מחילה לשחקני הנבחרת 86
הצורך של אוהדי הכדורגל הישראלים בשעיר לעזאזל אחרי ההפסד לדנמרק, עלול לגרום לפירוק משפחות מיותר. האם באמת יש צורך בכל ההמולה?

בימים האחרונים אנו עדים למחול שדים סביב פרשת נערות הליווי, איתן בילו, לכאורה, חלק משחקני נבחרת ישראל בכדורגל בשבוע שלפני המשחק נגד דנמרק. פרשה זו, ללא ספק, אינה מוסיפה לכבודם של הכדורגלנים, ומעלה חשש לחוסר רצינות מצדם, לצד אכזבה קשה מצד האוהדים.

אך האם צייד המכשפות שנעשה באמצעי התקשורת הינו הכרחי? האם הרצון שלנו למנוע מעשים דומים בעתיד מצדיק את הפיכת אמצעי התקשורת למיניהם לצהובונים המחפשים רמזים עסיסיים למה שקרה בחדרי הכדורגלנים? והאם בעקבות זאת מוצדקת הפיכתנו אנו, קהל האוהדים, לחובבי ידיעות עסיסיות ואינטימיות לגבי הרגלי המין של בחורינו בנבחרת?

הבה נעמיד דברים במקומם: הבעייתיות במקרה זה היא בכך שבלילה לפני משחק כל כך חשוב וגורלי חלק קטן משחקני הנבחרת חגגו (ולא משנה איך), ולא שמרו על כללי ההתנהגות הספורטיביים, דהיינו לא הלכו לישון בשעה סבירה כדי שיהיו בשיאם מבחינה פיזית ביום המחרת.

האם חשוב לדעת מה קרה בימים ובלילות לפני כן? ואם באותו לילה שחקני הנבחרת היו מתייחדים עם נשותיהם, התגובה היתה דומה?

ובכן, האם הבעייתיות היא אכן בעצם קיום יחסי מין בלילה לפני משחק, או בכך ששחקנינו לא נמו את שנתם? הסוגיה היא הפגיעה ברמת המשחק. סביר שדנמרק היתה מנצחת אותנו גם ללא נערות הליווי, וכנראה ללא הבדל משמעותי בתוצאה, מה גם שבעיתונים הוזכרו גם ידיעות ששחקניהם לא טמנו ידם בצלחת בלילה לפני המשחק, וחלקם חגגו גם כן בחגיגה אישית משלהם.

קיים כעס רב על שחקני הנבחרת, גם על אלו שלא ביצעו עבירות משמעתיות באותו הלילה וידעו על חבריהם ה"סוררים", ולא ניסו למנוע זאת. הכעס גדול יותר בעקבות תבוסתה המוחצת והמשפילה של הנבחרת מול דנמרק. "מדובר בכבוד הלאומי," מתבטאים אוהדים ברחוב, "ושחקני הנבחרת זלזלו בהכנות," ממשיכים אחרים.

הנקודה היא ביחסי הגומלין בין שחקני הנבחרת לקהל האוהדים, כמו בין כל קהל לקבוצתו האהודה בכל תחום בספורט. שחקני הנבחרת מזינים את קהל האוהדים בתצוגות יפות והצלחות (לצד כישלונות) במהלך הקריירה המקצועית שלהם בקבוצות ובנבחרת הלאומית. הקהל מצידו מוציא ממיטב כספו ורגשותיו למען אהדת הנבחרת. נצחונות והפסדים הם חלק אינטגרלי של כל תחרות ספורט, אך מה שנפגע ביחסי הגומלין בין שחקני הנבחרת לבין הקהל הוא שהקהל מרגיש מרומה מכך שהשחקנים לא עשו הכל על מנת לנצח, או, בדיעבד, על מנת לצאת בכבוד.

אך מול כל הטענות המוצדקות כשלעצמן עומדות קושיות הדורשות מחשבה שקולה וזהירה:

האם עונשו של שחקן שבילה בערב לפני המשחק והינו בעל משפחה יהיה מוצדק בהנחת הטענות בעד ונגד על שולחן המאזניים? כלומר, במקרה של שחקן נשוי שעלול לאבד את משפחתו בעקבות הטעות שעשה, העונש האמיתי לא יהיה ההרחקה מהנבחרת, במידה ויש עילה לכך, אלא חשיפת השחקן והריסת משפחתו.

חברים טובים, עם ישראל: איננו נמצאים בשנים קדומות בהיסטוריה שבהן היו משפילים פורעי חוק לעיני שכניהם בכיכר העיר. איננו נמצאים שם, כשמערכת המשפט באותן תקופות היו מתבססות על ההנחה "למען יראו וייראו".

ששחקן יאבד את משפחתו על מנת שאנו, קהל האוהדים, נהיה מסופקים על התבוסה מול דנמרק? האמנם? קהל האוהדים אינו מעוניין בהריסת חייהם האישיים של כמה או אפילו אחד משחקני הנבחרת, גם אם עברו על כללי ההתנהגות הבסיסיים של מחנה אימונים לפני משחק כה חשוב. הירידה לפרטים אינטימיים של כתבי מעריב, ובעקבותיהם עיתונים אחרים וכן התקשורת הרדיופונית והטלוויזיונית, מובילה לציד מכשפות שסופו אינו טעון בחיוביות ומהלכו טעון ברכילות מן הזן הנמוך ביותר.

השמועות המתרוצצות מצביעות על שחקנים בכירים בנבחרת שהיו מעורבים בצורה זו או אחרת בפרשה. שחקנים שאמורים להמשיך ולשרת את הנבחרת הלאומית גם בעתיד. שחקנים שהסבו ומסבים לנו נחת מכשרונם שבוע אחר שבוע בקבוצותיהם. שחקנים שטעו ועדיין לא הפנימו את הצורך בהתנהגות ספורטיבית לילה לפני משחק, לא משום שזה יעזור באופן בולט ליכולתם על המגרש, אלא בעיקר משום שזה יוכיח לקהל שהם עושים הכל כדי לנצח ולהוסיף נקודות חיוביות במעמדה של הנבחרת באירופה; יוכיח לקהל שלמרות התבוסה השחקנים עשו כמיטב יכולתם ופשוט היו ביום רע, או פשוט יותר - שהנבחרת פחות טובה במספר דרגות מהיריבה (מישהו יחלוק על זה?).

מה עלינו לעשות, אם כן?

בראש ובראשונה, על קהל אוהדי הנבחרת לרדת ממחול השדים שנוצר ולמרות הכעס והפגיעה מריח הזלזול של שחקנינו, העולה מן הסיפור, לתמוך בהם ולמחול.

על אנשי התקשורת להפסיק ולאלתר לעסוק באירועים הרכילותיים שקרו באותו שבוע ולעסוק, בצדק, בפן המקצועי בלבד של האירועים. שיחדלו לצוד את שחקני הנבחרת ולצלוב אותם מול פני האומה כל יום.

על שחקני הנבחרת, למרות חוסר ההבנה של חלקם לגודל הבעיה באירועים מסוג זה, להמשיך ולהגן על חבריהם, ולו רק בגלל החדירה של העיתונאים לפרטים אישיים אינטימים, ועל מנת שימנע הרס משפחה של כדורגלן זה או אחר.

על ההתאחדות לכדורגל להקפיד לפעול לפי הקוד המוסרי, ולהתחשב בפגיעה המשפחתית ששחקן "פורע" עלול להיפגע כתוצאה בפרסום שמו ברבים.

על עם ישראל למחול ולסלוח לשחקני נבחרת ישראל.



בעת כתיבת המאמר טרם נודעו תוצאות החקירות של משרדי החקירות שנשכרו על־ידי ההתאחדות, שקבעו כי להד"ם. בכל זאת, את לקחי הפרשה הזו, כפי שביטאתי אותם לעיל, ניתן להפיק גם אם הידיעות במעריב לא היו מבוססות.
קישורים
נבחרת ישראל מגיבה להאשמות
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

מה, בעצם? 1102
אינני חובב ספורט גדול, אבל בכל זאת משהו צרם לי בפרשה הזו.

ראשית, המשחק היה בערב. למי אכפת מה הם עשו בלילה לפני!? היה להם את כל ה*יום* לנוח.

שנית, שחקני הנבחרת משחקים בה להנאתם (או מסיבות של קידום קריירה) – לא בתשלום. בהתחשב בכך שהם לא עברו על אף עבירה פלילית, למי יש זכות לדון אותם בכלל?

לא אנחנו צריכים לסלוח לשחקני הנבחרת; הם צריכים לסלוח לנו. על החטטנות, על עזות המצח, על כך שכל אוהד שני מפזר באוויר שמות – "יש לי מקורות, אני מכיר חבר של, ואני יודע – בטוח, צ'מע ממני – שאלה היו א', ב', ו-ג'. כן, ג', גם אני לא האמנתי עליו, הממזר הזה. והם לא שכבו רק עם נערות ליווי, אלא גם שכבו עם ההיא, נו, אתה יודע". חרושת שמועות מרושעת ומיותרת שלא תורמת שום דבר לאף אחד, אך עלולה לגרום נזק רב לאנשים פרטיים – השחקנים – שבשורה התחתונה, לא עברו על אף חוק.

ככלל, אני מסכים עם הכותב, למעט העובדה שגם כיום, יש בדין הפלילי הרבה מתופעת "הכיכר", וגזרי-דין רבים הם "למען יראו ויראו" (זוכרים את גזר-דינו של האופנובנק, למשל?).
בעניין של יראו ויראו 1105
דוגמה חזקה לכלל זה בארץ היא במשפטו של דרעי כמובן - שבה הועבר פסק הדין בשידור חי.
למרות שלטעמי זה היה מוצדק... ;)
מה, בעצם? 1109
אולי אם היית חובב ספורט גדול יותר (ואתה יכול להתברך בזה שאתה *לא*) היית חושב אחרת (ואולי לא). אסף סעד הדגיש יפה את הבעייתיות שבהתנהגות השחקנים; לא מדובר בהפרת חוק, אלא במעין הפרת חוזה לא כתוב בין ספורטאים לאוהדים: האוהדים יעריצו את השחקנים ויממנו להם חיים מעושרים; השחקנים ייתנו הכל בשביל המשחק, וינסו להיות טיפוס מסויים גם בין המשחקים. איזה טיפוס? פחות או יותר ישר, פחות או יותר שומר חוק וצדק, איש משפחה טוב אם הוא נשוי, רצוי פטריוט (ולכן ישחק בגאווה עבור הנבחרת גם ללא שכר) ואולי גם מין עממי כזה, מישהו כמוני וכמוך. נסלח לו אם הוא יענה קלישאות ריקות בראיונות ויחיה משבת לשבת; פחות נקבל מישהו שנדמה שההצלחה עלתה לו לראש, מישהו שמזמין נערות ליווי. מעבר לפגיעה האפשרית או לא בכושר למשחק (ואגב, אני לא בטוח שאכן יש את כל היום אחר כך לנוח ושזה טוב (ליהודים)), יש כאן יותר עניין של גישה: יום לפני משחק הנבחרת האוהד מצפה שהשחקן ישקיע את כל מאודו הנפשי במחשבות פטריוטיות וספורטיביות, ולא בבילוי שהוא משיאי ההדוניזם.

יש באמת משהו מאוד שטותי בכל זה. אני שמח שאני פחות אוהב ספורט מכפי שהייתי פעם. לכן גם אין לי דעה אם כותב הרשימה צודק בהערכתו הכללית. אבל הוא מבין היטב לנפש האוהד.

אני צריך להבהיר: כמובן שהאוהד הממוצע לא חושב במודע על כל "החוזה" הזה; אבל לדעתי יש במעמקי נפשו ציפיות מסוג זה מהספורטאים שלו (במיוחד כשמדובר בנבחרת, וכו' וכו').

מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון, לדוגמה: הראשון התהנהג כסופרסטאר מורם מעם, חי בראוותנות, התנשא על חבריו למשחק והסתבך באי אלו סקנדלים זעירים. בעצם בכל אחת מה"בעיות" האלו הוא היה מאוד מינורי, שום דבר ממש נורא. למג'יק היתה יכולת מופלאה להיות "עממי", חברותי לכל אחד ואהוב על כולם. ג'ורדן עבר במימדי ההערצה אליו את מג'יק ג'ונסון, בגלל תכונותיו המופלאות כשחקן על המגרש (ובטלוויזיה). כנראה שזה בכל זאת קובע יותר. בעצם ג'ורדן היה אולי "נורמלי", אם אפשר לדמיין מה זה נורמלי כשתה האדם המוכר והפופולרי ביותר בעולם. מג'יק היה קדוש. גם מעריציו של ג'ורדן ייחלו, כל הזמן ייחלו, שהוא יהיה כמו מג'יק. רבים אחרים לא סלחו לו שהוא לא היה כזה. קצת אכזרי, אבל אלה חוקי המשחק. בשביל זה הם מקבלים כסף, וחיים משבת לשבת.
על, צדקנות, צביעות, ועלובי רגל 1108
כותב שורות אילו אינו נוהג להתעניין בספורט קבוצתי בכלל, ובכדורגל בפרט, אולם לתופעות שנתלוו לעלובי הנפש בכלל, ולרגל, בפרט אין צורך בחוות דעת של מומחה לספורט.

צדקנות מופלגת צמחה לה ונתחברה לתופעות בהיקף חמור יותר בחברה הישראלית {זלזול חוצפה וחוסר כבוד עצמי}. במילים אחרות נכנה אותה : "תופעת קרגולה" ע"ש בונה הגשר (גשר?) בכפר המכבייה שקרס תחתיו בערב הפתיחה.

שחקני הכדורגל אינם משחקים בנבחרת למען הדגל, המדינה, האבא או האימא. שחקני הנבחרת משחקים שם עבור הכסף. לא סתם כסף, {כסף גדול}. ראשית השחקנים מתוגמלים בגין ההשתתפות עצמה, שנית, הדרך היחידה לזכות בכסף הגדול ולהירכש על ידי קבוצות גדולות ועשירות, לזכות בחוזי משחק שמנים שמורה בלעדית לשחקני נבחרת. כך זה בעולם, וכך זה גם בישראל. שלישית, החשיפה והפסטיבלים גורמים לשחקנים להפוך לאובייקטי פרסום ולכסף הגדול הטמון בזה.

ועתה, מה תאמר לעובד המקבל משכורת מלאה ואינו מבצע את עבודתו? זאת לא מתוך חוסר יכולת גרידא, נניח כבמקרה הנבחרת חוסר יכולת מקצועית לנצח את היריבה, אלה מתוך חוסר רצון, זלזול וחוסר רצינות.

ומה תאמר לעובד כזה אשר גם יחליט לשבור ולהרוס ציוד במקום העבודה או לפעול כנגד מקום העבודה שלו עצמו? (כזכור תוך קבלת שכר מלא)

אילו מדובר היה בעובד כמתואר, סביר להניח שהייתה מוגשת נגדו תביעה אזרחית ואף פלילית זאת בנוסף לתביעה להשיב את השכר שקיבל שלא בצדק.

כדורגלני הנבחרת אינם נדרשים לעמוד בכך למזלם, אולם זעם הציבור מוצדק ואף למעלה מכך.

ה"דוד" הנחמד מהפרסומת לשוקולד (כדוגמא) אינו יכול להיות ילדותי וחסר אחריות על מנת להופיע לצד הפרסומת הזאת עם שערוריית נערות ליווי. יש גם איזו דרישה מינימלית לאחריות ממי שעבר את גיל 18.

צביעות: לפתע פתאום התעוררו להם השחקנים ומקורביהם ורחמנים בני רחמנים אחרים להיזכר בעובדה {שיש להם לכדורגלנים משפחות}... הלו, חיי המשפחה של מי שמבלה מלכתחילה עם נערת ליווי ממילא אינם זוהרים... , אם בחר מישהו לעשות את המעשה האמור דווקא מול הזרקורים, מה לו להלין על חשיפה והרס משפחות? נעשו הדברים בצינעה ושלא באור הזרקורים ניחא, נעשו במוקד ההתעניינות הציבורית? התכבד ושא במחיר. מלכתחילה הוא כנראה לא היה מספיק יקר, האין זאת?

בהקשר הזה קורא כותב שורות אילו לשים לב לעיתונות הישראלית המגוננת גם על נבחרי ציבור מפני חשיפה לחיים אישיים מהסוג הנ"ל.

האומנם מגיע לחבר כנסת לדוגמא לזעוק ולאסוף קולות בוחרים כשהוא תומך נניח במניעת הפלות בעוד {פילגשו} עברה כזו על חשבון הציבור או על חשבונו הפרטי?

עלובי הרגל הינם גם עלובי {נפש} בראש ובראשונה. נערות הליווי אינן בשר למכירה. נערות הליווי הינן נערות בד"כ מרקע משפחתי-חברתי-נפשי קשה מאוד. שומא על כל אדם בעל מצפון, ועל אנשים הנמצאים במעמד של "סלבריטיז" לגנות תופעה זו ולא לעודד ניצול של נערות במצוקה.
על, צדקנות, צביעות, ועלובי רגל 1168
מה שאתה טוען הוא שלאדם אסור לטעות. גם אם המחיר שהוא יצטרך לשלם יהיה גבוה מחטאו. איני מסנגר על התופעה וגם לא על הכדורגלנים שעשו/לא עשו.
אני טוען שמיום יציאת הפרשה איבדנו מעט את שפיותינו בעזרתם המרובה של העיתונים ודרשנו נקם בשחקנים.
שחקן כדורגל אינו נבחר ציבור, אך למרות זאת הוא מחוייב לשמור על כללי התנהגות מסוימים.
מכאן ועד להרס משפחות? עם כל הכבוד לרגשות הנקם הספוגים בנו מאותו משחק מביש ומהסיפור המביש יותר שעמד מאחוריו, אין לי, לך, או לאף אדם אחר את הזכות המוסרית להכנס לחדר השינה של הכדורגלנים (גם אם זה במחנה אימונים) או לחדרו של כל אדם אחר.
מוקד ההתעניינות הציבורית??? אתה מתכוון למיטתו של רביבו? ברקוביץ? אולי נשלח את המאמן למכונת אמת כדי לבדוק מה הוא עשה בחדרו בלילה? מוקד התעניינות הציבורית נעצר בדלת חדר השינה. לדעתי הוא צריך להיעצר לפני, אך בעקבות הפתיחות התקשורתית העוטפת אותנו בשנים האחרונות הרשנו לעצמנו להתקדם עד לחדר השינה. רק הבעיה היא שהיום אנשים חושבים שמותר גם להיכנס פנימה.

את מצוקתן של הבחורות אף אחד אינו מסתיר, אך לא ניתן לקשר בין הנושאים. הכדורגלנים לא יהיו שעירים לעזאזל של החברה על כשלונה בטיפול הזנות.

הם מרוויחים הרבה כסף. אז מה?
מותר לנו להתייחס אליהם אחרת?
הנקודה היא שאין לנו זכות להיכנס לחייו של אף אחד (זכויות הפרט),
גם אם הוא מפורסם, אלמוני, עשיר, עני וכו.'
חוסר עניין לציבור 1113
בפרשת הכדורגלנים, נפלה העיתונות בפח קלאסי. תפקידה של העיתונות הוא לספק לציבור את המידע שהוא נדרש לו כדי להגיע להכרעות מושכלות כאזרח, כחבר קהילה, כצרכן. דא עקא, שידיעות אלו בפני עצמן אין בהן, לרוב, כדי למכור עיתונים. על כן משתמשים רוב העיתונים - בישראל, ''הארץ'' הוא יוצא מן הכלל בולט - בגימיקים ובסנסציות.

בפרשה הזו קם הגולם על יוצרו. לציבור אין כל עניין בשאלה מה עשה כדורגלן מסוים ערב לפני משחק. יצר המציצנות רוצה את המידע, אבל גם לכדורגלנים יש זכות לפרטיות. (במאמר מוסגר, המצב היה אחר אילו התברר שהכדורגלנים, למשל, לקחו סמים לפני המשחק - לדבר יש השפעה ישירה על תפקודם).

הכותרת ''מחילה לשחקני הנבחרת'' איננה במקומה. אם מישהו אמור למחול לשחקני הנבחרת, אלו נשותיהם. לציבור הישראלי לא צריכה להיות דריסת רגל בסיפור הזה.
חוסר עניין לציבור 1139
הכוונה בכותרת ''מחילה לשחקני הנבחרת'' הינה רק כדי לסבר את האוזן בגודל האבסורד של ההד התקשורתי-רכילותי שהעלה מעריב והמשיכו עמו שאר הקולגות.
הנני מסכים עמך שבמידה והיה קורה משהו, הנשים היו צריכות לסלוח ולא אנו.
אך תסכים עמי ש''צעקת הציבור'' יכולה לקבוע אם ייחשפו או לא שמותיהם של השחקנים (רק נציין שכיום אנו יודעים שועדת החקירה הקלילה הסיקה שלא היה דבר). לכן, לפני סליחת הנשים, השחקנים היו צריכים את סליחת האוהדים על מנת ששמותיהם לא יתפרסמו.

אגיב יותר מאוחר על שאר התגובות.
פרופורציות 1187
שחקני הנבחרת הם עובדים בשכר. הם לא עברו על שום חוק. הם הגיעו לעבודה בזמן. יאללה, די! מה הענין?
אם אני לא ישן טוב לפני שאני בא לעבודה, לא מרוכז ולא עובד כמו שצריך, אז מה? אם אני אעשה את זה באופן קבוע, יפטרו אותי. אם בד"כ אני יעיל בעבודה, לא יפטרו אותי. זהו, יותר מזה אין כאן.

לגבי נערות הליווי, שי, יפה אמר אסף - מה זאת אשמתם של שחקני הנבחרת? זוהי תופעה נפוצה ביותר בישראל, ולא על כתפיהם של כדורגלנים בינוניים מוטלת חובת תיקונה.

אגב, גם על כתפיהם של נערים במשלחות בפולין לא, וזוהי דוגמה מצוינת לעוד סיפור שנופח מעבר לכל פרופורציה.

ואם בפרופורציות עסקינן, שלשום התדרדרו לתהום ב"דרך המוות" בבוליביה 8 ישראלים, וישר כתבה ביומן שאמרה, פחות או יותר, "הגיע הזמן לעצור את תופעת התרמילאים הישראלים, אבל כנראה אין דרך לעשות זאת". נו, מספיק עם ההרחבה הזאת! לא מכל עכבר צריך לעשות הר - מאות אנשים מתים בתאונות דרכים בישראל כל שנה, חלקם בגלל כבישים לא מתוחזקים או נהגים לא עירניים שסטו מהדרך. אז מה? הפסקנו לנהוג?
לא מכל סיפור אפשר להסיק מסקנות גורליות ונרחבות, והגיע הזמן להספיק לנסות.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים