 |
|
ביום טוב, המציאות הישראלית-פלסטינית יכולה להראות כמו עלילה של סרט אימה, לא מוצלח במיוחד.
|
|
| טור אישי • רע עמית • יום א', 17/3/2002, 16:34 |
|
| |
"צריך לומר את האמת לציבור. מה שאנחנו חווים עכשיו זה רק היומן לקראת סרט האימה האמיתי." חבר הכנסת אופיר פינס.
בסצנה ידועה מעולם האימה, מסתגרת חבורת גיבורים באזור מצומצם ונאבקת לשווא ביצורים "מתים־חיים" שקמים להורגם ללא כל סיבה נראית לעין. משום מה, מצטיירת תמונה שכזאת בעיני רבים כאשר הם מתבקשים לתאר את מצב היהודים במזרח התיכון - חבורת אמיצים, שומרי חוק ודמוקרטיה, שמסתגרים להגנתם במתחם קטן ומפחדים להוציא את הראש פן יחוסלו על ידי זומבי מהלך.
הבדל מהותי בין אותה סצינה מוכרת בסרטו של רומרו לסרט של שרון הוא קודם כל בסדרי הכוחות. במקום חבורה בודדת שנאבקת בצבא של זומבים, ניצבת מדינת ישראל ככוח הבולט ביותר במזרח התיכון, כשלצידה מעצמת העל היחידה בעולם, כנגד מה שאמנם ניתן לכנות כאומת "מתים־חיים", אולם עיקר כוחם הוא בהשלכת אבנים ולאו דווקא בריטוש איברים. למנהיג ה"מתים־חיים" פנים חיוורות ומטילות מורא, ומפיו יוצאים שלל איומים והבטחות נקם. הוא שולח את צבאו למות ללא כל היסוס, שכן צבאו כבר מת מזמן ונתיניו גם הם כבר לא מראים שום סימן חיים. לעומתו, עומד מנהיג ה"חיים" ומאיים בחזרה בסגרים ובתגובות "שלא ידענו מעולם". גם הוא שולח את צבאו ואת נתיניו למות, אך שלא כמו אויבו המושבע, כאן החיים עדין לא מתים... האמנם?
לאורך כל תקופת האינתיפדה מנסה כל אחד מצדדי המתרס לדכא את אויבו ולהביאו לידי כניעה, או לפחות למצב של חידלון קליני. למראית עין, מדינת ישראל הייתה צריכה לחסל את העימות הזה עוד לפני שפרץ, אך מסיבות מסתוריות שאינן ידועות לאיש, העימות רחוק היום, יותר מאי פעם, מסופו. מפאת אוזלת היד, המאפיינת כאן את דמות הנבל, נקשר שמו בברית רשע חובקת עולם מצרפת ובלגיה הפציפיסטיות (כלומר אנטישמיות) ועד לצפון קוריאה הקומוניסטית. שרון שב ומכריז על ניצחונות בדויים, על יוזמות ביטחוניות גדולות וסיכולים ממוקדים יותר וממוקדים פחות. ואולם, דבר לא משתנה והאזרח הקטן, כמו גיבור "שובם של המתים החיים", נאלץ לשאול בדאגה: "איך אפשר להרוג את מה שכבר מת?"
התשובה לשאלה ממאנת להופיע בצורה קוהרנטית, ובמקומה קופצים שרבובי מילים והבטחות ריקות מצד גנרלים מהודרים יותר ומהודרים פחות. אלה שבים ומכריזים על נוסחאות פלא למניעת טרור, מלחמות וסכסוכים דיפלומטיים כל שני וחמישי. וכאשר אלה מתבדים, חוזרים מחדש הפתרונות הישנים שכבר הספקנו לשכוח את כישלונם.
מדי פעם, ברגעי הזדככות תקשורתיים נדירים, עולים לבמה גם פתרונות כואבים יותר באמתלת חשיבות גדולה יותר ופופוליסטית פחות; אלה מגיעים עם מושגי יסוד משלהם וטרמינולוגיה חדשה לחלוטין נוסח: "קורבנות שלום", "הפרדה חד צדדית", "תנו לצה"ל לנצח" ו"לא מדברים תחת אש". אנשי אימה ותיקים יותר מעיזים ומכריזים על דרכי פעולה רחוקות עוד יותר כמו למשל דוד טל מש"ס שמציע: "לעבור מבית לבית ולנקות", או פילוסוף הליכוד, יובל שטייניץ, שמציע אף הוא "לכבוש עיר אחר עיר, בית אחר בית". פתרונות המחץ מגיעים לרוב עם הססנות מסוימת, אך מתוך אמונה שלמה באידיאולוגיה ובצדקת המטרה, בדיוק כמו זאת של ד"ר לומיס מ"ליל כל הקדושים" של קרפנטר: "ביליתי שמונה שנים בניסיון לתפוס אותם ועוד שבע בניסיון להחזיק אותם לכודים, בגלל שאני יודע שמה שחי באנשים האלה הוא פשוט רוע!" אף אחד לא היה מתפלא אם המשפט היה לקוח מישיבה ביטחונית שנערכה בחדר חשוך מתחת לתל־אביב.
תמונת הרוע ותמונת הטוב מחליפות ביניהן משמעויות באופן תדיר, מהטוב הנצחי של הרוגי הפיגוע מליל אמש ועד למוחמד א־דורה ה"שאהיד בעל כורחו". מהרוע המוחלט של הטרוריסט מהדולפינריום לזה של החייל במחסום שגרם למות עובר ברחם אמו, או לזה שסיכל באופן ממוקד ילדים שעשו את דרכם לבית הספר.
ולמרות האמורפיות שאופפת כל כוונה טובה או רעה, מנסה כל צד להציג את יריבו כרע מוחלט, כנבל אולטימטיבי וכחסר מוסר. מורליסט כמו "מעורר השאול" של קלייב ברקר, כזה שיכול להגות בגאון משפט כמו: "האם אני נראה כמו מישהו שאכפת לו מה אלוהים חושב?"
וכך קורה שגם הדמויות נכנסות יותר מדי לתפקיד, וסרט האימה הופך מחלום לשגרה. מחרחרי מלחמה צמאי־דם מכל קצות תבל הולכים ומתנקזים אל הפיר הלוהט של ירושלים. הם מגיעים מארצות תפוצת היהודים במערב ומכל מדינות ערב המוסלמיות. הם מתארגנים יחדיו איש איש בצדקתו בחיפושם אחרי דם ה"אחר", הן היהודי שהגיע למילואים במיוחד מקליפורניה והן חבר אל־קעידה או החיזבאללה מלבנון. כמוכי מחלה שאין לה סיבה הם נמשכים אל איזורי הקרבות, חמושים בטנקים משוריינים ובטילי קסאם בשלל מספרים; ובעוד שהטילים מתרסקים באופן צפוי למדי לתוך אדמת הטרשים המדממת, מתרסק במפתיע גם הטנק באותה אדמה בדיוק. מטוס קרב על טייסו הערפד ונווטו הזומבי, משליכים את יהבם אל עבר מטה ממוטט אי־שם במרכז הגדה וריח הדם לבדו ידרבן אותם לשוב גם למטרה הבאה (עד אשר יופלו). מהריסות המבנה יקומו הניצולים ויצעדו באיטיות אל תחנת האוטובוס היהודית, שם הם יפעילו את חגורת הנפץ שלהם לראוות הדם. ניצולי הפיגוע, שעברו דילול אוכלוסין, יקומו מוכי זעם וצדק ויתגייסו בשמחה ליחידה מובחרת בצבא הזומבים ה"טובים" וימצאו את מותם המיוחל על אותה אדמת טרשים מבורכת בה נחת טיל הקסאם ובה התרסקו עוד קודם לכן גם טנק וגם מטוס קרב. והסרט ימשיך בכל תפארתו הזוהרת והתקציב (והדם) עבורו לעולם לא יחדלו מלבוא.
|
קישורים
רומרו - Night of the Living Dead
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש