אני מתייוון גאה 94
כשהציבור החילוני מצטרף אל החב"דניקים מחלקי הסופגניות - את חגו של מי הוא חוגג? עיון ביקורתי בארועים האמיתיים של חג החנוכה מעלה שאלות לגבי מקומו בלוח השנה החילוני.

ישנה מילת גנאי השגורה בפי המנהיגים הדתיים - "התייוונות". כל דבר אשר אינו מוצא חן בעיניהם, מיד מכונה בפיהם "התייוונות", כל אדם המעז לומר דבר מה כנגדם הינו "מתייוון".

התרבות הישראלית הצליחה להוציא שם רע למילים חיוביות - דוגמא קלאסית היא מה שאירע למילים "שמאל" ו"שמאלן". ממיצגות אחוות עמים הן הפכו - בגרסתן העממית - ליצוג תקיעת סכין מסובבת בגב האומה, תוך הרעלת בארות. דבר דומה קרה למילה "מתייוון", אלא שבמקרה שלה, התהליך עתיק מאד.

ברצוני לטעון כי אדם חופשי, ביחוד ישראלי, חייב שיהיה גם מתייוון.

הרי מהי מהות היוונות? השאלה. אין זה מקרה שהפילוסופיה התפתחה ביוון דווקא, ופרחה כל זמן שהותר לה לשאול שאלות. התרבות היוונית היא תרבות שאלה, היא תרבות החיפוש, היא תרבות הספק. גם לה היו רגעי חשכה - הוצאתו להורג של סוקרטס היא דוגמא ידועה - אבל בעיקרה התרבות היוונית היא תרבות השואפת להבנה, תרבות שואלת, לא תרבות המקבלת תשובה. מכאן גם הריבוי שבאסכולות הפילוסופיות היווניות: מקובל היה בהחלט שתלמידיו של פילוסוף יחלקו עליו, ויקימו אסכולה פילוסופית משלהם.

פילוסופיה איננה יכולה לסבול מצב שבו יש שאלות שאין לשאול. ואכן, תחת הכנסיה הנוצרית קמלה הפילוסופיה, והפכה לשפחתה - התיאולוגיה. והלא התיאולוגיה היא הפילוסופיה ללא האפשרות להטיל ספק. רק עם תחילת קריסתה של הכנסיה הקתולית, בעת הרנסנס והרפורמציה, החלה הפילוסופיה לפרוח שוב, ותחייתה החייתה את התרבות המערבית כולה.

התוצאה המתבקשת מתרבות של שאלה היא סובלנות - אם כולנו שואלים שאלות, ולכולנו תשובה משלנו, אין לנו הזכות לזלזל בתשובותיהם של אחרים (אף כי שמורה גם שמורה הזכות לדחות אותן). העולם היווני היה סובלני במידה מפתיעה, בכל מה שקשור לפולחן האלים.

התרבות היוונית נישאה ליהודה של המאה הרביעית לפנה"ס על כידוניהם של חייליו של אלכסנדר הגדול, מלך מקדון ומשמיד האימפריה הפרסית. אין בדעתי לפרט את כל תולדות מלחמות האזרחים; אסתפק בציון העובדה שיהודה נשלטה, עד תחילת המאה השניה לפנה"ס, על ידי שושלת תלמי, שמקום מושבה היה במצרים; ושבתחילת מאה זו, כבשו הסלווקים (שושלת מקדונית אחרת, שמושבה העיקרי בסוריה) את יהודה.

מרד החשמונאים פרץ בשנות הששים של המאה השניה לפנה"ס. כלומר, לאחר כמאה וחמישים שנים של שלטון יווני. אין אנו יודעים דבר ודאי על התרבות היהודית מאז ימי נחמיה ועד המרד; היהדות לא הקפידה על כתיבת היסטוריה. אדייק: איננו יודעים דבר, פרט לאחד.

היהדות איננה תרבות של שאלה. היא תרבות של תשובה. התשובה שלה היא התנ"ך, שנכתב מאוחר הרבה מכפי שחושבים (סמוך לחורבן הבית הראשון, ב-‏586 לפנה"ס), ודברי הנקראים "חכמים". אין היהדות מסוגלת לשאת חקירה ודרישה באשר למקורותיה, ועוד פחות מכך דיון פילוסופי באשר לאמיתותיה, וזאת משום שיש לה בעיה אמיתית עם השאלה "למה?". השאלה הזו מובילה לספק, וספק מסוכן מאד לדת סגורה.

התרבות היוונית, כפי שראינו, הייתה תרבות שאלה. המגע בין שתי התרבויות לא עלה יפה. אמנם, התורה היהודית תורגמה ליוונית (תרבות התשובה מייצאת את התשובה שלה לעולם), אך שום ספר יווני לא תורגם לעברית (תרבות התשובה לא רוצה תשובות אחרות, שונות, מעוררות מחשבה).

היהדות סירבה להשתלב בסדר העולמי ההלניסטי. בעוד שליווני - או למצרי - לא הייתה כל בעיה לעבוד את האל המקומי (שכן הוא ראה בו רק את אחד מאליו שלו, תחת שם אחר), הרי שהיהודי טען בתוקף כי רק האל שלו הוא האל הנכון, וכל השאר - אלי שקר ותו לא.

עם זאת, הרי שהכיבוש - השקט עד מאד, לא היו כל סממנים לאומיים ביהודה - עשה את שלו, ושכבות העלית של האוכלוסיה, שנאלצו ללמוד יוונית כדי לבוא במגע עם נציגי השלטון, החלו להטמיע גם את ערכיו. היו להם, כאמור, מאה וחמשים שנים לעשות כן. הם ניסו - כנראה, המידע שבידנו מועט מכדי לקבוע בוודאות - ליצור סינתזה יהודית־יוונית, אך הדבר לא עלה בידיהם. הקרע הגיע לשיאו כאשר לכוהן גדול מונה יאזון, בן למשפחת כהונה גדולה אשר היה כנראה הראשון ליטול לעצמו שם יווני, והוא וכהן אחר, מנלאוס, הולקו על ידי זקני ירושלים והושלכו ממנה, בשל עבירות על חוקי הדת (העניינים מסובכים מכך - השניים זממו האחד כנגד השני, והתחלפו בתפקיד הכהן הגדול מאוחר יותר, אך לעניינו די בתיאור קצר זה). השניים עשו את פעמיהם אל המלך, אנטיוכוס הרביעי.

זמן קצר לפני כן היה המלך מאושר: הוא היה הראשון לביתו אשר הצליח להביס את הכוחות התלמאים, ואף כבש את מצרים. הוא שוטט לחופה של אלכסנדריה, הלום אושר, כאשר לפתע הופיע בפניו נציג הסנאט הרומאי. הנציג המאוס הבהיר לו שהסנאט הרומאי מצווה עליו לסגת ממצרים. אנטיוכוס, שניסה להבין מה קורה פה, לכל הרוחות, הבהיר לסנאטור שהוא ידבר איתו במועד מאוחר יותר. כאן נטל הנציג הרומאי את מקלו בידו, חג עיגול בחול שסביב המלך, והבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לפני פנים, כי אם יוציא את רגלו מהמעגל לפני שיסכים להוציא את צבאו ממצרים, מלחמה תהיה בינו לבין העם הרומאי. המלך, שזכר את אשר קרה לאביו (אנטיוכוס השלישי, "הגדול", שהובס קשות בידי הרומאים ואיבד את מחצית ממלכתו), גמגם מילות הסכמה, והסנאטור התיר לו לצאת ממעגל החול. אנטיוכוס אסף את צבאו המנצח, ונסע צפונה, הביתה לסוריה, כשהוא רותח מזעם.

בדרך, בטרם שכך זעמו, הוא פגש במתיווני ירושלים (ושוב - ראוי לזכור כי הם היו חלק נרחב מהאליטה השלטונית של יהודה), שנרדפו בשל דתם - דתו שלו. אפשר בהחלט להעלות בדמיון את אנטיוכוס פולט את המילים: "כפיה דתית? אני אראה להם מה זו כפיה דתית!", אך רישום השיחה לא נשמר; ידוע רק שלאחריה ציווה המלך להשליט את הדת היוונית בכל מחוזות יהודה (ודוק - לא בכל מחוזות מלכותו. רק יהודי יהודה, המורדים בפועל, נדרשו להקריב קורבנות לזאוס). בנקודה זו פרצה מלחמת אזרחים.

אין בדעתי לבוא סניגוריה על מלך הכופה את דתו על נתיניו באיומי מוות. אני אסנגר על המתיוונים. הללו ניסו לחיות את חייהם, בצורה השונה מזו המקובלת על חכמי המקום. הם היו אליטה, וישנה סבירות גבוהה מאוד שהם היו הן משכילים יותר והן אינטליגנטים יותר מרודפיהם. הם נרדפו, והשלטון נתן בידיהם את היכולת להכות ברודפיהם החשוכים; מי יוכל להאשים את האנשים הללו על שהשיבו מכה?

מלחמת החשמונאים היתה, בניגוד למה שנוהג משרד החינוך ללמד את תלמידיו, מלחמת אזרחים. מן הצד האחד עמדו קנאי הדת החשוכים, דוגמת מתתיהו ובניו, ומן הצד האחר, אליטה השואפת לפתוח את הדת היהודית למנהגים חיצוניים. היה למלחמת האזרחים הזו פן של מריבה פנימית: עם תום המלחמה, החזיקו החשמונאים בכהונה הגדולה, תפקיד שלא החזיקו בו זמן רב; ומשפחות כהונה רבות נעלמות עם תום המלחמה - יש להניח כי הללו היו בצד המפסיד. המתיוונים, אם כן, לא היו "נטע זר": הם היוו חלק נכבד מהאליטה הדתית של יהודה באותה תקופה.

לימודי ההיסטוריה שמים דגש על הכוחות הסלווקיים שנלחמו כנגד יהודה ואחיו; אך תקופת קרבות זו ארכה כארבע שנים, ולאחר שאיבדו הכוחות הסלווקיים עניין ביהודה (הממלכה הסלווקית נקרעה במלחמת אזרחים ארוכה משלה, זמן קצר לאחר תחילת המרד), עדיין נמשכה המלחמה כעשרים שנים. המתיוונים החזיקו בירושלים ובבית המקדש, ואומנות המצור הפרימיטיבית של אותם ימים אפשרה להם להחזיק מעמד זמן כה רב ללא סיוע מבחוץ. את הזמן הזה ניצלו החשמונאים כדי להכות באדומים, ולגיירם בכוח החרב - אלף ומאתיים שנים בטרם מסעות הצלב, המציאו קנאי הדת היהודית את המרת הדת בכוח.

מה חשבו המתיוונים, כשהבקיע האויב השנוא, החשוך, את החומות? האם מיללו תפילה אחרונה? האם התחננו על חיי ילדיהם? הניסו למלט את נשותיהם, כדי שלא יבוצע בהן דין אשת יפת תואר? אין לדעת. כל כתביהם הושמדו. שמם נמחק מן ההיסטוריה הרשמית, והפך לשם גנאי. הכנסיה הנוצרית - גוף חשוך בזכות עצמו - הייתה נדיבה מספיק כדי לשמר את כתביו של יוליאנוס הכופר, אויבה הגדול. הקנאים היהודים, משניצחו במלחמת האזרחים, לא הראו נדיבות כזו. התשובה חייבת להיות אחת, אין מקום לשאלות, אין מקום לתשובות אחרות.

אנחנו, חילוני ישראל, היננו צאצאיהם הכשרים של המתייוונים. כמוהם, רובנו מנסה למצוא סינתזה בין התרבות המערבית - בתה של יוון - ובין שרידים של תרבות יהודית פרימיטיבית. כמוהם, אנו שואפים אל האור. כמוהם, אנחנו אנשי השאלה, ואנו דוחים בשאט נפש את התשובה החד משמעית, הפרימיטיבית, שמנסים לכפות עלינו צאצאיהם של החשמונאים. כמו המתייוונים, אנחנו מקבלים את התרבות העולמית, דוברים את שפתה, ומנסים להפרות אותה ביצירותינו.

כמו המתייוונים, אנו בסכנת הכחדה. כי יתרון אחד יש לתרבות התשובה על תרבות השאלה: אין לה פקפוקים, ואין לה מעצורים בדרך להגשמת מטרתה. "הרגו את כולם, אלוהים ידע מי הם בניו", אמר פעם איש כנסיה, בעת מסע צלב. אמר, ולא ידע כי בדבריו כיוון למצווה יהודית עתיקה, הלא היא מצוות עיר הנידחת, המורה על השמדת עיר שתושביה נטשו את דרך היהדות. דרכי החשיבה של תרבויות התשובה דומות מאד האחת לשניה, כמסתבר.

על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג נצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה "מתייוון" היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה "קנאי ליהווה", או, במונח מודרני יותר, "דתי". עלינו להפוך את חג האורות לחג אור אמיתי, אור הדעת, אור החשיבה החופשית. אבל ראשית עלינו להטיל אור עלינו עצמנו, לגרש את החושך שהטילו אלפי שנים על הסיפור האמיתי, למען נראה מי אנו בבירור: מתייוונים, ומתייוונים גאים.

מי לחופש, אלי!
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  באנו חושך לגרש • האייל האלמוני • 4 תגובות בפתיל
  שכתוב ההסטוריה האבודה • עדה
  למה זה טוב? • אורי • 4 תגובות בפתיל
  עובדיה יוסף מסכים איתך, יוסי • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  כל הכבוד, יוסי!!! • יותם קדוש
  ללא כותרת • יובל רבינוביץ • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני
  ספיק ספיקא • הצנחן • 16 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אייל רון
  לביבות מעופרת יצוקה • אלכסנדר מאן • 2 תגובות בפתיל
  יוסי גורביץ, עוכר ישראל • Role Master • 2 תגובות בפתיל
  התיוונות? לאו דווקא. • אמיר וקסמן
  סיפור טוב • משועשע
  לא ממש מדוייק • oded
  צייד הכפילויות • דוד גוגל • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • סוג מקורי של איל קורא
  אתה אפס צפוני מתבולל • יהודה הלוחם מג'נין • 3 תגובות בפתיל
  אל המתייוון הגאה מן החקרא • יהודה הלוחם מג'נין • 2 תגובות בפתיל
  מתייוון נכבד • יהודה הלוחם מג'נין • 2 תגובות בפתיל
  שאלה פתוחה • כליל החורש נאורי • 14 תגובות בפתיל
  עוד באותו ענין • ארז לנדוור
  ללא כותרת • יו
  ועוד בעניין זה • האייל האלמוני • 8 תגובות בפתיל
  גנבה?! • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • דורון הגלילי • 6 תגובות בפתיל
  שטחי רדוד ומתיימר • היסטוריונית • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים