חוק הבחירה הישירה - מבט לאחור (חלק א') 857
חוק הבחירה הישירה נולד בחטא, התקיים בחטא והלך לעולמו בחטא. זאת, למרות שהכוונות שעמדו מאחוריו היו בבסיסן חיוביות וכנות. על הסיבות לכינונה של שיטת הבחירות החדשה, וזרעי הפורענות שהתקיימו בה כבר מלידתה.
פוליטיקה • יזהר מזרחי • יום ג', 22/1/2002, 21:56
בין 1948 ל- 1996 התקיימה בישראל שיטת הממשל הפרלמנטרית הקלאסית, שהתבססה על שיטת בחירות יחסית טהורה: רשימות שונות התחרו על 120 מקומות בכנסת. כל רשימה זכתה במספר מושבים על־פי החלק היחסי שהיא קיבלה מתוך סך כל הקולות הכשרים בבחירות. למשל, רשימה שזכתה ב- 20 אחוזים מהקולות קיבלה 24 מושבים בכנסת. לאחר בחירת הכנסת וחלוקת המושבים בה החל הליך הקמת הממשלה: הנשיא היה מטיל את המשימה על חבר הכנסת שהיו לו מירב הסיכויים להקים קואליציה בכנסת, ובמלים אחרות: על ראש המפלגה שיכל לגייס סביבו 61 ח"כים ומעלה במהירות הגדולה ביותר. בצורה זו נהנתה הממשלה - הרשות המבצעת - מרוב בכנסת - הרשות המחוקקת - ורוב זה הוא שאפשר לה למשול, כיוון שמרבית הפעולות השלטוניות דורשות אישור של רוב בכנסת או בוועדותיה, החל מאישור תקציב המדינה וכלה באישור של כל תקנה אזוטרית שמוציא שר זוטר.

שיטת בחירות וממשל זו, בהבדלים המתבקשים, מקובלת בחלק גדול של הדמוקרטיות בעולם (אם כי במרביתן הבחירות לפרלמנט נעשות על בסיס אזורי). גם בישראל היא לא נולדה סתם כך, אלא היוותה המשך ישיר לשיטת הבחירות שהיתה נהוגה במוסדות הציוניים לפני קום המדינה. שהרי מערש לידתה היתה התנועה הציונית מפולגת לאין־ספור רסיסי סיעות ומפלגות (באותם ימים רצו בבחירות רשימות של "תימנים" ו"ספרדים" שזכו במושב אחד או שניים). לכן היה זה אך טבעי ששיטה זו תאומץ גם במוסדות המדינה הריבוניים. ואולם, כבר אז נשמעו קולות רמים שטענו כי יש לשנות את השיטה, ובראשם קולו של דוד בן־גוריון בכבודו ובעצמו. למרות שעמד בראש ממשלת ישראל במשך שבע־עשרה שנים (לא רצופות) סבר בן־גוריון כי שיטת הממשל הזו מעודדת ריבוי מפלגות ומקשה על הממשלה למשול. ובכל זאת, לאורך יותר מארבעים שנה של דיבורים ונאומים בזכות החלפת השיטה, לא יצא הדבר מן הכוח אל הפועל, שכן ריבוי האינטרסים המנוגדים של המפלגות השונות בשדה הפוליטי הכריע בעד המשך המצב הקיים.

מה קרה, אם כן, בתחילת שנות התשעים, ששינה את התמונה? התשובה היא צירוף נסיבות היסטוריות שהניע תהליך פוליטי אשר הסתיים בסופו של דבר בשינוי חוק יסוד הממשלה ובלידתה של שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה.

בסוף שנות השמונים קמה תנועה ציבורית בשם "חוקה לישראל", אשר שמה לה למטרה לפעול לחקיקת חוקה אשר תעגן את דמותה של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית ואת זכויות היסוד של אזרחיה, וכמו כן תכלול שינוי של שיטת הממשל באופן שיקטין את כוחן של המפלגות הקטנות, ובעיקר הדתיות. התנועה כללה אישי ציבור שונים, ביניהם אנשי אקדמיה מתחום המשפט אשר יכולים להיות מסווגים, בהכללה, כ"אשכנזים, משכילים, ציונים, ליברלים" - דהיינו, כאלה הרואים בדתיים ובחרדים את האיום הגדול ביותר על דמותה של המדינה. מבחינה כרונולוגית, קמה תנועת "חוקה לישראל" שנים ספורות אחרי ייסודה של תנועת ש"ס, מה שאיננו מקרי ככל הנראה. שיטת הממשל החדשה אותה הציעה התנועה כללה בחירות ישירות לראשות הממשלה, על מנת לחזק את מעמדו של ראש הממשלה מול המפלגות, וכן בחירות אזוריות לחלק מחברי הכנסת.

אך למרות מעמדם הציבורי של אנשי "חוקה לישראל" וקשריהם במקומות הנכונים, קשה להניח שהם היו מצליחים להתגבר על שלל האינטרסים הפוליטיים הרוחשים בזירת המפלגות בישראל ולהניע מהלך מסדר גודל שכזה, אלמלא הפוליטיקאים עצמם היו כורים לעצמם את הבור ונופלים לתוכו. לבור הזה הוצמד כינוי מפורסם - "התרגיל המסריח".

אחרי בחירות 1988 הוקמה ממשלת אחדות לאומית דומה מאד לזו הקיימת כיום. בראשה עמד יצחק שמיר מהליכוד, ולצדו כיהן יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס כשר האוצר. יצחק רבין היה שר הביטחון, ומשה ארנס שר החוץ. בניגוד לממשלת האחדות שקדמה לה, בממשלה הזו לא הייתה אמורה להתבצע רוטציה בראשות הממשלה, ושמיר היה אמור לכהן בראשה עד סוף הקדנציה. בראש סדר יומה של הממשלה עמדה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, שפרצה שנה קודם לכן. בשנת 1989 התגלע ויכוח בממשלה סביב התשובה אותה צריכה ישראל לתת לתוכנית השלום של מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר. פרס, כמובן, דרש להיענות לתוכנית בחיוב, בשעה ששמיר לא התלהב, בלשון המעטה. עד כאן פרק נוסף ולא מעניין במיוחד בקורותיה של מדינת שמעון פרס העצמאית. ואולם, העלילה קיבלה תפנית מפתיעה - מאחורי הקלעים, רקח פרס מזימה פוליטית נועזת יחד עם השר הצעיר והמבטיח מש"ס אריה דרעי. לפי התוכנית, הייתה אמורה מפלגת העבודה, יחד עם המפלגות החרדיות, לפרוש מן הממשלה, להפיל אותה בהצבעת אי־אמון בכנסת, ואז להקים ממשלה חדשה בראשותו של פרס, ללא הליכוד. לצורך העניין גויס הרב עובדיה יוסף, שבראיון טלוויזיה נדיר קבע כי "פיקוח נפש דוחה שטחים" ובמילים אחרות - נתן את ההכשר לדתיים לחבור עם מפלגות השמאל.

בתחילה פעל הכל לפי התוכנית. הוגשה הצעת אי־אמון על רקע תוכנית בייקר; שמיר, שראה את המתרחש לנגד עיניו, נקט בצעד מקדים ופיטר את כל שרי העבודה מממשלתו; ובפעם הראשונה בתולדות המדינה נפלה הממשלה בהצבעת אי־אמון בכנסת. כעת החל מחול שדים פוליטי של הקמת קואליציות ופירוקן, שבסופו אמור היה שמעון פרס להקים ממשלה חדשה. אך אבוי, משהו השתבש. המשהו הזה היה סירובם של יתר החרדים להתיישר על־פי הקו שקבעו דרעי ועובדיה. הרב שך, בנאום "השפנים" המפורסם שלו, קבע כי אין לחבור למפלגת העבודה, ואילו חב"ד, שגם היא בחשה בקלחת, לא הסכימה שנציגה, ח"כ אליעזר מזרחי, ייתן את ידו למזימה. האירועים הגיעו לשיא כמעט הוליוודי כאשר פרס הציג את ממשלתו בכנסת אך נאלץ לראות את מרבית חבריה מצביעים נגדו, ואת המגדל היומרני אותו בנה עם דרעי הצעיר מתמוטט ברגע אחד לנגד עיניו. זמן קצר אחר־כך הקים יצחק שמיר ממשלת ימין־חרדים צרה ששלטה מ- 1990 עד בחירות 1992.

מעבר לדרמה הפוליטית העסיסית קרה כאן דבר חסר תקדים: בפעם הראשונה בתולדות ישראל עמד השלטון לעבור מצד אחד של המפה הפוליטית לצדה השני ללא בחירות, רק משום שמפלגה מסוימת בקואליציה העבירה את תמיכתה בהתאם. וחשוב לדעת: זהו מהלך לגיטימי בדמוקרטיה פרלמנטרית. על־פי כללי שיטת הממשל הזאת, רק הפרלמנט נבחר על־ידי העם, בשעה שהממשלה נבחרת על־ידי הפרלמנט. אם הפרלמנט משנה את דעתו, מותר לו לבחור ממשלה אחרת. אך זהו כמובן תיאור פורמליסטי של הדברים, משום שמקובל לראות בהקמת הממשלה את התוצאה המהותית והמעשית של הבחירות, ומכאן שהעם הוא הבוחר את ממשלתו. הפרלמנט אינו ישות עצמאית ומנותקת, שכן הוא שואב את כוחו מהעם, ועל כן צעד שכזה משמעו שהפרלמנט מוציא אל הפועל מהפך פוליטי שלא קיבל כל אישור מהציבור, ואין לו כל לגיטימיות ציבורית.

הכישלון המהדהד של תוכנית פרס־דרעי הגביר עוד יותר את האפקט השלילי מלכתחילה שליווה את המעשה הפוליטי כולו, ואת הארץ שטף גל של מיאוס מהפוליטיקה, מהכנסת ומשיטת הממשל כולה. על הגל הזה רכבה, בין היתר, תנועת "חוקה לישראל", שנתנה חסות להפגנות ועצרות שמטרתן להביא לשינוי שיטת הממשל. בגן הורדים מול הכנסת הוחתמו מאות אלפי אזרחים על עצומה הקוראת לשינוי השיטה, ובכנסת עצמה, שחבריה הפליאו בהכאה על חזותיהם, החל להתגלגל תהליך החקיקה של החוק לשינוי שיטת הממשל.

ארבעה חברי כנסת מארבע מפלגות שונות הגישו את הצעת החוק: אמנון רובינשטיין משינוי, דוד ליבאי מהעבודה, אוריאל לין מהליכוד ויואש צידון מצומת. כל הארבעה היו משפטנים בהשכלתם. בהכירם כי אין אפשרות לחוקק חוקה שלמה הם הגישו רק את השינוי לחוק יסוד הממשלה שבבסיסו עומדת הבחירה הישירה של ראש הממשלה. השיטה המוצעת יצאה מכמה הנחות יסוד:

* ראש הממשלה נבחר על־ידי הציבור, ועל כן רק הציבור יכול להחליפו.
* משיראו המפלגות שאין באפשרותן להחליף את הממשלה שלא באמצעות בחירות, הן יפסיקו את החתירה המתמדת תחת יציבותה של הממשלה, וכך תגדל היציבות הפוליטית. באופן כזה, תוכל כל ממשלה לכהן ארבע שנים מלאות.
* מכיוון שלא תהיה אפשרות להחליף ממשלות סתם כך, יקטן כוח המשיכה של המפלגות הקטנות בעיני הציבור, שהרי כל כוחן בא להן מהיותן לשון מאזניים, שיכולה לנוע היום לטובת א' ומחר לטובת ב'. משיראה הציבור שדפוס פעולה זה כבר לא יכול לבוא לידי ביטוי, הוא ינטוש את המפלגות הקטנות, או אז ייכון בארץ פרלמנט מערבי מתוקן שכולל 2-4 מפלגות גדולות או בינוניות.

במשך חודשים ארוכים נידונה הצעת החוק בכנסת, אך בינתיים התרחש אירוע חשוב. בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה ניצח יצחק רבין את שמעון פרס, והפך למנהיגה של המפלגה. רבין, בניגוד לקודמו, תמך בשינוי שיטת הממשל. הוא סבר שכוח המשיכה הציבורי שלו גדול מזה של המפלגה, ובצורה כזו הוא יוכל לנצח בבחירות גם אם מפלגתו תקרטע מאחוריו. כמו כן, הוא חשש מאד מהאפשרות שכראש ממשלה הוא יעבור "תרגיל מסריח" כמו זה שניסה פרס לעשות לשמיר. מעבר לכך, היה כאן גם מימד של רכיבה על גל האהדה הציבורית שרכשה התנועה לשינוי שיטת הממשל, ובידול תדמיתי מפרס, שהיה מזוהה עם הסיאוב שהביא לקריסת אותו תרגיל. רבין כפה על מפלגתו, שרוב חבריה התנגדו לחוק החדש, עמדה התומכת בו, כולל משמעת סיעתית.

מן העבר השני החליט הליכוד להתנגד לחוק, גם הוא מסיבות פוליטיות לא־ענייניות. הליכוד היה נתון באותם הימים בלבו של מאבק פוליטי רועש בין האישים השונים שהיו בהנהגתו: שמיר, לוי, שרון, מודעי וארנס. הנהגה זו חששה שבכל מקרה היא לא תוכל להציב מועמד לראשות ממשלה שיוכל לגבור על רבין בקרב "אחד על אחד", ועל כן סברה שיש להעדיף את השיטה הקיימת. גם בליכוד הוחלט על משמעת סיעתית. מצב זה יצר בכנסת תיקו 60:60 שהיה מוריד את הצעת החוק מעל סדר היום. אך כאן נכנס שובר השוויון. קראו לו בנימין נתניהו. נתניהו לא הסתיר מעולם את שאיפותיו להיות ראש ממשלה, והוא גרס כי בשיטת הבחירות הישירה יהיה לו סיכוי טוב יותר לנצח. העובדה שהיה חבר כנסת טרי יחסית, בקדנציה הראשונה שלו, לא הפריעה לו להפר את המשמעת הסיעתית של מפלגתו, להצביע בעד החוק ולגרום בכך לקבלתו. במרץ 1992 התקבל השינוי לחוק יסוד הממשלה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, ונקבע כי הוא ייכנס לתוקף החל מהבחירות לכנסת ה- 14 ב- 1996.

הנה־כי־כן, חוק הבחירה הישירה נולד בחטא. למעט ארבעת יוזמי החוק, דומה שאיש מחברי הכנסת האחרים לא התייחס למהותו ולתרומתו האפשרית - החיובית או השלילית - למשטר הישראלי. הליכוד והעבודה, שמנו יחדיו כ- 80 ח"כים, הצביעו על־פי האינטרסים האלקטורליים שלהן כפי שהן ראו אותם ב- 1992, וגם שאר המפלגות עשו כך: הדתיים הצביעו נגד משום שחששו מאובדן כוחם תחת החוק החדש, והשמאל הצביע בעד בדיוק מאותה סיבה. איש לא ניסה לבדוק האם הנחות היסוד שעמדו בבסיס החוק הן אכן מציאותיות, והאם זהו אכן הפתרון הטוב ביותר לתחלואי השלטון הישראלי, שעל עצם קיומם לא היה כל עוררין.

צחוק הגורל הוא, שבבחירות 1992, שנערכו על־פי החוק הותיק, ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, אותו רבין שסבר כי באמצעות חוק הבחירה הישירה ייקל עליו להיבחר.


בחלק ב': על ישומה של שיטת הבחירות הישירות, ועל הסיכוי להחזיר לאחור את הגלגל.
קישורים
חלק ב' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

מסריח אבל כשר 54019
easy יום ד', 23/1/2002, 0:53
מאמר מענין, אני מצפה לחלק הבא.
הערה אחת, לפי זכרוני הסערה הגדולה בעקבות ה''תרגיל המסריח'' לא נבעה מהנסיון של הכנסת להחליף את הממשלה (כפי שאמרת, מהלך לגיטימי) ולא זאת היתה הסיבה לערעור האמון של הציבור בשיטת הממשל. הסיפור ה''מסריח'' היה העריקה של חה''כ אברהם שריר מהליכוד תוך הקמת מפלגת יחיד ''המפלגה לקידום הרעיון הציוני'' וחזרתו הביתה (אברשה חזור הביתה) לאחר ששמיר השיג רוב בעזרתו האדיבה של חה''כ אפרים גור, שערק משורות המערך.
מר גור אפילו זכה בסגנות שר ובמקום בטוח ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, מר שריר סיים את הקרירה הפוליטית שלו.
אותה תופעה חזרה על עצמה גם בממשלת רבין, כאשר חה''כ קהלני וזיסמן פרשו מהקואליציה והוחלפו בחה''כ גולדפרב ושגב.
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54036
זוביטינסקי יום ד', 23/1/2002, 5:11
יחסית או איזורית, ישירה או עקיפה, כל עוד החוק אינו אוסר על קיומן של מפלגות בעלות מצע דתי מובהק, תוצאת הבחירות האפשרית היחידה היא המשך הדישדוש בצואה הדתית לאומנית.
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54039
ערן בילינסקי • בתשובה לזוביטינסקי יום ד', 23/1/2002, 8:12
ומדוע שיאסור זאת?
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54069
God eat God • בתשובה לערן בילינסקי יום ד', 23/1/2002, 15:29
כי "מצע דתי" משמעו, כניראה, פגיעה בזכויות אדם מסוימות. מפלגות כבר נפסלו מלהיבחר לכנסת; האם זו לא תיהיה סיבה מוצדקת?
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54072
ערן בילינסקי • בתשובה לGod eat God יום ד', 23/1/2002, 15:40
מה דעתך על "המפלגה לקידום הרעיון הבאהאי"?

בכלל, הקביעה "מצע דתי משמעו כנראה פגיעה בזכויות אדם מסויימות" היא כוללנית מדי לטעמי. יש לבחון כל מקרה לגופו.
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54073
God eat God • בתשובה לערן בילינסקי יום ד', 23/1/2002, 15:53
בגלל זה סייגתי במלה "כנראה".
אבל אם אינני טועה, כל מצע דתי, של כל מפלגה משמעותית, בכל שנות קיומה של המדינה, הגביל את זכויות האדם והאזרח.

אולי יש מקום להגדרה כוללנית יותר ואף מדויקת יותר: שום מפלגה בעלת מצע השולל זכויות אדם/אזרח בסיסיות לא תוכל להיבחר לכנסת. זו תהיה דרישה הרבה פחות שרירותית מהסיבה בשמה ביטלו את זכותה של מפלגת אל-אערד (איך שלא כותבים את זה...) להיבחר.
תדרש כמובן רשימת זכויות אותן לא ניתן יהיה לשלול מבני-האדם בשיפוטה של המדינה (על דאגה, זו אינה חוקה, אלא "מגילת זכויות". המפלגות הדתיות אינן נגד זכויות אדם, נכון?)
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54078
ערן בילינסקי • בתשובה לGod eat God יום ד', 23/1/2002, 16:42
יופי, עכשיו לך תגדיר ''זכויות אדם בסיסיות''. תגיע לאותו ערפול הנהוג בחוקי היסוד (''חוק הולם'', ''למטרה ראויה'' וכו'). נראה לי חסר סיכוי.
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54449
God eat God • בתשובה לערן בילינסקי שבת, 26/1/2002, 19:30
למה? המונח "זכויות אדם" הוא בעל משמעות די מוגדרת. ברור שיהיו ויכוחים... מה חדש?
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54462
ערן בילינסקי • בתשובה לGod eat God שבת, 26/1/2002, 21:38
חופש הפולחן נמצא בזכויות האדם? תיגרר שוב לדיון שלך עם שרעבי לגבי דת קניבל-סבא, לא?
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54476
God eat God • בתשובה לערן בילינסקי שבת, 26/1/2002, 23:10
נמצא.
ואני חושב שהויכוח הדגים יפה את האבסורד בהשקפה ש "דמוקרטיה-היא-שילטון-הרוב-בלבד", לא?
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54494
ערן בילינסקי • בתשובה לGod eat God יום א', 27/1/2002, 0:41
לא אמרתי שלא‏1, אבל הוא גם הדגין מצויין כמה קשה להגדיר דברים בסיסיים כמו זכויות אדם.

‏1 אני, אישית, מעדיף את ההגדרה של אסא כשר - "שלטון ההגינות"
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54500
God eat God • בתשובה לערן בילינסקי יום א', 27/1/2002, 2:07
צר לי לשמוע זאת. אני לא חשתי בשום קושי.
לדעתי (אולי אני אכתוב מאמר באייל על זה?) כל זכויות האדם נובעות, בסופו של דבר, מ "חיה ותן לחיות". במילים אחרות, הפולחן הדתי שלי (למשל), מוגבל רק ע"י זכויות הזולת. [זוכר, מתפשט במרחב, פרט לאיים...] כך, לגבי כל שאר הזכויות. הבעיה היחידה היא שמכאן (אם תחשוב על זה רגע) מתחייב קאפיטליזם קיצוני, שאינני תומך בו יותר (פעם הייתי 'אוביקטיביסט', אבל זה שייך לתקופת הנעורים הראדיקלית שלי :-) ).

בכל מקרה, מאוחר, רמת הדם במחזור האלכוהול שלי נמוכה, ואני מניח שרואים. לילה טוב.
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54100
אסף • בתשובה לGod eat God יום ד', 23/1/2002, 19:22
לפי התפיסה שלי של המושג זכויות-אדם, פירושה של חקיקה כזו היא שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא תוכל להתמודד. האם גם לפי תפיסתך?
שיטת הבחירה אינה משנה דבר 54450
God eat God • בתשובה לאסף שבת, 26/1/2002, 19:34
יתכן שחלק מהמפלגות ישנו ניסוח של סעיף זה או אחר, מעבר לכך, נראה לי שאתה מגזים. במקום להכנס שוב לויכוח האם זכויות אדם הן אוביקטיביות או סוביקטיביות, אני סקרן לשמוע את התפיסה שלך של המושג זכויות-אדם. (כוונתי, בלי קשר לשאלה מי אחראי להן, אלא מה תוכנן).
יופי של סיפור אבל 54044
יוסי יום ד', 23/1/2002, 9:04
אם תמצית הסיפור הוא שהמחוקקים שלנו עושים מהלכים רק בגלל חשבונות פוליטיים אישיים בכלל בלי לשקול את ההשלכות וההשפעות, תגובתי היא "מה חדש ?"
דיוק היסטורי 54051
שי מור יום ד', 23/1/2002, 10:02
מאמר נחמד (מזכיר לי את סוף שנות ה 80 העליזות), אבל ראוי להעמיד מספר דברים על דיוקם:
1. "שמיר, שראה את המתרחש לנגד עיניו, נקט בצעד מקדים ופיטר את כל שרי העבודה מממשלתו" למיטב זיכרוני שמיר פיטר *רק* את שר החוץ דאז, שמעון פרס (התכחן הבלתי נלאה, זה שאימ'שלו ערביה), ושרי העבודה התפטרו מיד בתגובה.

2. "אך אבוי, משהו השתבש. המשהו הזה היה סירובם של יתר החרדים להתיישר על-פי הקו שקבעו דרעי ועובדיה." שני ח"כים מאגודת ישראל ערקו מיוזמתם (כל ח"כי ש"ס עשו בדיוק כדבריו של הרבובדיה) ורדיגר (שר ירושלים בממשלת שמיר) ומזרחי (הנציג של הספרדים באגודה). מחבש הלחצים היה כל כך כבד מנשוא שמזרחי נמלט מביתו, שוטט כסהרורי ברחבי ארצנו במכונית השרד שלו והתקשר ספורדית לאולפן הטלויזיה להרגיע את משפחתו. ורדיגר התנגד אידיאולוגית ומצפונית לתמיכה.

3. "ואת הארץ שטף גל של מיאוס מהפוליטיקה, מהכנסת ומשיטת הממשל כולה" והיום? ומחר? והמצב רק מחמיר! הסאה הולכת וגודשת. כל מחדל גורר מחדלים קשים יותר (צריך להחזיר את הבריטים, כנראה שהיהודים לא מסוגלים לשלוט בעצמם). כשאני רואה את החומר האנושי שבשלטון ואת גודל האתגרים שהם אמורים להתמודד איתם נדמה לי שאין למדינה הזאת סיכוי. כאזרח המדינה הזאת מקוננת בי התחושה הקשה שעוד לא ראינו כלום ממעללותיה (אבל לפחות הנחמה היחידה שאני מוצא זה שקורותיה של מדינת היהודים השלישית (או אולי מדויק יותר לכנותה מדינת היהדות, שהרי לכיוון זה היא מתפתחת) נותנות לי חומר הזוי ונהדר לכתיבת סיפורי מתח מטורפים).

4. "הסיפור ה"מסריח" היה העריקה של חה"כ אברהם שריר מהליכוד תוך הקמת מפלגת יחיד "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" וחזרתו הביתה (אברשה חזור הביתה) לאחר ששמיר השיג רוב בעזרתו האדיבה של חה"כ אפרים גור, שערק משורות המערך.
מר גור אפילו זכה בסגנות שר ובמקום בטוח ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, מר שריר סיים את הקרירה הפוליטית שלו.
אותה תופעה חזרה על עצמה גם בממשלת רבין, כאשר חה"כ קהלני וזיסמן פרשו מהקואליציה והוחלפו בחה"כ גולדפרב ושגב." הרשו לי לשבח את easy על הארה שלו. אכן תמיכת אגודה ושס הבטיחו לפרס 60 חכים וצריכים היו רק עוד ח"כ אחד קטן, ושריר התגלה כחוליה החלשה בליכוד. אחרי שפרס לא הצליח להקים ממשלת מיעוט בראשותו שריר ערק בחזרה לליכוד (כמובן שהקריאה של שמיר תואמה עם שריר ע"מ לספק לו עילה לחזור) הליכוד השיב לפרס כגמולו ועודד חוליה חלשה במערך לערוק אליו (אברהם גור, שקיבל סגן שר ושוריין לקדנציה נוספת). מר שריר נשא עיניים לתפקיד שגרירנו באוסטרליה!.

ועכשיו, אחרי שקצת שפכתי את הלב והזכרונות רציתי להציג מספר שאלות, חשובות מאוד בעיני, לקוראי האייל

האם מדינת ישראל יכולה לסיים את חייה?
מהו האקט שיסמל סופית ורישמית את סופה של מדינת ישראל? כלומר איך האזרח הקטן ידע שמדינתו חדלה מלהתקיים (עובדי ציבור לא מקבלים משכורות, לא נשלחים צווי מילואים וגיוס, אין יותר גביית מיסים, המשטרה לא מתפקדת, ביטוח לאומי לא משולם ולא פועל, ערוץ 1 מפסיק שידוריו) הריני להזכיר ששלושת התסריטים האחרונים כבר קרו במקומותינו והמדינה היהודית עדיין ניצבת על תילה. ושאלה אחרונה לסיום: מה יהיה על אזרחיה? האם נקלה לסיטואציה של "כל אדם לנפשו"? לא כדאי לארגן פתרון קולקטיבי ומסודר?.

בברכה ובצער
נ.ב. אני מצרף דוא"ל לנאצות
לא צריך נאצות 54062
אמיר קורן • בתשובה לשי מור יום ד', 23/1/2002, 14:01
רק צריך לבקש ממך להירגע קצת ולשתות כוס מים. מערכת פוליטית מקרטעת וחלשה לא אומרת סופה של מדינה גם אם לפעמים אי אפשר לשלוט ביצרים אפוקליפטים ודרמטים למיניהם (שנותנים לך חומר הזוי ונהדר לכתיבת סיפורי מתח מטורפים כמובן).

נ.ב: סופה של מדינה יהיה אך ורק בסופה של החברה המקיימת את הגוף הפוליטי שמשרת אותו (קרי המדינה), או בהשלטתה של הנהגה זרה על אותה החברה (אולי יש עוד אפשרויות שלא חשבתי עליהם). כך שגם אם ממשלת ישראל למחרת בבוקר פשוט תיעלם ותיקח עימה את כל הפרלמנט. המדינה עדיין תתקיים מכיוון שהחברה פשוט תימצא "פיתרון קולקטיבי מסודר". רק שהדבר שכנראה יתרחש הוא שהפתרון הקולקטיבי המסודר של החברה יהיה הקמת גוף הנהגתי חדש (אם בספונטניות ואם בצורה מאורגנת), ושוב תיווצר מערכת פוליטית סוערת ושוקקת חיים. כלומר אם אתה רוצה לראות את סופה של "מדינת היהדות" כלשונך. עליך לכרות לא את ראשה, אלא לשרוף את כל גופה. ואתה חלק מהגוף הזה להזכירך.
פונדקו של ירמיהו 54085
הקריבו המקוטב • בתשובה לאמיר קורן יום ד', 23/1/2002, 17:50
אולי מוחה יעבור טרנספורמציה
היה זרם כזה של אפוקליפסה דתית בסוף שנות השמונים שתיארה את היווצרותה של תאוקרטיה יהודית.
השאלה שלי היא- אם החברה הישראלית תאבד את כוחותיה ה"מודרניסטים" החילונים מערבים,האם תוכל לשרוד את הסכסוך המתמשך במזרח התיכון כחברה יהודית דתית?
אפוקליפסה עכשיו ? 54142
אמיר קורן • בתשובה להקריבו המקוטב יום ה', 24/1/2002, 1:36
אז שאלתך היתה אם ישראל תאבד את כוחה המודרניסטי החילוני המערבי וכולי...בוא נחשוב קצת..

A.קודם כל השאלה צריכה להיות האם מדינת ישראל יכולה להפוך למדינת דת טהורה.
אם התשובה כן עבור לסעיף B
אם התשובה היא לא עבור לסעיף E
B.במקרה והפכה מדינתך למדינת דת האם נשמר הצביון והרעיון הציוני.
אם התשובה כן עבור לסעיף C
אם התשובה לא עבור לסעיף D
C.איחולינו! מדינתך הפכה למדינת דת לאומית הדוגלת ברעיון "ושבו בנים לגבולם וכבשו את כל הארץ מנהר פרת ועד תעלת סואץ". המדינה חזקה ובעלת אוריינטציה מדעית ומערבית אם כי בסכנת שמד כתוצאה מהיפר-אגרסיביות מדינית וצבאית.
במקרה זה השאלה היא האם המדינה מחזיקה בשלטון אוטוקרטי או דמוקרטי.
אם התשובה היא אוטוקרטי עבור לסעיף C1
אם התשובה היא דמוקרטית עבור לסעיף C2
D.אתה נע לעבר משרד הפנים הסורי-פלסטיני ברחוב צלאח אדין 15, בדרכך להוציא תעודת זהות פלסטינית כדי שתוכל לקבל אישורי כניסה לכותל כנדרש מתושבים יהודים במחוז ירושלים. כשאוטובוס אגד לשעבר עם פרסומות לאבקת כביסה בערבית עובר מולך אתה נעצר לרגע וחושב כמה טוב שהיהודים חזרו לחיות שוב כקהילה דתית טהורה כימי הגלות הטובים ב900 לספירה. ללא האוויליות של שלטון עצמי וחיים יהודים חילוניים ומנוונים.
במקרה זה השאלה היא האם המשטר הערבי הינו מוסלמי או חילוני.
אם המשטר הערבי השולט על היהודים בסוריה-פלסטינה הינו חילוני עבור לסעיף D1
אם המשטר הערבי הינו חילוני עבור לסעיף D2
C1. איחולינו! למדינתך הדתית יש מלך חדש. הוא מחליט לכבוש את אלכסנדריה בפשיטת לילה נועזת של סיירת מטכ"ל. העיר נכבשת תוך קרב קצר של חמש דקות ולאחר הפוגה קצרה כוחות נאט"ו פותחים במתקפה משולבת של כוחות אירופים ואמריקניים על ישראל התוקפנית. לאחר הדחת המלך היהודי על ידי האמריקנים מוחזר המשטר הדמוקרטי והחילוני למדינה ומוזרם כסף רב לטיפול בפגעי המלחמה ושיקום ההריסות.
C2. איחולינו! למדינה הדתית יש שלטון דמוקרטי נאור ולאחר בחירות חדשות ומהומות רחוב בעצימות נמוכה השלטון חוזר להיות חילוני בעיקרו.
D1.איחולינו! לאחר חבלי לידה קשים טבח ומהומות דמים ביהודי א"י, היהודים זוכים ליחס סובלני אם כי נחות במדינה המוסלמית החדשה. החברה היהודית בפלסטינה מתדלדלת לאיטה עד להופעת מרכזים חדשים של יהודים באירופה אמריקה וביעד המועדף אוסטרליה, שסגרה שעריה להגירה.
D2.איחולינו! לאחר חבלי לידה קשים, קצת טבח לא הרבה, ומהומות דמים ביהודי א"י, היהודים זוכים ליחס סובלני אם כי נחות במדינה הערבית החדשה....וכמובן אוסטרליה סגרה שעריה להגירה.
E.אנו מצטערים להודיעך כי מדינתך החילונית, המערבית, המודרניסטית, הושמדה בדי גלים של פולשים מונגולים חמושי קשתות מהמזרח לאחר ריקבון מתמשך על ידי שמאלנים קיצוניים אשר החלישו את המדינה הציונית בהטפה ליברלית על סקס חופשי והצטרפות המונית לשורות גרינפיס.
לא סידרתי את האפשרויות כמו שצריך 54143
אמיר קורן • בתשובה לאמיר קורן יום ה', 24/1/2002, 1:39
זה פוגם באיכות..
Hilarious! 54196
Just Klil Neori • בתשובה לאמיר קורן יום ה', 24/1/2002, 14:03
אפוקליפסה עכשיו ? 54551
הקריבו המקוטב • בתשובה לאמיר קורן יום א', 27/1/2002, 14:48
כמה תהיות:
C2)האם אין אופצית בינים בין מדינת "דת טהורה" לבין שלטון דמוקרטי חילוני?. מדינה דתית יהודית בעלת סממנים דמוקרטים שמקימת מיעוט חילוני פעיל.
אופציה שתנסה למצוא סינתזה בין יהדות ומודרנה
לדעתי כל מדינה יהודית דתית שתרצה בריבונות כל שהיא תתצטרך למצוא סינתזות שיאפשרו לה לקים אורח חיים מודרני פעיל.
E)אותם פליטים (אכולי רקבון) האם יוכלו לקים תרבות ישראלית יהודית במנותק ממדינת ישראל.
האם יש קיום לתרבות ישראלית מבוססת עברית במנותק ממדינת הלאום?
אפוקליפסה עכשיו ? 54606
אמיר קורן • בתשובה להקריבו המקוטב יום א', 27/1/2002, 23:16
C2)יש, ואנחנו חיים באחת כזו.
E)שכח מזה. זה לא קורה עכשיו עם ישראלים בחו"ל ולא היה לזה סיכוי באוגנדה. ובעצם למי בכלל אכפת מפליטים אכולי ריקבון. הרי מדינת סלבריטי מהCNN עם ארסנל גרעיני שתספק להם גב כבר אין.
אפוקליפסה עכשיו ? 54644
הקריבו המקוטב • בתשובה לאמיר קורן יום ב', 28/1/2002, 9:18
C2)דה פאקטו אולי, וזה מחזיר אותי לטענה הראשונית מה יקרה אם החמורים יעלמו יום אחד והמשיח יצטרך ללכת ברגל?
E)אופציה של יהדות חילונית בחו"ל לדעתי היא אופציה פתוחה .כוונות למימוש הארסנל הגרעיני כאן עלול לקדם אותה.
F)טומי לפיד שרטט עוד אופציה אפשרית בטענה ש"טול כרם כבשה אותנו" והיא התמזרחותה של החברה היהודית בארץ ישראל והפיכתה לחברה מזרח תיכונית מן המנין
אם כבר... 54089
עדיגי • בתשובה לשי מור יום ד', 23/1/2002, 18:23
סופה של הדמוקרטיה במדינת ישראל. כידוע, יש פתרונות שלטוניים שאינם דמוקרטיה.

- עדיגי, יו''ר התנועה הפיקטיבית ''מלך לישראל''
דיוק היסטורי 54558
יזהר מזרחי • בתשובה לשי מור יום א', 27/1/2002, 16:26
ראשית, אתה טועה בסעיף 1. שמיר אכן פיטר את כל שרי העבודה, והיתה תקופה מסוימת שהוא כיהן כשר של שמונה משרדים בערך.

שנית, באשר ל"סופה של מדינת ישראל": ראה את מצבה של ארגנטינה דהיום. מדינה ותיקה ועשירה מישראל, ללא אויבים חיצוניים, והנה היא קורסת אל תוך עצמה במערבולת מכוערת של משבר כלכלי, רעב, אנרכיה ויאוש. הארגנטינאים אינם אנשים פחות חכמים מהישראלים, יש להניח. מדוע זה קורה להם? האם "פוליטיקאים מושחתים" הם התשובה האולטימטיבית?
דיוק היסטורי 54568
עמית מנדלסון • בתשובה ליזהר מזרחי יום א', 27/1/2002, 18:27
טעות שלך.
לאחר ששרי העבודה התפטרו, נאלץ שמיר להחזיק בכל התיקים.
היתה ממשלת מעבר, והיה אסור לו למנות שרים חדשים מהליכוד.
דיוק היסטורי 54634
יזהר מזרחי • בתשובה לעמית מנדלסון יום ב', 28/1/2002, 6:19
אני לוקח בחשבון שזכרוני אכן מטעני, אבל...

אם זכרוני אינו מטעני, תוכניתם המקורית של שרי העבודה היתה להפיל את ממשלת האחדות בהצבעת אי-אמון ואז להילכד בתוכה שכן לא ניתן לפטר שרים בממשלת מעבר. שמיר סיכל את תוכניתם זו בכך שהוא פיטר אותם לפני כן, ואז נלכד בממשלת מעבר מבלי יכולת למנות שרים מחליפים.

עם זאת, ייתכן שהוא פיטר רק את פרס ואז השאר התפטרו. בכל מקרה התוצאה זהה.
דיוק היסטורי 54642
עמית מנדלסון • בתשובה ליזהר מזרחי יום ב', 28/1/2002, 8:42
כן זו היתה התוכנית. אבל ברגע ששמיר פיטר את פרס כולם התפטרו.
דיוק היסטורי 54731
שי מור • בתשובה לעמית מנדלסון יום ב', 28/1/2002, 23:01
לא ידעתי על התוכנית הזאת...
הם כנראה יותר מחוכמים ממה שנדמה לי.

אני זוכר בבירור שפרס פוטר ע"י שמיר והשאר התפטרו מיוזמתם מממשלת האחדות.

OK, אני כן רוצה לקחת בחזרה חלק מהתלהבויותי בסעיף האפוקליטי האחרון ושחקוק לנצח על דפיו של האייל. למרות שעדיין צר לי על גורלה של מדינת ישראל כמו שאני רואה אותה מתפתחת.

עכשיו הייתי רוצה לעלות שאלה אחרת:

מה באמת קורה מעבר לקו הירוק, בשטחים, לפלסטינאים ?

בתור אזרח ישראלי, שלא כל כך מתעדכן באמצעי התקשורת (אני קורא הארץ לפעמים) ולא כל כך מתעניין באקטואליה אני מידי פעם שומע דיבורים על *פשעי מלחמה* (ומישהו אלמוני מדי פעם צועק משהו על משפטים עתידים בבלגיה), מספרים שדובר צהל לא מוסר הודעות אמינות, מדברים על מכבסת מילים שמשרתת את הכיבוש (סיכול, כיתור, וכו). הבנתי שגדעון לוי מסקר בשיטתיות ולפרטי פרטים (כמעט יחידי בעבודתו) את העוולות שנעשות לאוכלוסיה הפלסטינאית ע"י הצבא.
אני מודה שהפלסטינאים לא כל כך מעניינים אותי, אין לי שום סימפטיה אליהם ולגורלם מעבר להיותם פשוט בני אדם.
אבל איזה *מנגנוני פיקוח* אזרחיים וציבוריים יש לנו כחברה על הנעשה בשטחים? זה צריך לעניין אותנו? עד איזו מידה?

זה נראה כמו קשר שתיקה הדדי: אם אנחנו לא רוצים לדעת, והעיתונות לא יכולה או שלא רוצה (זה לא מוכר, הציבור ימני ואין לו מצב רוח לעניין וכו) לספר.
דיוק היסטורי 55326
יונתן • בתשובה לשי מור שבת, 2/2/2002, 1:39
4. "אכן תמיכת אגודה ושס הבטיחו לפרס 60 חכים וצריכים היו רק עוד ח"כ אחד קטן". לא מדויק. אם ש"ס אכן הייתה תומכת בהקמת ממשלתו של פרס, אז ביחד עם האגודה היו לו 66 מנדטים (39 לעבודה + 10 למפלגות מר"צ העתידית + 6 למפלגות ה"ערביות" + 5 אגודה + 6 ש"ס). כך אפילו ה"ברז" שדפקו לו ורדיגר ומזרחי, לא היה מונע מפרס לההפך לראש הממשלה. בפועל, ש"ס אמנם סיעה לפרס להפיל את הממשלה, אך היא לא הייתה מוכנה לעזור לו להקים את ממשלתו, אלא רק להצטרף לממשלה קיימת בראשותו. כך נותר פרס עם 60 ח"כים בדיוק (גוש השמאל פלוס אגודה), ולכן הוא היה זקוק לשריר.
אפרים גור אמנם "ערק" לליכוד, אך בסופו של דבר, לא עריקתו היא זאת שהכריעה את הכף. לשמיר הספיקו קולותיה של ש"ס בתוספת שני עריקי האגודה, בכדי להגיע ל61 מנדטים, ואם זכרוני אינו מטעני אז בסופו של דבר האגודה כולה הצטרפה לממשלתו שנשענה על רוב של 66 מנדטים. מבחינה מסוימת, נדמה לי לפחות, שתוצאות התרגיל הזה קיבעו בתודעת השמאל, ובתודעתו של רבין ‏1, את העובדה שיש לספור את קולות הדתיים והחרדים, באופן אוטומטי ביחד עם קולות מחנה הימין, מכיוון שאפילו אם ניתן לסגור דיל מסויים עם העומדים בראש המפלגות הללו, קשה להם מאוד לעמוד בפני הנטייה הטבעית של בוחריהן. לכן מראש הגדיר רבין בבחירות 92 את ה"גוש החוסם" כיעד שלו. הדתיים יצטרפו לשמאל אם בכלל, רק אם לא תהיה להם ברירה. לכן שיטת הבחירה הישירה היא מוצלחת מאוד מבחינתו של השמאל, מכיוון שנצחון של נציג מחנה השמאל היא בבחינת ה"גוש החוסם" שהשיג רבין (באופן מקרי כמעט) ב92.

‏1 כמובן שתודעתו של פרס היא עולם נפרד לחלוטין, והוא נשמע אומר אחרי בחירות 96, שעם הרכב הכנסת שהתקבל בבחירות הללו, הוא היה מקים קואליציה בקלות, לו רק הייתה עומדת לרשותו השיטה הישנה.
חוק הבחירה הישירה 55166
איל יום ה', 31/1/2002, 17:30
חוק הבחירה הישירה נכשל ולא במקרה. בעולם הפוליטי של מדינת ישראל, ייכשל כל דבר שעלול לשנות את שליטתם של הפוליטיקאים בכל משאב שקיים במדינה.
חישבו נא. היעלה בדעתכם שח"כ נבון יצביע בעד חוק שיקצץ בכנפיו?
המציאות היא שלא ולא. החכי"ם - שהם רק חלק מהפוליטיקאים ובעלי השררה במדינה האומללה הזו - יעשו הכל - אבל הכל - כדי לחזק את שליטתם. לכן הם חוקקו את החוק האווילי הזה. שימו לב לתיחכום. העם בוחר את רה"מ. לא חברי הכנסת. אבל האם הוא יכול להתחיל לתפקד בלי השחיתות הקואליציונית? האם יש לו סכוי להעביר תקציב בלי הסחיטות? האם יש לו אפשרות לשנות סדרי עדיפויות בלי לשלם דמי הסכמה לכל מיני "נפגעים" סחטנים ובעלי אינטרסים?

ואל תחשבו שמדובר רק בפוליטיקאים אשר עושים ימים כלילות למען המדינה. חשבתם על הסחיטות של עובדי בזק? חברת חשמל? הנמלים? מקורות? כרישי נדל"ן שמפשירים אדמות לאום לצרכיהם הפרטיים? תעשיינים שנהנים מיידית ובגדול משינויים בשער המטבע? הרשימה ארוכה וצריך הרבה משאבים עבורם.

ואחרי כל אלו צועדים הנכים, החולים, הזקנים, חסרי הבית, מוכי הגורל, חסרי העתיד והסכויים. ומה הם מוצאים? אדמה חרוכה, קופה ריקה וראשי מדינה מנופחים מחשיבות עצמית שמסבירים לאומללים שרק מהם אפשר לקחת. וזה לא בצחוק ולא באירוניה.

מישהו יכול לגעת בבזק? בחברת חשמל? במקורות? בכרישים? המציאות הוכיחה שבהם אי אפשר לגעת. מהם אי אפשר לקחת. להם אי אפשר לקצץ.

הממשלה שריה ראשיה פקידיה יועציה וכל הנהנים ממשמניה הוכיחה תמיד ממי היא יכולה לקחת ובמי אפשר לפגוע. עובדה. תסתכלו אחורה מי צועד אחרי קבוצת האומללים?

אף אחד.

ולכן פוליטיקאים, רוצו קדימה. איכלו, חיטפו, עישקו, קצצו, העלו את משכורותיכם, היטיבו עם שאריכם. כי עוד מעט לא יישאר. קבוצת העניים גדלה אומנם אך חלקה הולך ומצטמק.

הזדרזו פן תאחרו.
חוק הבחירה הישירה 55254
יזהר מזרחי • בתשובה לאיל יום ו', 1/2/2002, 14:39
אני סבור באמת ובתמים שכוונתם המקורית של יוזמי החוק היתה להקטין את מידת הסחטנות שהמערכות השונות במדינה יכולות להפעיל כלפי הממשלה וכלפי ראש הממשלה, אך התוצאה מדברת בעד עצמה.
בהיבט רחב יותר, ישראל היא מדינה שבה כל דאלים גבר. מי שלא חוטף לעצמו, מישהו אחר יבוא וייקח לו. ישראל היא המדינה היחידה שבה אוכלוסיית הנכים, לכאורה האנשים החלשים ביותר מבחינה פיזית, מגיעה למסקנה שעליה להפעיל אלימות על מנת לקבל את המגיע לה, לפי דעתה.
חוק הבחירה הישירה 59171
אזרחית שאכפת לה • בתשובה לאיל שבת, 2/3/2002, 17:11
תגובתי היא : כולנו יודעים בדיוק מה אסון במדינה הזו . ומה גורם לצרות לכולנו ? אבל מה הפיתרון? ההפקרות נמשכת. והאזרח הקטן ממשיך לסבול. משחקים בנו כמו בפלסטלינה.נמאס מהשחיתות.
הפתרון - בחירות אזוריות לכנסת ומעבר למשטר נשיאותי 137979
מיכאל יום א', 30/3/2003, 1:36
גיליתי את כתביו היפים של יזהר מזרחי רק לאחרונה.

יש לחזור לתביעתו הנכונה של בן גוריון משנות הששים - בחירות אזוריות בהן יבחר האזרח ישירות את נציגו לכנסת. הרעיון זכה במשך שנים לתמיכה של רוב הצבור הישראלי אך חברי הכנסת לא רצו לכרות את הענף עליו הם יושבים וטרפדוהו. הסכמתם לבחירה ישירה של ראש הממשלה היה בבחינת זריקת עצם לצבור הרעב כאשר על "חלק הארי" - שיטת הבחירות היחסית הם שומרים מכל משמר.

האבסורד בולט בשלטון המוניציפלי. גם כאן זרקו עצם לצבור ועברו לבחירה ישירה של ראש הרשות. אך מה על חברי המועצה? בהם לא נוגעים. הם ממשיכים להיבחר ברשימות יחסיות. כך קורה שבעיר כמו ירושלים יכולים לכהן במועצת העיר 7 נציגים מרחוב פלמ"ח ואף לא נציג של שכונות ענק כמו גילה, רמות, תלפיות או הר נוף, שכל אחת מהן מונה כארבעים אלף תושבים. ולעומתן המונות פחות מעשרת אלפים תושבים מקיימות מנגנון עירוני בזבבזני. למה? לאלוהי העסקונה הישראלית הפתרונים.
הפתרון - בחירות אזוריות לכנסת ומעבר למשטר נשיאותי 138004
דובי קננגיסר • בתשובה למיכאל יום א', 30/3/2003, 9:30
מי מפריע לאנשים להקים את "מפלגת גילה רמות תלפיות והר-נוף" שתגרוף את קולות שוכני אותן שכונות ותכנס ברוב גדול למועצה? אף אחד לא מפריע. בן-גוריון רצה בחירות אזוריות כי הוא רצה שמפא"י תצליח לעבור את ה- 50 אחוז, ולא כי הוא חשב שזה באמת יועיל למי מהאזרחים. כל הקטע של הקואליציה נראה לו מיותר. הציבור הישראלי תמך כי הציבור הישראלי נוטה לנהור אחרי רעיונות פופוליסטיים בלי לחשוב עליהם יותר מדי.
השיטה היחסית מתאימה לישראל. יש מקום קצת לשנות אותה, להכניס אלמנטים מסוימים של בחירה ישירה במועמדים, אבל לא יותר מכך.
הפתרון - בחירות אזוריות לכנסת ומעבר למשטר נשיאותי 376292
ענת • בתשובה לדובי קננגיסר יום ב', 3/4/2006, 10:27
קטע הקואליציה אמנם מיותר כי הוא מעוות את רצון הרוב. וגם חישובי התועלת רק חצי נכונים: אמנם למפלגה מנצחת בבחירות אזוריות יש סיכוי טוב לרוב מוחלט, אבל גם אפשרות המהפך בבחירות הבאות הרבה יותר נחרצת. זו הסיבה שבחירות אזוריות עדיפות בהרבה - המפלגות צריכות כל הזמן לחשוב על בוחריהן ועל הבחירות הבאות, ולא על דילים בין מפלגות ובתוך מרכזים מושחתים.

ראו כאן:
חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות