 |
הזמנה להרפתקה מוזיקלית | 85 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
(מה לעשות, גם את התגובה אני כותב בעצמי) ובכן, עכשיו אני כבר יכול להמליץ באחריות - אבל זה רלוונטי בעיקר לירושלמים. מחר, יום ד', הקונצרט יבוצע בעה"ק (ראו למעלה). סעו ציונה! זה בעצם קונצרט שלא מלמד הרבה על המוזיקה החדשה: עם כל מה שכתבתי על היותה מאופיינת בחוסר מאפיין, תוכנית הערב היתה איכשהו עוד יותר יוצאת דופן, ושלוש מבין ארבע היצירות הן רחוקות (כרחוק מזרח ממערב, מתבקש לומר) מרוב מה שאפשר לצפות לשמוע בקונצרטים כאלו. דומיננטית ביותר היא היצירה האחרונה, "מאקאם צ'ארגה" של פרץ אליהו, הישראלי יוצא הקווקז, המבליטה כלים ונושאים מאזור מרכז אסיה, ובמיוחד את הכלי הסולני, הקימנצ'ה, עם הנגן הווירטואוז האזרי הביל אלייב. כלי מדהים. ויצירה נפלאה, בכלל. אני יכול, כמובן, לפרט יותר, על יצירה זו ועל שלוש האחרות, אבל רק אם מישהו מתעניין באמת. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מר י.ניר, צור העם וגואלו, מחיה נפשות קוראי האל והמרחם על התרנגולות: תודה על עוד כתבה מעניינת ומגוונת. תמשיך כך, תענוג לקרוא. לצערי, קראתי את הכתבה אחרי מועד הקונצרט (אפילו בירושלים, בה אני מתגורר), אבל הצלחת לעניין אותי. אולי תוכל לתת כאן מספר שמות של דיסקים ויוצרים, שאוכל לגשת לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגורי ולנסות להרחיב את אופקי? מה שם הדיסק בו שוכנת No Hay Caminos ('אין דרכים', דרך אגב), למשל? תודה מראש וחג שמח! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם קלין, נעים תגובות ישראל, שמן בעצמות קוראי האייל ומווסת לחץ בבלוני כותביו, (ולמה אתה כה ממעט לכתוב רשימות משלך לאחרונה?) צר לי על התגובה המאוחרת - נדרשתי לתחקיר עיתונאי חפוז בסניף "טאואר רקורדס" הקרוב (חוצות המפרץ - אני מקווה שהוא מייצג סניפים גדולים אחרים). תגובה זו כבר לא תזכה להפנייה בדף הראשי, אבל אולי עדיף לה כך - אורכה המחריד לא תורם לעניין המוגבל ממילא שיש בה לציבור הרחב. שאלה גדולה שאלת; התשובה הזו אינה "תשובה מוסמכת" כלשהי אלא שוב, יותר הגיג אישי שלי כחובבן די מתחיל, בעצם. השמות בלועזית שצירפתי הם, כמובן, לטובת המחפשים בחנות או באינטרנט. שמות דיסקים הם עניין לא בהכרח קיים או רלוונטי בתחום, אבל לא קשה לחפש עפ"י שם המלחין. "המלצת בית-הספר" להיכרות עם המוזיקה של המאה החולפת תתחיל, לרוב, בקלאסיקנים מהמחצית הראשונה שלה, שבעת האחרונה הולכים ונכנסים לקונצנזוס של המוזיקה הקלאסית. ביניהם אמנה, ממש על קצה המזלג, את 1) איגור סטרווינסקי, שהוא בעיני הקרוב ביותר למוזיקה של המאה הקודמת שעדיין יכול להחשב ל"מוזיקה חדשה". אפשר להתחיל ב"פולחן האביב" (The Rite of Spring, Le Sacre du Printemps), כמחווה לעגבניות ושאר ירקות שזכתה להן בהעלאת הבכורה שלה ב-1929. אבל יש להניח שכל מדגם בגודל דיסק של יצירותיו יהיה תענוג צרוף של כוח המצאה מלודי, תזמורי וריתמי. 2) אוליביה מסיאן (Messiaen), חדשן ותאורטיקן גדול. לא כל יצירותיו הן בעלות ערך רב כשלעצמן. אפשר כן להמליץ על "Colours of the Heavenly City", היפה אולי גם לאזניים קלאסיות, וה-Turangalila-symphonie, קצת נפוחה יחסית לערכה האמיתי, ועדיין קליידסקופ מרשים של צלילים. יום אחד אני אחקור ביצועים שונים שלה - זה שיש לי, של מיונג-וואן-צ'ונג והאופרה דה-לה-בסטיי נשמע לי רחוק מאופטימלי. 3) אדגר ווארז (Varese) כמו מסיאן, גם הוא עם יותר דגש על הצליל מאשר על המלודיה. אותי הוא לא ממש תופס, אבל אני כנראה במיעוט (בציבור הרלוונטי, כמובן). די הלהיב אותי בכל זאת "Intergrals" שלו (מוקדש לטל כהן). 4) השלישיה הווינאית: ארנולד שנברג (Schonberg, עם שתי נקודות על ה-o או e אחריו), ותלמידיו אנטון (פון-)ווברן (von) Webern)) ואלבן ברג (Berg). בוודאי המשפיעים ביותר על מלחיני המאה. אבוי לבושה, אני לא מספיק מכיר אף אחד מהם כדי להמליץ על משהו ספציפי. הוא שאמרתי, חובבן מתחיל. אבל אולי בעצם (אלף חדש וכל זה) אפשר כבר לדלג על כל אלה ולהתחיל ישר עם יצירות משלושת העשורים האחרונים!? זה הזמן לעדכון מ"טאואר": המצב לא נואש, אבל לא מזהיר. יש להם מדור מיוחד למוזיקה של המאה ה-20. אלא שרובו מוקדש לשמות מוכרים מדי וישנים מדי. הרבה סטרווינסקי ושנברג, עוד יותר שוסטקוביץ' ומאהלר, שטכנית פעלו אמנם במאה ה-20 אבל בעיני לא שייכים למדור הזה (ויעידו הביצועים הרבים שלהם ע"י הפילהרמונית, אוסיף ברשעות מה), וגם ברטוק, שמתנדנד איפשהו בין לבין. שלושה מלחינים בני זמננו הם פופולריים במיוחד, ואפשר לסמוך עליהם שיימצאו שם דוגמיות שלהם: ארוו פארט, לא אהוד על המבקרים ועלי: קצת יופי, עטוף בהמון מיסטיקה, דת ואווירה, ניו-אייג' במיטבו. פיליפ גלאס (Glass) וסטיב רייך (Reich) - מובילי האסכולה הרפטטיבית, שנהוג לקרוא לה מינימליסטית (שטות מוחלטת). יש לציין שהמוזיקה הזו כמעט לא קשורה לשום דבר אחר במוזיקה של המאה, פרט לשאר מלחיני האסכולה (נזכיר את ג'ון אדאמס ומייקל טורקי (Torke), הקלילים יותר). רבים, כולל אני, אוהבים מאוד את גלאס ורייך, ואחרים לא סובלים אותם. כמה דקות של שמיעה בחנות יספיקו, אני חושב, כדי לגבש דעה, ויש רק לזכור ששניהם כתבו אי-אלו יצירות לא ראויות למאכל אדם, גם לדעתי. מבין שניהם, רייך מעמיק, אינטלקטואלי ומגוון יותר; גלאס מצטיין בנושאים יפהפיים, ופופולרי יותר. הוא כתב, אגב, את פסקולי הסרטים "הנבואה", "פווקאטסי" (לא רע) ו"קונדון" (רע). אציין יצירה אחת של כל אחד: רייך כתב את City Life, חריגה אצלו מבינת עושר וגיוון הנושאים - ובעיני אולי יצירת המופת הגדולה ביותר של התחום; פיליפ גלאס יצר יחד עם ראווי שנקאר (Shankar) את האלבום Passages. לא בטוח שהאלבום הזה שייך לעניינו מבחינת ז'אנר, אבל בעיני הוא לא פחות מהיצירה המוזיקלית היפה ביותר שיש בכלל. השמעתי אותה לאנשים שונים, מרקע מוזיקלי שונה, וכולם אהבו אותה. אם יש עוד קורא חוץ מאדם קלין שהגיע עד כאן - זו המלצה בפה מלא, לכולם! אם כבר הזכרתי את שנקאר: בעיני הוא מתחרה עם סטרווינסקי על תואר המוזיקאי הגדול ביותר של המאה. לעניינה של רשימה זו, הוא יצר שני קונצ'רטי לסיטאר ותזמורת. מס' 1 נחמד, מס' 2 יצירת מופת. בחנות הם יימצאו, מן הסתם, יחד עם שאר הדיסקים של שנקאר במדור מוזיקת העולם (הודו). פרט למלחינים שהזכרתי, יש לציין עוד מישהו שאפשר בטוח למצוא על המדף בחנות. לא מלחינה, כי אם גוף מבצע: רביעיית המיתרים קרונוס (Kronos). למרות שהם שלחו ידם גם במוזיקה עתיקה, בעיבודים למוזיקה אפריקאית ובשירותו של ג'ון זורן (Zorn), מוזיקאי הלא-בדיוק-לא-ג'אז, הרי רוב ההקלטות שלהם מוקדשות למוזיקה קלאסית-חדשה, על כל הסקאלה שלה, כמעט תמיד קומוניקטיווית ועם זאת ייחודית. היות שהם בוחרים בקפידה את היצירות והמלחינים (שלעתים קרובות כותבים להם במיוחד), אפשר להמליץ כמעט בעיוורון על כל דיסק שלהם. אפרופו עיוורון, היצירה בביצועם של אוסוולדו גוליחוב (Golijov), היהודי בעל העבר הישראלי, The Dreams and Prayers of Isaac the Blind, היא שילוב נפלא של מוזיקה חדשה עם כלייזמר. Black Angels של ג'ורג' קראמב (Crumb) היא אולי בקונצנזוס אצל שוחרי המוזיקה החדשה כאחת מיצירות המופת הגדולות של העשורים האחרונים. מעבר לכך, המצאי בחנות הוא דל ומקרי. לשום מלחין אחר בן זמננו לא בטוח שתמצאו ייצוג, לא כל שכן ליצירה ספציפית. כמובן, עומדים לשרותכם מרחבי האינטרנט - רק הקלידו את השם המבוקש ב-amazon.com או במנוע חיפוש כלשהו. בין השמות הגדולים של העשורים האחרונים ניתן למנות את פייר בולז (Boulez), לוצ'אנו בריו (Berio), מאוריציו קאגל (Kagel), יאניס קסנאקיס (Xenakis) וקארל-היינץ שטוקהאוזן (Stockhausen). בסדר עולה, הם העניקו לי רגעים יפים עד מרגשים ברדיו ובקונצרטים, אבל, שוב אבוי לבושה, אין לי עדיין שום דיסק שלהם (חוץ מאחד לא מדהים של בולז); הרגעים הנ"ל היו ספוראדיים מכדי שלבי ימלאני להמליץ ספציפית על משהו (אם בכלל אני זוכר משהו בשמו). כדי להחמיר את המצב, אני לא חושב שאפשר לסמוך על מישהו מהם שיצירה אקראית שלו תהיה שווה, וצריך לבדוק לפני שקונים. צר לי. מקרה שונה הוא של לואיג'י נונו (Nono). גם איתו צריך להיזהר, אבל יש לו יצירה אחת שאליה התייחסתי ברשימת האם, והיא יקרה לי (אבל די "קשה", כלומר אני ממליץ עליה רק לבעלי נסיון בתחום). שמה המלא: No hay caminos, hay que caminar…Andrei Tarkovskij. שמעתי אותה בקונצרט בפאריס, ודמעות בעיני במשך עשרים דקות. לאחר חיפושים במיטב חנויות פאריס וברלין, מצאתי דיסק המכיל אותה, יחד עם עוד שתי יצירות יפות של נונו. זו יצירה שהאפקט המלא שלה מושג רק בביצוע חי (יש שם העמדה מרחבית מסוימת של הכלים), אבל גם במערכת בבית היא עובדת. אציין עוד שני מלחינים, לא בולטים, שהגעתי אליהם די במקרה ואני אוהב אותם עד מאוד. גלינה אוסטבולסקאיה (Ustvolskaya) היא תשובתי המקורית, שלא לומר הביזארית, לשאלה מי המלחינ/ה האהוב/ה עלי ביותר. אל תנסו אותה. תשאירו אותה לי. סטיב מארטלנד (Martland) בוחר להיות אאוטסיידר לזרם של המוזיקה החדשה: ככל הידוע לי יצירותיו מבוצעות ומוקלטות רק ע"י האנסמבל שלו. יש לי האלבום שלו Crossing the Border והוא מלהיב, עמוק, מקורי ונושך. רק עוד אזכיר אלבום אחד: אוסף מהפסטיבל Bang on a Can - volume 1. קניתי אותו רק בגלל היצירה failing לטום ג'ונסון, מהתלה מטא-מוזיקלית מבריקה שתשמח מאוד אנשים מסויימים (חובבי דאגלס הופשטטר, נאמר - טל כהן יאשר). את שאר הדיסק אני מוצא מבוא מוצלח, די מגוון ומאוד עדכני בצלילו למוזיקה חדשה, למרות שאין בו שום שם גדול. ועכשיו אני חייב להתוודות - כתבתי את כל המגילה הזו רק בגלל ההזדמנות להתבטא בעניין. בעצם, ההמלצה האופרטיבית שלי היא אחרת: אל תמהרו לרוץ או לגלוש לחנויות. לפני זה תפתחו את הרדיו. יש כמה תוכניות בקול המוזיקה שמוקדשות למוזיקה זו, הן ערוכות היטב ומציעות הזדמנויות לטעום, בלי להשקיע מעבר לזמן ההאזנה נטו. שתי התוכניות שעורכת ומגישה זמירה לוצקי מציעות מוזיקה חדשה נטו, פרט לדיבורים הרבים של העורכת. סגנון ההגשה שלה שנוי במחלוקת, אבל אני דווקא מחבב אותו, ולטירונים בתחום הוא עשוי להתאים במיוחד, במידע הרב מאוד שהוא מוסר. מבין השתיים, "מפתחות", יום ד' 14:00 או 15:00, נוטה יותר לכיוון הייחודי-עד-נידח, ו"עניין של הסכמה" יום ב' 21:00 לכיוון ה"חשוב" והקנוני יותר, אבל זו הבחנה שמגזימה הבדלי ניואנסים זעירים. התוכניות של שלמה ישראלי מציעות חתך שונה, בעצם לא בדיוק המוזיקה שעליה אני מדבר בכל הרשימה הזו, ומומלץ בכל זאת: שילובים של ג'אז ומוזיקת העולם מהצד ה"אמנותי" (סלחו לי) יותר והמסחרי פחות (הדוגמאות המקומיות שלנו: יאיר דלאל, בוסתן אברהם וכו'). בערך מה שהוצג בקונצרט עליו כתבתי ברשימת האם (שישראלי, כאמור, ערך והגיש). שוב הבדלי ניואנסים קטנים: "מעברים", ג' 22:00, יותר ג'אזי ומאוד עדכני. "בוקר שני", ב' 9:00, מכיל יותר יצירות קונצרטיות, ולא נרתע גם ממוזיקה ישנה יותר, אפילו עתיקה ממש. לוצקי וישראלי עורכים ומגישים ביחד (לרוב) את "עננים, חגיגות, סירנות", ה' 21:00. כאן יש תערובת של התחומים. רק לפני שפותחים את הרדיו, לפתוח את העיתון: לפעמים התוכניות האלו מתבטלות בגלל שידור קונצרט כלשהו. יש לשים גם לב שהתחום הקאנוני של המאה, כלומר המלחינים מתחילת הרשימה, נופלים בין הכסאות: הם אינם מושמעים הרבה בתוכניות של לוצקי (בוודאי לא של ישראלי), וכמובן לא מספיק בשאר התוכניות בקול המוזיקה. אפשר לקוות שמישהו שם יעשה משהו, אבל בינתיים, כאמור, אפשר לדעתי לדלג ישר לימינו. האזנה פוריה, ותודה על זמנכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיחור של כמה שנים... סקירה נהדרת. תודה. ואני בטוחה של- failing נוספו עתה לא מעט מעריצים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איבדתי - באיזה דיון אפשר למצוא דו שיח מעניין בין ירדן לרב"י, בו ירדן מבקש - ומקבל - מרב"י, הסבר והמלצות בנוגע ליצירות באך (יצירה מסויימת. עברתי ברפרוף, חבל..). בסופו של דבר מאזין ירדן ומודה (אא"ט) שנשבה, והדו שיח נמשך בהחלפת דעות מעניינת על מנצחים, ביצועים וכו'? או שמא לא היה זה ירדן?... אני כמעט בטוחה שזה ירדן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היה רב''י. זה היה אדון חרדון. (משום מה לא ניתן לבצע חיפושים כרגע ולכן לא מובא הפתיל.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. כשיחזור מנוע החיפוש (מה קורה ביומיים האחרונים?), אני מקווה ומבקשת שתמצא ותביא (המתחיל במצווה וכו' (:). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן אדון חרדון ממליץ לי על יצירות: תגובה 110410 (ומתחתיו בפתיל הדיונון על ביצועים. ומעליו בפתיל, מן הסתם, הדיון שהוביל לכך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המיסה בסי מינור, כמובן, איך פרח לי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
and hey, I'm so lucky - I passed the auditions to the San Francisco Bach Choir (http://www.sfbach.org) and this spring we're singing the B Minor Mass in a huge church with a wonderful Baroque orchestra!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי! ברכות, שיהיה בכיף (אם כי זה לא רק כיף, זה בעיקר עבודה קפדנית, אבל בשורה התחתונה - כיף). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ... החלטתי שהמילה "בכיף" היא קצת מגוחכת בהקשר הזה - אז שיהיה בהנאה :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען הבורים - איך כותבים את זה באנגלית? לא C minor, נכון? ככלל, מה המקבילות האנגליות של דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
A-B-C-D-E-F-G, כמובן, כאשר A זה לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, סי מינור זה B minor? (סליחה, אני איטי בכל הנוגע למוזיקה, ולהרבה דברים אחרים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. וכתוספת, דיאז זה sharp ובמול זה flat. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת את ביבי (לא בנימין נתניהו, אלא בנימין בריטן) בנג'מין בריטן הוא לדעתי אחד המלחינים הגדולים. הקונצ'רטו שלו לפסנתר מדהים ביופיו וגם רקוויאם המלחמה שזאת יצירה פצפיסטית. אחת היצירות היפות והמושמעות ביותר בכלל היא: "מדריך התזמורת לבני הנעורים". יש לו גם המון מוסיקה ל"מיטיבי לכת" -מה שנשמע לפעמים כמו כיוון כלים.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 247202 קישרתי לפתיל ישן באייל ששינה את הדרך שבה אני מסתכל על מוזיקה מודרנית. בעיתוי מעניין, זמן קצר אחרי הפתיל ההוא למדתי קורס אקדמי על המוזיקה של המאה העשרים (עם אריק שפירא), ולמדתי שם מה היתה הקונספציה בשתיים מהאסכולות המפורסמות והמשפיעות במוזיקה המודרנית: זו של שנברג, ברג ווברן משנות העשרים, וזו (המבוססת על הראשונה) של שנות החמישים (האוונגרד): בולז, שטוקהאוזן וחבריהם. שפירא מאוד פירגן להם, אבל אני, שכבר השתכנעתי בנקודה של אביב, הרגשתי קצת מרומה. היום אני חושב, כמו אחרון השמרנים בקונצרט של הפילהרמונית, שאת רוב יצירותיהם צריך לזרוק לסל המיחזור של ההיסטוריה. למרבה השמחה, רוב המלחינים שהזכרתי בתגובת האם אינם נופלים במסגרת האסכולות האלו, וכך גם רוב היצירות שאפשר לשמוע היום בקונרצטים ותוכניות רדיו של מוזיקה חדשה; אני עדיין עומד מאחורי רוב מי שציינתי כאהוב עלי. למרבה הצער, עדיין אפשר לשמוע בקונצרטים ותוכניות רדיו יצירות, חלקן חדשות ממש, שתחת "גישת אביב" ברור שהן חסרות כל ערך. תיקון אחד שאני כן רוצה לעשות ספציפית הוא לפרגן למלחין שבתגובת האם הייתי שלילי כלפיו: ארוו פרט. ביצירתו הידועה ביותר, Fratres, אני מוצא יופי רב; ויצירה שלו שליוותה את המחול "טאבולה ראסה" של אוהד נהרין, ואני די בטוח שזה גם שם היצירה, היא ממש מופתית. אני גם קצת תוהה למה מבקרים שונים לא אוהבים אותו, אבל אולי לא כדאי להיכנס לזה כאן (רמז: הפתיל ההוא שבקישור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף שנות השמונים הייתי עסוק בדברים אחרים ולא היה לי זמן לעקוב, אבל *נדמה לי* שהיתה אז איזו ריאקציה כנגד מוזיקה מודרנית, שהתבטאה בין היתר במאמרים שהעזו לקרוא בגלוי "המלך הוא עירום" ובסגנון הלחנה נאו-קלאסי שקצת חזר להרים ראש. אין לי, לצערי, סימוכין, רק זיכרון מעורפל. לגבי ההערה האחרונה שלך: יש לי תחושה, לא בדוקה ולא מוכחת אבל חזקה, שקל הרבה יותר להתרגש או להתאהב ביצירה מוזיקלית כשאתה נחשף אליה לראשונה כשהיא מלווה משהו אחר: מחול, הצגה או סרט. ייתכן מאוד (ואי-אפשר להוכיח זאת) שגם אתה, כמו המבקרים השונים, היית פחות אוהב את היצירה (אותה אינני מכיר) אילולא ראית אותה בצמוד ליצירה של אוהד נהרין. אין בזה שום "רע", כמובן: כך מצאת לך עוד יצירה מוזיקלית להתרגש ממנה - מה טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן היתה ריאקציה, ואני חושב שהיא אולי החלה קצת קודם (לפחות בהלחנה עצמה, איני בטוח מתי היא חדרה גם למאמרים). שאלה מעניינת היא, ריאקציה למה בדיוק. אפשר להתנגד (כמוני, עכשיו) רק לליבה של האוונגרד - סריאליזם ומוזיקה אקראית, ועדיין לאהוב מוזיקה מודרנית: אלף ואחת הוריאציות האחרות על עקרונות כתיבת המוזיקה הקלאסית, שבכל זאת מְתקשרות בדרכים לא טריוויאליות עם האופנים שבהם בני אדם קולטים מוזיקה (זוהי הטענה האביבית נגד הסריאליזם: הוא פשוט לא מתקשר בדרך מעניינת עם מרכז ההאזנה במוח שלנו). יש, לעומת זאת, מלחינים שחזרו לחלוטין למאה התשע-עשרה. למשל, הקצת שיצא לי לשמוע מפנרדצקי של השנים האחרונות. אותי זה משעמם, אבל הקילומטראז' שלך עשוי להשתנות. באשר לפסקה השניה שלך, זה באמת מעניין. דווקא את היצירה הזו של פארט שמעתי לראשונה בקונצרט, בדצמבר 2000; המחול, לפני כשנה, היה הפעם השניה. נדמה לי שבקונצרט נהניתי, אפילו מאוד; אבל זה לא זכור לי כחוויה עזה כמו במחול (שהיתה מלווה בתחושה חזקה של "כבר שמעתי את זה פעם, איפה לעזאזל", עד שלאט לאט התחלתי לשער, ווידאתי אחר-כך). וכנראה שמה שגרם להבדל היה מה שאתה אומר, ולאו דווקא ההאזנה השנייה. אבל נראה לי שהסיבה לביקורת השלילית היא אחרת. האפקט הרגשי של פארט על מאזינים, גם (ודווקא) לא מנוסים, הוא ברור וחזק. קצת כמו אצל פיליפ גלאס, אפשר לקבל רושם שהוא משיג את האפקט הזה יותר מדי בקלות, באמצעות "טריקים זולים", מבלי להשקיע גאונות אמיתית. ואם כך (יהיה מי שיחשוב) היופי שבו הוא שטחי. כמובן דרוש מחקר מוסיקולוגי הרבה יותר רציני ממה שאני מסוגל לו כדי לשפוט אמירה כזו. אבל נניח שהיא נכונה, השאלה היא, אז מה. גם אם פארט (וגלאס) פחות גאונים ממלחינים אחרים, העובדה היא שלפניהם לא עשו את מה שהם עשו; הם עלו על רעיונות חדשים, ומסתבר שברעיונות האלו יש קסם, עבור מרבית האוזניים האנושיות. אני חושב שזה שווה משהו, בכל זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יורשה לי לנחש, לא עצם החזרה למאה ה-19 משעממת אותך, אלא היצירות של קז'ישטוף קשישא שהן פשוט דוגמאות לא מרגשות במיוחד לז'אנר. האם אפשר ליצור עוד סימפוניות רומנטיות מרטיטות-לב? קשה לדעת. דיברנו על זה פעם; אולי *באמת* נגמרו כל המנגינות ההרמוניות היפות. "טריקים זולים" זה נושא עדין ומורכב, בכל תחומי האמנות. ככלל, אני נוטה להסכים עם גישתך שאם יש שם קסם, אז הוא שם, ולא משנה (או לא ברור בכלל) אם הוא "זול"; עם זאת, יש מצבים בהם די ברור שמשתמשים במסחטות-רגשות שבלוניות (בקולנוע, למשל, או בספרות). במקרים כאלה, גם אם ההמון נשפך מהיצירה, ולמרות שהיא כמובן לא *זהה* למשהו שכבר נוצר בעבר, אתה יכול לחוש שסתם מתעתעים בך ושעליך זה פשוט לא עובד. דוגמה לטריק זול במוזיקה: מודולציה מלודרמטית בחצי טון למעלה של הכל - מלודיה, הרמוניה, הכל. זה שחוק, שדוף, לעוס, עלוב, מרוט, נדוש, מאוס ואומלל, ועדיין משתמשים בזה בלי סוף, וייתכן שלפעמים זה אפילו עובד (בייחוד במוזיקה לסרט...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שמשתמשים בזה בלי סוף: זה זול, אז כל אחד יכול להרשות לעצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר היחיד באייל (בינתיים?) שנכנס לפייבוריטס שלי. גם נחמד, גם שימושי. בעיקר התגובה המפורטת לאדם קלין. רוב תודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום רב, סליחה על הפניה ה"טכנית", אבל לא מצאתי מקום או אדם שיוכל לעזור לי, אולי אתה, או אחד מקוראיך: ביום חמישי, ה-25 בדצמבר 2003, האזנתי באקראי, באופן חלקי ומקוטע, לתכנית ב"קול המוסיקה". דומני שהיתה זו תכניתה של זמירה לוסקי (אני מקוה שלא טעיתי באיות השם), ודומני שקוראים לתכנית בשם "עננים, חגיגות, סירנות". שמעתי שם את קולו של זמר ישראלי שכבש את ליבי! מיהו זמר זה? ושאלה פחות חשובה: מה המשותף לקטעים השונים שנבחרו להשמעה בתכנית זו? תודה מייק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכות צירוף מקרים נאה, אני יכול לענות. בתקופה האחרונה לא יוצא לי כמעט לשמוע את התוכנית הזו, אבל ביום המדובר שמעתי בערך עשרים דקות מהתוכנית, ואני יודע על מה אתה מדבר (שירים עבריים ישנים, לא מוכרים ברובם, מושרים על-ידי זמר עם קול לא כל-כך "של זמר"). שמעתי רק כמה שירים ברצף, בלי קריינות לפני ואחרי שתסביר מה זה, אבל בשיר השני נפל לי האסימון: מדובר בדיסק שעליו קראתי לפני כמה שבועות, בדואל שנשלח לעובדי אוניברסיטת חיפה (שאשתי נמנית עליהם). הדואל הכיל קישור לדף הבא: ולמי שמתעצל לפתוח: זוהי הפקה של החוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה, בעריכה של עודד זהבי: שירים עבריים שכוחים ברובם, מושרים על-ידי השחקן דורון תבורי. אני מתכוון לקנות את הדיסק, ואם יש עניין אדווח כאן על רשמיי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(עניין, ז'תומרת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "עיבוד מיוחד, *מודאלי* באופיו"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהכוונה לאלתורים חופשיים לפי הסולם במקום לפי רצף אקורדים נוקשה. התוצאה לרוב היא פחות הרמונית ויותר "בי-בופית". ואם פה לא עונים, אז את יודעת איפה כן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, שמחתי לקרוא. מייק |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |