האלטרנטיבה 894
הסכסוך בין ישראל והפלסטינים עתיק יותר מקיומה של ישראל עצמה. מזה שלושים וחמש שנה מציעים גורמים שונים מיני פתרונות קסם - החל מבניית בית המקדש השלישי, עבור בטרנספר ליהודים, לערבים או לכולם, וכלה במדינה דו־לאומית. רוב האנשים נוטים להתעלם מהמסקנה: הפתרון אינו פשוט. הוא דורש עבודה קשה מצידנו, ואל לנו לצפות לדבר מהצד השני.

הסכסוך בינינו לבין שכנינו לובש בשנים האחרונות אצטלה של סכסוך טריטוריאלי, אך זוהי אחיזת עיניים. הרי יש אלף ואחת דרכים ליישב משני צידי נהר הירדן פלסטינים וישראלים לרוב, ואפילו רק ממערב לו. הסכסוך לא נולד ב-‏1967. בשנה זו נולד רק התירוץ הנוכחי. לו באמת ובתמים היו הערבים רוצים לפתור את בעיית פליטי 1948 ו-‏1967, היו מן הסתם עושים זאת בקלות רבה יותר מהדרך שבה אנחנו פתרנו את בעיית פליטי 1939-1945. האם באמת חסר שטח?

לא. הסכסוך הוא דתי בעיקר, עם מרכיבים סוציו־אקונומיים לא מבוטלים. זהו סכסוך בין תרבות המערב לתרבות המזרח. זהו גם סכסוך בין מוסלמים ליהודים, ואין לשכוח שזהו אף סכסוך בין עניים לעשירים.

הסכסוך לא התחיל בשנת 1947, אך זוהי נקודת התחלה נוחה לתיאור. כאשר החליט האו"ם על חלוקת הארץ שממערב לירדן ב- 29.11.1947, הייתה התגובה הכלל־ערבית תקיפה של היישוב היהודי בארץ ישראל, שתוצאותיה היו הרחבה משמעותית של שטחי הריבונות היהודית. ב-‏1967 הודיע גמאל עבד אל־נאצר, שמצריים תשמיד את מדינת ישראל, גם אם מחיר ההשמדה יהיה מיליון חיילים מצרים. הוא הצליח לגייס למלחמה גם את סוריה וירדן, אך ההרפתקה הצבאית הסתיימה בתבוסה ערבית שהעניקה לישראל מתנה מרה כלענה: את כל השטח שממערב לנהר הירדן, על אוכלוסייתו. מהר מאד התבררו ההבדלים שהתפתחו במשך 19 שנים קצרצרות בין הערבים אזרחי מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי השטחים שזה מקרוב נכבשו. הניתוק החברתי בין הקבוצות האלו היה כמעט מלא, כולל הבדלי מנטליות ניכרים. גם ביישובים שנותקו באופן מלאכותי על ידי מלחמת העצמאות, כדוגמת בקה (שהפכה לבקה אל־גרביה ובקה א־שרקייה, כלומר: בקה המערבית ובקה המזרחית), לא הביא כיבוש השטח לאיחוד חברתי בין הערבים אזרחי ישראל לערביי השטחים.

מדינת ישראל הצעירה עשתה כמעט כל שגיאה אפשרית בניהול השטח הכבוש, אך המשותף לכל השגיאות הוא קוצר הראות לגבי העתיד. לא הוחלט מה ייעשה בשטחים האלה ולא הוחלט מה ייעשה באוכלוסייה שנכבשה.

בצעד לא מובן, אסרה ישראל על התארגנות פוליטית בשטחים, אך בעניינים שכאלה אין ואקום - מישהו חייב לנהל את העניינים. אם אנשים שומרי חוק אינם מתארגנים פוליטית, לא ימנע הדבר מאחרים, ששמירת החוק יקרה לליבם קצת פחות, להתארגן. כך קרה שראשי המועצות המקומיות ביישובי השטחים הכבושים היו נציגים גלויים של ארגונים עויינים לישראל, מבלי שנעשה כל ניסיון לשנות זאת. ארגוני הטרור, שקמו לראשונה עוד לפני מלחמת ששת הימים במטרה להחריב את מדינת ישראל, קנו לעצמם נציגות פוליטית איתנה בשטח הכבוש.

בהמשך, אפשרה מדינת ישראל לאזרחיה להקים יישובים בשטחים לא מיושבים בתוך השטח הכבוש. הסיבות היו בחלקן אידיאולוגיות ובחלקן חשיבה "אסטרטגית" - ההתנחלויות אמורות היו להגביר את תחושת הביטחון. גם בשלב זה, עדיין לא הוחלט מה באמת רוצים לעשות בשטח. חלק מעמימות הכוונות הזו הייתה, מן הסתם, מכוונת. דובר רבות על כך שאנו ממתינים ל'טלפון מהערבים', שכעת ייווכחו לדעת שאין אנו ניתנים להשמדה, ולכן כדאי לכרות איתנו ברית, כי אם לא, הם בסכנה של איבוד השטח. הנאיביות בשיאה - כאילו איכפת למדינות ערב מה יקרה לפלאחים הערבים החיים ממערב לנהר הירדן.

בקיצור - זה לא קרה. 'הערבים' לא הרימו טלפון, ואנחנו לא ניסינו לעשות דבר עם ערביי השטחים. כעת, מתפוצץ הכל בפרצופנו. ערביי השטחים הם אוכלוסייה בעלת ריבוי טבעי עצום ומשאבים דלים. כמו בכל מקום, עוני יוצר פשע. הפשיעה מופנית גם כלפינו. בצר לנו, ביצענו את השטות הגדולה מכל: ייבאנו את מנהיגי כנופיות הטרור והפשע כדי שהם 'ישליטו סדר'. בכך, עזרנו לכונן את אחד מארגוני הפשע הגדולים בעולם, ונתנו לו בסיס טריטוריאלי מוצק. אפילו סיפקנו את הנשק. עד כמה יכולנו להיות מטומטמים?

כיום מתאפיין הסכסוך בפעולות טרור כלפי האוכלוסיה היהודית בכל השטח (אם כי עיקר הטרור ההמוני מתחולל בתוך תחומי הקו הירוק) ובפעולות ענישה כלפי האוכלוסיה הערבית שמעבר לקו הירוק. פה ושם יש פגיעה סמלית באחד ממוסדות הרשות הפלסטינית, או רציחה ממוקדת של אחד ממפקדי הכוחות הפלסטינים האחראים לרצח ישראלים. בערבו של יום, לא התקדמנו במאומה כלפי הקלת המצב. אין כל סיבה להניח שבשיטה הנוכחית, נהיה מחר בטוחים יותר מאשר היום.

כעת מסתמנות מספר מגמות בהצעות הפתרון. כולן, לדעתי, שגויות:
1. הפרדה - לצאת מהשטח ללא שום הסכם, להקיף את עצמנו בגדרות, ולנסות לירות בכל מי שינסה לחצות אותן. הדבר כרוך, כמובן, בפינוי בכוח של היישובים הישראליים שבשטח הכבוש.
2. מדינה - להמשיך במשא ומתן שתכליתו הקמה מסודרת של מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל, ובכך תיתן לגיטימציה לקיומה גם בעיני שאר העולם הערבי.
3. סיפוח שטח - להמשיך ולשלוט בשטח תוך השארת הערבים בו משוללי אזרחות כלשהי והמשך ההתיישבות היהודית.
4. סיפוח כולל - לספח את השטחים על יושביהם, ליצור מדינה דו־לאומית, ובהדרגה להיטמע באוכלוסייה הכללית באזור.
5. טרנספר - להעביר את האוכלוסיה הערבית שבשטחים למדינות ערביות שיסכימו לקלוט אותן.

מניתוח שורשי הסכסוך כפי שהבאתי למעלה, קל להראות מדוע כל התכניות הללו לא תצלחנה. רעיונות ההפרדה והמדינה אינם מקהים את עוקץ הסכסוך - האלימות תימשך בכל האמצעים, כולל פגיעה ביהודים ברחבי העולם. רעיון סיפוח השטח הוא קצר ראיה, שהרי התושבים לא ייעלמו והחיכוך יימשך. רעיון הסיפוח הכולל מביא בכוח את האוכלוסיות המסוכסכות למגע יומיומי זו בזו. מלחמת אזרחים במדינה כזו נראית לי בלתי נמנעת. לבסוף, רעיון הטרנספר הוא הזוי. אין שום מדינה שתסכים לעזור לנו כך בפתרון הבעיה. ראשית, כל המדינות הפוטנציאליות לרעיון כזה מסוכסכות עמנו מהסיבות שפורטו לעיל. הסיבות האלה אינן הולכות להיעלם. ומעבר לכך, אין שום רגליים לסברה שיושבי השטחים יסכימו להסדר מעין זה, שהוא, בפשטות, גזילת אדמותיהם.

לא. עלינו לחזור לשולחן השרטוט ולעצב במו ידינו את גורל האזור, ללא שום עזרה מבחוץ. עלינו להקהות את עוקצי הסכסוך: הדתי, התרבותי והכלכלי. עלינו לשמור על כך שהפגיעה תהיה רק במנהיגות הפלסטינית הנוכחית, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים. עלינו להיות מוכנים לכך שמנהיגי הפלסטינים, המקושרים היטב למדיה העולמית, יקימו קול זעקה, ויאשימו אותנו בפגיעה בזכויות אדם בסיסיות. עלינו להיות מוכנים לכך שעולם מוסלמי עוין יעשה כמיטב יכולתו לשמוט את הלגיטימציה מפעולותינו. מעל לכל - אנחנו חייבים לדאוג לכך שהפתרון יהיה הוגן ברמה האישית, של כל תושבי האזור.

ריבונות פלסטינית אינה עניין מקודש. לפלסטינים הוצעה כבר ריבונות על מירב השטח הכבוש, והם דחו את ההצעה. עלינו לנטוש את רעיון הריבונות הפלסטינית בשלב הזה.

כשאנו באים לבחון את שלוש רגליו של הסכסוך: דת, תרבות וכלכלה, אנו רואים שהטמעת ערכי התרבות המערביים יכולים כשלעצמם לסייע בפתרונות הבעיות האחרות: השכלה רחבה, מסחר חופשי, דמוקרטיה - כל אלה מסייעים להפחתת האלימות. מעולם לא התחולל סכסוך אלים בין מדינות דמוקרטיות. כתנאי לקביעת ערכי התרבות, שומה עלינו לשלוט בשטח עצמו.

על כן, עלינו להשמיד את הארגון המתקרא 'הרשות הפלסטינית'. עלינו להיכנס, פיזית, לשטח, ולשלוט בכולו. עלינו להילחם בכל נושא נשק מתוך כוונה לסלק את מצבורי הנשק העצומים שהצטברו ברשות הפלסטינית שמטרתם אחת: אנחנו. עלינו להקפיד ככל האפשר שרק הרשות ומוסדותיה ייפגעו.

עלינו להעניש בחומרה על כל פשע מלחמה של חיילינו. לא יתכן שחייל יתאכזר לאדם ולא ייענש. העונש על התאכזרות כזו חייב להיות גדול מהעונש הצפוי לעבריין לו היה מנסה לעשות זאת בתוך תחומי המדינה, משום שהתעללות בכבוש כמוה כהתעללות בחסר ישע. סמכות הענישה כלפי האוכלוסיה המקומית צריכה להישמר למערכת שיפוטית פורמלית, ולא לחיילים. עלינו לנהוג בתקיפות, אך ללא שנאה. חייל מותקף חייב להתגונן בנשק חם. חייל המנצל את מעמדו כדי להתעמר באוכלוסייה מקומית - מקומו בכלא.

בכל מקום שייכבש נפעיל, ללא בושה, קולוניאליזם תרבותי. לא כל התרבויות זהות. ברשות הפלסטינית ניתן להרוג אדם בשל שיתוף פעולה עם ישראל, בשל רצח או בשל היותו הומוסקסואל. כפי שהבריטים הוציאו מחוץ לחוק את שריפת האלמנות בהודו (מנהג ה'סאטי'), וכשם ששלטונות קנדה וארה"ב אינם מאפשרים לשבטים האמריקאים הצפוניים ('אסקימואים') להרוג את זקניהם, גם אנו לא נאפשר מערכת מוסר השונה מזו שאנו רוצים לכפות על אזרחינו. אדם הרוצח אישה צעירה על רקע ליברליות מינית ('חילול כבוד המשפחה' בטרמינולוגיה המעוותת שלו) צפוי למאסר ממושך בישראל, גם אם הדבר מותר במיקרו־מערכת התרבותית אליה הוא משתייך.

בכל מקום שייכבש עלינו להשקיע משאבים ניכרים לרווחת האוכלוסיה. רמת החיים של האוכלוסיה הערבית בשטחים צריכה לעלות, לא על־ידי כך שנאפשר להם לשטוף כלים במסעדות תל־אביביות בשכר זעום, אלא על־ידי השקעה מאסיבית. אין ספק בלבי שהמשאבים שיש להפנות לשטחים צריכים להיות גדולים מאלה המופנים לתשתיות שבתוך הקו הירוק. שם הבעיה הרבה יותר קשה. עלינו להקים מערכת שלטונית מסודרת, תוך העתקת המערכת הישראלית, למרות כל מחאה של האוכלוסיה המקומית והתקשורת העולמית. אנו צריכים לשלוט לרווחת האוכלוסיה, משום שאין מישהו אחר.

עלינו להחליט מה נרצה בסוף התהליך לעשות בשטחים אלה. איש אינו מוכן לתיתם לנו כפיקדון, הן משום שלאיש לא איכפת, והן משום שנהגנו בתושבי השטחים שלא כשורה. אין ברירה - אנו נמנה את עצמנו כנאמני השטח ותושביו, עד שיוכלו האחרונים, מבחינה תרבותית וכלכלית, לעמוד על רגליהם. או אז נוכל לאפשר גם עצמאות מדינית, לא לפני שנגדיר חוקה בה ייקבעו סדרי המשטר הדמוקרטי. כפיית דמוקרטיה אינה אוקסימורון. האמריקאים עשו זאת בהצלחה מרובה ביפן לאחר מלחמת העולם השניה. קודם כל משטר צבאי, לאחר מכן כפיית חוקה, ואחר־כך יציאה מהשטח. אצלנו הדבר חשוב בהרבה, משום שאין אנו יוצאים מהשטח לצד השני של כדור הארץ, אלא נשארים בשכונה.

יש לאסור על התיישבות אזרחים ישראלים בשטח שמינינו עצמנו לנאמניו, וזאת מהטעם הפשוט של א־סימטריה בהתיישבות. אם אנו מתירים לאזרחי ישראל להתיישב מעבר לקו הירוק, עלינו להתיר לתושבים השטחים המקומיים להתיישב בתחומי ישראל.

זהו פתרון אמיתי: לקיחת אחריות אמיתית, כי אין דרך אחרת.
קישורים
דוקטרינת מאן: הפרדה הרמטית כפתרון
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מה שלא יעשו אחרים, נעשה אנחנו • ערן בילינסקי • 71 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • מיץ פטל • 17 תגובות בפתיל
  באופן עקרוני אני מסכים עם הטענות • אלי
  אלתר-נתיב • משה דורון • 6 תגובות בפתיל
  אהבתי, הלוואי. • שי מור • 73 תגובות בפתיל
  קולוניאליזם (גם תרבותי) • ברק • 10 תגובות בפתיל
  עשר קושיות • כרובי • 2 תגובות בפתיל
  קיום נכון • מיכאל שרון • 2 תגובות בפתיל
  אספסוף • אלי • 4 תגובות בפתיל
  ומה עלינו לצפות מעצמינו? • הקריבו המקוטב • 27 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ewilde
  באקה • עמית מנדלסון • 6 תגובות בפתיל
  קפה או תה והתפתחות העתיד • מיכאל שרון • 4 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • מיץ פטל • 4 תגובות בפתיל
  תוכנית זייגנבאום • בבאלה • 3 תגובות בפתיל
  שלום היסטורי - מסגרת אינטגרטיבית • מיכאל שרון
  יוסי בן-אהרון משמיע דעה דומה • טל כהן
  האם 'האלטרנטיבה' מתממשת? • יובל רבינוביץ • 8 תגובות בפתיל
  מסקנה • הקריבו המקוטב • 6 תגובות בפתיל
  ''דמוקרטיה כפויה'' • האייל האלמוני • 20 תגובות בפתיל
  haifa • ערבי אבל ישראלי • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים