מרוב דגים לא רואים את החכה 93
ההמולה שקמה בישראל בנושא ה''רעבים'', מעלה שאלות לגבי מידת האובייקטיביות של הסיקור העיתונאי בנושא, וגם תהיות לגבי יעילות הטיפול הפופוליסטי לו זוכה הבעיה מידי הפוליטיקאים.

לחן קוטס־בר יש היסטוריה של כתבות "חברתיות" בסגנון מרגיז ורדוד במיוחד. בכתבתה "גיבורי חזית המצוקה", בגיליון "סופשבוע" של מעריב מסוף השבוע הזה, נדמה כי גדשה את הסאה בניסיונה המתחסד לגרוף רגשות זולים מקהל הקוראים.

כבר בזמנה ככתבת במדור הישן "מישהו מקשיב לך" במעריב לנוער (טור מטופש ומגוחך למדי, אבל באופן לא בולט יחסית לשאר העיתון) נראה שהעיתונאית אינה יודעת לגרוף שום רגש מקוראיה מלבד רחמים על מושא כתיבתה. פעם זו אישה מוכה, פעם זה נרקומן נדחק בקצה הסולם החברתי והפעם משרד הרווחה ברמלה, מקומם של נדכאי חברה, לטעמה של הכתבת.

מראש לא ברור היה מדוע בחרה המערכת ברמלה כ- "מקרה בוחן לפעולת שירותי הרווחה" אם הם מציינים בפירוש במהלך הכתבה שהעיר נמצאת במקום 86 במדד החברתי־כלכלי לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם מובן מהתחלה שרע שם יחסית - מדוע להביט בזה במקרה בוחן?

הכתבה הכילה רמיזה, כשלא נראה שהיה לכתבת את האומץ להגיד אותה חד וחלק. הרמיזה הפופוליסטית הייתה, פחות או יותר, שהמדינה אינה דואגת מספיק לענייה ונזקקיה. מה שמרגיז בכתבה, היא שאין בה אמירה. הכתבת אינה רואה צורך להיכנס לשאלות כמו "מדוע?", "מה המקור של?" או "מה הנסיבות?" - היא פשוט מציגה אנשים שנכנסים ללשכת הרווחה. כתבנית במשרדי העובדים הסוציאלים הייתה נותנת לנו לפחות נתונים אובייקטיבים, ולא מניפולציה זולה ברגשותינו - בה לא מופעלת שום ביקורת כלפי מושא הכתבה כאשר כל אמצעי רטורי המשרת את המטרה הסופית, סחיטת רחמים, ראוי. שום שאלה שעלולה להציג את הנדכא התורן בצורה מעוררת ספק לא עולה. למה לא דאגת לילדיך? מה היה המקצוע שלך בעבר? איפה ניסית למצוא עבודה? מה עשית בכדי לנסות להעלות את רמת החיים? אלו מקצת השאלות החסרות. רק ציטוטים כמו "אני רוצה לדעת מה זה אמבטיה" או "ילדים מתקיימים מביצה אחת לשלושה ימים". זה קר, אבל קשה שלא להתייחס אל זה כאל טרנד תקשורתי נוכחי, במיוחד נוכח העובדה שאין לציטוטים האלו שום תועלת או מטרה, למעט זו שהוזכרה לעיל.

מן הכתבה נרמז שהמדינה אשמה במצבם של האנשים האלה. זה מרגיז ובמיוחד לא נכון. תפקידה של המדינה הוא להעניק את ההזדמנות השווה לכל אדם להתקדם בסולם המעמדות הסוציו־אקונומי. נכון, מעוטי יכולת יצטרכו להתאמץ יותר מעשירים, אבל זו דרכו של העולם. האנשים המגיעים ללשכת הרווחה ברמלה סמוכים ובטוחים שזה תפקידה של המדינה להעלות את רמת החיים שלהם. זה פשוט ראיה מוטעית של המצב. האזרחים אחראים לעצמם, כך גם הם צריכים לחשוב. המדינה נותנת להם את התשתית והיכולת להיות אחראים לעצמם. חובתה של המדינה לעזור בכסף לאלו שאין את היכולת להיות אחראים לעצמם (נכים, קשישים או אחרים הנמצאים במצבים נדירים בהם אין להם את היכולת להתקיים). אך אין שום סיבה שכספי משלם המיסים יוצאו ללא כל תמורה, על אנשים שלא מוכנים לקחת אחריות על עצמם ולשפר את איכות החיים שלהם. המדינה עושה יפה שהיא מעניקה למעוטי היכולת כלים להתקדם כמו מלגות, לימודי ערב בהנחה ומיני קורסים מיוחדים ובאמצעותם יכולים גם האזרחים ברמלה להתקדם. המחייה על חשבונה של המדינה רק מנציחה את המצב העגום ומשרתת לטעמי, את המטרה ההפוכה - הישארותם בסטטוס החברתי הקיים. אנו גם יודעים שאין מוצא מהמצב הזה: עוד חצי מיליארד שקל למטרות חברתיות אולי יגדילו במעט את הכסף הניתן, או את האפשרויות לקבלת עזרה, אך לא יוציאו את הקונספט הטבוע במוחם של מעוטי היכולת, שהמדינה אחראית למצבם.

החברה שלנו, ככל חברה מערבית, מורכבת מחזקים וחלשים. כולם פועלים לחיזוק והעלאת מעמדם הכלכלי. החזקים, מתוקף היותם חזקים, מצליחים יותר בפעולה זו כיוון שיש להם יותר אמצעים, יכולת ומודעות. עד כאן זו התפתחות טבעית לחלוטין. המדינה צריכה להתערב בכדי לשרת את האינטרסים של החברה בה. במקרה הזה, כדי להפוך מה שיותר חלשים לחזקים. חברה עם פחות חלשים ויותר חזקים היא בריאה יותר, מפיקה יותר וטובה יותר. חברי הכנסת ה- "חברתיים" מציעים להגדיל את הגרעון בכדי לתת יותר כסף לחלשים. הם פועלים בניגוד מוחלט לאינטרסים הכלכליים של המדינה כאשר הם עלולים לגרום לנזק ארוך טווח (בדמות העלאת האינפלציה, והקטנת ההשקעות והצמיחה במדינה) כשהתמורה אינה נראית לעין כיוון שמתן כסף לעניים, לא הופך אותם לעשירים וגם לא יהפוך בעתיד.





אם כבר במעריב עסקיינן, יוסי גורביץ ביקש לפרסם את הקטעון הבא:

שקר קדוש

בכותרת האחורית של מעריב (יום ששי, 3.12), מצהירים ארבעה מתכנתים ישראלים כי הם "תרמו" כמיליון קולות לבחירתו של יצחק רבין כאיש המאה של "טיים". המטרה, כמובן, מניעת בחירתו של אדולף היטלר (ראו גם "הצביעו היטלר").

העתון, מסתבר, רואה בכך דבר חיובי. גם מנכ"לית החברה בה עובדים הארבעה חושבת כך. יש משהו לא בריא בחברה שבה יכולים ארבעה אנשים צעירים להתגאות במעשה זיוף, ולקבל שבחים מכל עבר. מסתבר שהפטריוטיות היא אכן מפלטם האחרון של הנבלים. לא אתפלא אם בקרוב יקבלו תעודת כבוד מגוף כלשהו, כנראה משרד החינוך.

מעבר לזיוף עצמו, הדבר מציין את שבירת המראות שתמיד ציינה את ההוויה הישראלית, מהכבול הציוני של שנות החמישים, דרך "אני פלסטינאית" של גולדה, וכלה ב"הלוואי שעזה תשקע בים" של יצחק רבין. המציאות לא מוצאת חן בעיננו? הבה נתעלם ממנה, או לפחות נצבע אותה בורוד. אדולף היטלר עמד להבחר לאיש המאה? הבה נעמיד פנים שאיש המאה הוא יצחק רבין, ובאותה הזדמנות, נעבוד קצת על הגויים הטפשים (טיים, אגב, טוען שלטענת הארבעה אין בסיס).

אין זו פעם ראשונה שהעזוז הפטריוטי הישראלי בא על סיפוקו באינטרנט. לאחר אסון השייטת, כשהסתבר שהחיזבאללה מסוגל לאכול גם את הטובות שביחידות הישראליות, קמו כמה מתכנתים פטריוטים, ובפשיטה נועזת אל מעבר לקווי האויב, הפילו את אתר האינטרנט של החיזבאללה. שידעו שלא להתעסק עם ישראלים. למרבה הגיחוך, גם מעשה הטרור הזה קיבל סיקור אוהד בעיתונות הישראלית. יש להניח כי לאור הפצצותיו הכושלות של חיל האוויר, יקומו כמה כותבי סקריפטים, ישימו נפשם בכפם ויערכו הפצצת דואר נועזת נגד מטרות לבנוניות אסטרטגיות. סיסמת צה"ל החדשה תהיה, כנראה, "הטובים להייטק".
קישורים
מעריב
הצביעו היטלר - מאת דובי קננגיסר
טיים
יוסי גורביץ
חיזבאללה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  האבטלה • רועי
  התפתחות טבעית? • ברק • 6 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים