנטור ופון נוימן. לא יפתרו תרגילים סתם אלא ינסו להבין את הלך המחשבה של המדענים הללו ולבדוק מה הניע אותם. הם יתחבטו בבעיות של מדיניות ופוליטיקה בעזרת כתבי לוק ורוסו, הובס ומקיאוולי, אריסטו ותומאס מור. ילמדו אותם את הפילוסופיה של סוקרטס ודמוקריטוס, הגל ולייבניץ, סארטר וויטגנשטיין, שפינוזה והרמב"ם. יעודדו אותם לשאול שאלות קשות שפתרונן לעתים אף אינו נהיר למורים עצמם. רק כך יוכלו לכוון עצמם אל האתגר שבפיצוח החידות שטרם נפתרו.
גם מקומו של הידע הישראלי־יהודי לא ייפקד. אבל שוב - לא שינון חסר תכלית, אלא למידה שיטתית ומסוקרנת. את הטקסט הקאנוני התנ"כי לא יקראו בכיתה לפי התור כמעין סיפור חברתי שכל המשימה היא לקראו בלבד. לא. את הטקסט הזה יהפכו וינתחו מכל כיוון אפשרי, ללא פרות קדושות, ללא דעות קדומות. גם את רש"י וגם את אוריאל אקוסטה, גם את עובדיה מברטינורה וגם את סולומון שכטר. אם ירצו לקרוא את הביוגרפיה של ג'ק מיילס על אלוהים או לרדת לחקר תורתו של מרטין בובר, איש לא ימנע זאת מהם, אלא דווקא יסייעו בידיהם.
וגם הספרות היהודית לא תקופח. יהיו שם אפשרויות בחירה מרהיבות, מספרות האגדה ותור הזהב של יהודי ספרד ועד ספרות ההשכלה והשירה המודרנית. אלחריזי ואבן עזרא, פרוג ופיכמן, ס. יזהר ומשה שמיר, אמנון שמוש ואנטון שמאס, אלי עמיר ומאיר שלו. לא עוד סגידה לעילגות ה"עממית", אלא ביקוש להוט אחר העושר הלשוני וצחות המלל.
בית ספר כזה יחנך את תלמידיו לאחריות קולקטיבית ולמאמץ משותף למען המטרה, אך גם יפתח אצלם במקביל את כישוריהם האישיים. הוא יטפח השקעה בפרוייקטים שמעבר לשעות הלימודים, כמו מוסיקה, משחק וספורט. הוא יעודד הכנת עבודות מורכבת ויסודית, ולא הגשה אוטומטית למבחני שינון.
בקצרה, בית ספר שכזה מחייב השקעה ממושכת, יסודית ויקרה. על מנת לוודא שתלמידים מוכשרים מקבלים תשומת לב נאותה, יש צורך שהכיתות בו תהיינה קטנות למדי, ושהמורים יהיו מהסוג האוהב את מקצועו ולא רק מתפרנס ממנו, מהזן שנהנה לרתק את הילדים ולגרות את סקרנותם יותר מאשר להציץ בשעון ולפנטז על כוס הקפה והסיגריה בחדר המורים. בבית ספר כזה תהיינה מעבדות כימיה, פיסיקה, מחשבים וביולוגיה משובחות. יהיו בו מגרשי דשא ומתקני ספורט מעולים וסדנאות יצירה ומגורים נאים. בית ספר כזה - אולי פנימייתי באופיו - יעלה כסף. הוא לא יהיה שווה לכל נפש. אבל הוא יגרום לבתי ספר אחרים - וחשוב מזה, להורים ולתלמידים אחרים - להבין שיש לאן לשאוף.
אני מניח שיהיה מי שיטיח בי שאני פנטזיונר, ש"מי אני בכלל", שאין לי מושג ירוק ממה שקורה במערכת המופלאה שלנו, שהראייה החינוכית שלי היא צרה ואינה מתחשבת בצרכי הכלל, שאני בטח לא יותר מאיזה מתנשא עגול משקפיים וחסר בושה. שיגיד. זו זכותו. אבל יאמרו נא המתחסדים למיניהם: מדוע שאני, כמי שמבקש להעניק לבן שלי חינוך טוב ומעלה, אתפשר על בית ספר שאין בו את המרכיבים האלה? רק מפני שהמערכת הקיימת אינה מסוגלת להרים פרוייקט כזה או להטמיע סטנדרטים כאלה? מדוע שאתפשר על חינוך בינוני ומטה לבני? רק משום ש"אין ברירה"? ש"זה מה יש"?
יש ברירה. חייבים ליצור אותה. הברירה היא פריצת דרך איכותית. מערכת כזו תהיה יחידת ה- 101 של החינוך. שיטותיה והמודלים שלה יהוו השראה לדורות שיבואו אחריה. נותר רק לראות מי יכול להרים את הפרוייקט הזה.
אני, אגב, אהיה הראשון שארשום אליו את בני.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש