 |
|
הרבנות הראשית הכריזה על צום שלא מן המניין עקב המצב הבטחוני המעורער. על הבסיס ההלכתי של הכרזה זו, ועל מקומה של התענית בחיים היהודיים.
|
|
| דת והעידן החדש • רון בן-יעקב • יום ה', 21/3/2002, 12:03 |
|
| |
לאחרונה קיימה הרבנות הראשית יום תפילה וזעקה בעקבות ארועי השנה וחצי האחרונות. קהיליות יהודיות רבות ברחבי העולם השתתפו בעצרות תפילה, קריאה בתורה ותענית מיוחדת, תחת הפסוק מישעיהו "לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבוליך".
לוח השנה היהודי כולל כמה תעניות וצומות, אם מדאורייתא ואם מרבנן, כמו יום כיפור, י"ז בתמוז או תענית יאר צייט. שמירה על כל הצומות האלה חייבת להתנהל בתוך במסגרת מוגדרת של חוקים ומנהגים, שמסדירים את אופי ואופן קיום התענית. הגמרא מקדישה את מסכת תענית להתוויה ולאיסוף החוקים על פיהם יש לקיים ולשמור את הצום.
אולם קיימים מקרים נוספים בהם מותר, או אפילו יש הכרח, לקיים תענית וצום שלא מן המניין. התענית שהוכרזה לאחרונה על־ידי הרבנות הראשית הנה מקרה שכזה. מתוך מה שאבה הרבנות את הסמכות להכריז על הצום, ועל פי אלו כללים הוא אמור להתנהל?
ניתן למצוא שלושה מקרים המהווים את הבסיס התקדימי על־פיו ניתן לזמן תענית שלא מן המניין. ראשון להם הוא החיוב לצום עקב נפילת ספר התורה. שולחן ערוך מחייב בשמירת כבודה של התורה - "חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה. ומצוה לייחד לו מקום ולכבד המקום... ולא ירוק כנגד ספר תורה" (שו"ע י' רפ"ב א'), ויש פסיקות המורות כי נפילת ספר התורה פוגעת בכבוד התורה, וכי הבזיון מחייב תענית וצום. ישנם פוסקים המחמירים יותר וקובעים כי לא רק שיש לקבוע צום כשכבוד ספר התורה מחולל, אלא כי פגיעה בכל כתב קודש או במזוזות מחייבת תענית - אם כי יש המקילים וקובעים, למשל, שאפשר להסתפק בחצי יום תענית במקרה זה.
המקרה השני הוא החיוב בצום עקב שמיטה של תפילין: "נוהגים העולם להתענות כשנופל תפילין מידו על הארץ בלא נרתיקן" (משנה ברורה מ' ג').
המקרה השלישי והאחרון הוא החיוב לקבוע "תענית חלום" עקב חלומות לילה רעים - "הרואה חלום ונפשו עגומה... יפה תענית לבטל חלום רע, כאש לנעורת" (שו"ע או"ח ר"כ א' ב').
אך מהן הסיבות והמניעים לחיוב תענית עקב אחד הארועים הללו? אפשר לראות שתי סיבות שונות ולא חופפות לקיום צום שלא מן המניין:
1. עקב מאורע מיוחד במינו, המהווה סמן לכך שיש צורך בתשובה. אחד הסימוכין לכן הוא פרשת כי תשא: "...וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות ל"ב י"ט) שעל כך מפרש אור החיים "...ורבותינו ז"ל אמרו לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה... שניצטוה ושבר הלוחות ע"כ, וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב". משה שבר את הלוחות כסימן לכך שהקב"ה רצה להראות שיש צורך בתשובה. היינו, משמים מראים בסימן שאין השכינה מרוצה ויש צורך בתענית כפרה.
2. המאורע עצמו הוא בזיון וחילול הדורש כפרה מתקנת כנגד הפגנת חוסר הכבוד לדברי הקודש. זלזול בזדון, ככתוב במסכת שבת: "בעוון שני דברים עמי הארצות מתים על שקורין לארון הקודש ארנא..." (לב/א), או אפילו אם היתה שגגה או רשלנות "...ויך באנשי בית־שמש כי ראו בארון יהוה..." (שמואל א' ו' י"ט) והמלבי"ם מפרש "...ור"ל שהביטו בו יותר מן הראוי ממיעוט היראה והכבוד... דרך בזיון". מי שמחזיק בספר תורה נושא באחריות לשמור עליו ועל כבוד התורה, ומעילה באחריות דורשת כפרה.
כדי לבדוק לאיזו קטגוריה מתאימה התענית המיוחדת, יש לבחון גם מי חייב בתענית:
ראשית, אם בסימן משמים עסקין, הרי שברור שלא רק האשם עצמו חייב בתענית אלא כל הציבור שאיתו. למשל, אם מדובר בספר תורה שנפל בבית הכנסת אז סביר שלפחות כלל המתפללים יהיו חייבים בצום כפרה - "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד' ג'), המתקשר עם מסכת ברכות: "המתפלל וטעה, סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו" (ה' ה').
שנית, אם התענית היא בתגובה לארוע המבזה, הרי ברור שלפחות המפיל חייב בתענית, ואולי גם מי שנוכח חייב גם הוא, מפני שמשותפת להם אחריות משתמעת למעשה, כפי שמפרש הריטב"א על מסכת שבת: "כל העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף" (ק"ה ב').
אם כך, ניתן לראות שהתענית שהוכרזה על ידי הרבנות נקראה מתוקף פירוש המאורעות כסימן לרצון השמים בתענית כפרה לפורענות, כמו גם מן החיוב המפורש המוטל על כל הקהילה לקחת על עצמה התחייבות לקיום הצום. יש להוסיף כי לא ניתן להסתפק בהכרזה כללית על צום תענית, כדי שחו"ח לא תתקיים מראית של צום מקרי. לעתים, במרוצת עסקי היום, אין פנאי לאכול ולשתות, ואז יש סכנה של יציאה כדי חובה. לכן, יש להכריז על התענית מבעוד יום, בזמן תפילת מנחה, ועל המתענים לקבל עליהם התחייבות מפורשת לצום באמרם את המשפט הבא בזמן תפילת שמונה עשרה: "הריני בתענית יחיד מחר יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת". (שו"ע או"ח תקס"ב ו').
יפה קבע זאת הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תעניות: "...שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן" בפרושו לירמיהו, "עוונותיכם, הטו אלה" (ה' כ"ה), והוא מסכם "וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם" (א' ב').
ואני מוסיף - אשרי המאמין.
(בעקבות שיעוריו של הרב פלדמן)
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש