 |
|
על פרשנים שיושבים מהצד, משפטנים שלא עומדים מנגד, ו''הימור'' על יריחו.
|
|
| פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום ה', 11/4/2002, 12:00 |
|
 |
|
| יוליוס שנור פון קלרוספלד (1794-1872), "קרב יריחו" |
|
בבחירות האחרונות נבחר נציג הימין. נראה היה כאילו העם הבין שנעשתה טעות, ושדרוש תיקון של הדרך. אבל המראה הזה מטעה. בעצם, לא מצא העם את כוחות הנפש להחלץ משטיפת־מוח רבת שנים, והוא ממשיך לחשוב באותם מושגים מטעים. עלינו להבין שלפנינו אויב מאוחד, שאולי יש לו זרועות רבות, אך כולן פועלות בהרמוניה למטרה אחת, ושעלינו להילחם בו בכוחות מאוחדים ובמלוא עוצמתנו. ללא ההבנה הזאת, ההידרדרות תימשך.
לעיתון "הארץ" יש, כמדומני, שלושה כתבים צבאיים שנראים כאילו הם מתחרים ביניהם על התואר "אלוף הטיפשות". אחד מהם, זאב שיף, כתב לפני כמה ימים שהוא חושש שאם ימשיכו הפלסטינים בפיגועי הטרור, עלולים גורמי הביטחון בישראל לעבור לשיטה של פגיעה בבני משפחות הטרוריסטים. ניתן להבחין בכתיבה זו במאפיין אחד של שטיפת המוח עליה דברתי. המומחה הצבאי המהולל שם עצמו בעמדה ניטרלית. ישנם הפלסטינים מצד אחד, והישראלים מצד שני, כאילו אין הטרור יכול לפגוע גם בבן־משפחה שלו או בו עצמו. הוא, חלילה, לא מציע לבצע את מעשה הפגיעה בבני־המשפחה של המחבלים כדי להגן עליו ועל משפחתו. יש כאן מעין אזהרה משונה לפלסטינים ש"הם" הישראלים עלולים לעבור ולנקוט בצעד כזה. הוא עצמו איש מתקדם. הוא לא עושה דברים כאלה. אבל הוא מזהיר, ואם אזהרתו תיקלט, והפלסטינים יפסיקו להשתולל, הרי הוא יישאר מתקדם רודף שלום מחד גיסא, וסכנת הטרור ממנו ומבני־משפחתו תוסר, מאידך גיסא.
פתחתי את דבריי בהבאת דבריו של זאב שיף לא רק בגלל העמדה הניטרלית שבה הציב את עצמו, שהיא בעיני אחד המאפיינים של האווירה ששוררת סביבנו, תוצאה של שנות "השלום".
(קראתי לפני ימים מספר מכתב לאחת ממערכות העיתונים שכתב מכר שלי, שבו הוא מדבר על כך שהיום הפסיקה התקשורת שלנו להשתמש כבעבר במילה "כוחותינו", בתארה את פעולותיהם, והחליפה אותה במילה "הצבא" או 'צה"ל', אם כי במושג "הצבא הציוני" עדיין לא החלה להשתמש...)
הבאתי את דבריו של זאב שיף במיוחד בגלל שיטת הפגיעה בבני־המשפחה בה דן. אולי אפתיע, אך למרות שאני חוזר ומציע ללא הרף פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית כתגובה על פיגועי טרור, אני מתנגד לשיטה שעליה דיבר זאב שיף, מבחינת בחירת המטרה, ורואה גם בחשיבה בדרך זו עוד מאפיין של "חשיבת אוסלו". צריך להבין סוף־סוף שהמפגעים הם שליחי עמם ולא דווקא שליחי משפחתם. כשם שאין הם נרתעים ממסירת חייהם למען המטרה הזאת, כך סביר שלא יירתעו מהקרבת משפחותיהם. הטרור ייפסק רק כאשר יתברר להם, ובמיוחד לשולחיהם, שאין הוא משרת את המטרה הכללית של מה שנקרא "העם הפלסטיני", שהיא הקמת מדינה ערבית נוספת במקום מדינת ישראל, אלא דווקא פוגע באינטרסים אלו. פגיעה במשפחות היא עוד סוג של "חיסול ממוקד", שלדעתי יש בו חסרונות רבים - גם הקושי מבחינה טכנית (הם יכולים להחביא את המשפחות), ובמיוחד מבחינת התוצאות.
באחת מתגובותיי האחרונות תחת הכותרת "ראשית היקיצה?" הבאתי את דבריו של המשפטן המפורסם אלן דרשוביץ, שמציע אף הוא, כמוני, פגיעה באוכלוסייה אזרחית כתגובה על פיגועי טרור.
כמובן שאני מסכים עם הדברים, ושמחתי לראותם במיוחד כשבאו מפיו של מישהו שידוע כלוחם לזכויות אדם, ומשפטן מפורסם, כי מהבדידות המזהירה שממנה אני מציע את הצעותיי אני כל הזמן חייב לבדוק אם הכל בסדר אצלי. (כזכור, משפט שכתבתי לאחמד טיבי ובו הבעתי את דעתי שיש להשיב באש מרגמות על יישובי הערבים כגמול עלי ירי שלהם על ישובינו, סומן בצבע צהוב בוהק על־ידי משטרת ישראל. אם משפטן מפורסם מארץ החופש מעלה הצעה "להשמיד עיירה קטנה", אולי אני יכול להירגע).
אבל יש לי הסתייגות מנקודה אחת: דרשוביץ כותב כי "על הטרוריסט לדעת כי כאשר הוא עולה על אוטובוס ומפוצץ אזרחים ישראלים, הוא מפוצץ גם בניינים בעיירת מגוריו". ההסתייגות שלי היא מ"עיירת מגוריו". לא "משפחתו" כפי שחושש או מציע (לא ברור לי) זאב שיף, וגם לאו דווקא "עיירת מגוריו". כל עיר, כפר ועיירה ברשות הפלשתינית צריכים להיות שווים מבחינת הסיכוי לשמש כיעד.
מבין הפיגועים, זה שהיה הכי "קרוב" אליי היה הפיגוע בחליסה בחיפה. בתי, שנוהגת בדיוק במקום זה להחליף אוטובוסים בדרכה לטכניון, עברה בו כשעה או שעתיים לפני האירוע, שנפגע בו גם אוטובוס בקו לטכניון. אנו, שלא ידענו בדיוק את שעת נסיעתה, היינו די מודאגים במשך מספר שעות עד שנוצר קשר עמה. אבל אחר כך לא הפך הפיגוע הזה לשונה מאחרים. הצער והזעם שעורר בי הפיגוע הזה אינם גדולים מפיגועים אחרים בגלל הסיבה שזה היה "קרוב" אלי. משום מה, דווקא טבח החיילים במחסומים (למרות שמדובר בחיילים, וזו בכלל "פעולת גרילה" מותרת לדעת אנשים מסוימים), או טבח הנערים בעצמונה הרחוקה השפיעו עלי יותר. אני מאמין שאצל המפגעים ושולחיהם ישנם מנגנונים דומים, ולא דווקא מקום התגובה - "עיירת מגוריהם" - הוא שישפיע עליהם. מה שישפיע הוא עוצמת התגובה, והידיעה שאם ימשיכו בדרכיהם, יפגע עמם, והסיכוי שיצליחו להגשים משהו ממטרותיהם ילך ויקטן.
כעת הגיע הזמן להסביר מדוע בחרתי בכותרת "יריחו תחילה". בקטע אחר בדבריו כותב דרשוביץ: "ישראל תודיע בדיוק כיצד תגיב לפעולת הטרור הבאה - לדוגמא, השמדת עיירה קטנה".
בעצם, יש כאן סתירה לקטע האחר מדבריו של דרשוביץ שהבאתי קודם, שבו הוא מדבר על כך שהמחבל המתאבד ידע שבעיירה שלו יתפוצצו בתים. איך ישראל תדע לפני הפיגוע מי המחבל ובאיזו עיירה מדובר כדי להודיע מראש? בעוד שהסתייגתי מכך שמקום התגובה צריך להיות דווקא בעיירת הולדתו של המחבל, הרי שאני מקבל את דבריו של דרושביץ על הודעה מפורשת ומפורטת שבאה מראש מצד ישראל, היכן ובאיזו עוצמה תגיב, ובה גם יובהר שאם לא יהיה פיגוע לא תהיה גם התגובה הזאת, כדברי בנימין נתניהו "יתנו (פיגוע) יקבלו (תגובה כואבת מאד בחיי אדם, הרבה מעבר לממדי הפיגוע). לא יתנו. לא יקבלו." וזה הקשר ליריחו.
ביריחו, לפחות ככל הידוע לי, שורר עתה שקט. מפגעים לא יוצאים מהמקום ואנו מניחים לתושביה לחיות להם שם במנוחה. וזה שוב מאפיין של חשיבת אוסלו: הליכה על קצות האצבעות. הנה. יש לנו שקט ביריחו. כל "אוהבי השלום" הפלסטינים התרכזו ביריחו ואויביו מחוץ לה. אסור לקלקל. אסור לנשום בקרבת יריחו. שם זה כבר בסדר. עכשיו לאט לאט נעשה כך שקט בכל מקום.
העסק הזה שבו חוקי המשחק נקבעים על־ידי הצד הפלסטיני בלבד לא ילך. כרגע נוח להם שיהיה שקט ביריחו, והם יכולים ללכת לנוח שם, ולעומת זאת, בישראל אי אפשר לנוח בשום מקום. צריך לשבור את חוקי המשחק האלה. לכן, אני מציע כמה רחובות ביריחו כ"עיירה הקטנה" הראשונה של דרשוביץ, גם אם המחבל המתאבד יהיה בכלל מרפיח הרחוקה.
לפני כמה ימים שמעתי ראיון עם יוסי שריד. אינני חושב שיוסי שריד טיפש, אך בראיון הזה, משום מה, היה נדמה לי שהאיש ירד לגמרי מהפסים. נראה שגם הוא התייאש מלמצוא "פתרון מדיני" מידי, ולכן הוא מציע לקרוא לאמריקאים "להפריד בינינו" כדי להפסיק מידית את האלימות. על שאלת המראיינת: "מדוע ירצו האמריקאים להיפגע במקומנו" הוא עונה בשאלה: "מי יפגע באמריקאים?" מי באמת יפגע באמריקאים? האם באמת שכח שריד את מאות אנשי המרינס בלבנון שנהרגו בפיגוע התאבדות ושלאחריו ברחו משם האמריקאים כנשוכי נחש? וכבר הספיק לשכוח את מגדלי התאומים והפגנות השמחה ברשות הפלשתינית? למה שהאספסוף הזה לא יפגע באמריקאים? בגלל שהאמריקאים חזקים? בגלל שיש להם יותר פצצות מאשר לנו? האם הבעיה היא כמות הפצצות או הנכונות להשתמש בהן? ואם מדובר בנכונות להשתמש בהן, מדוע מטיל יוסי שריד את העבודה המלוכלכת על כתפי האמריקאים? האם אין זו הבעיה שלנו? למה שיסכימו?
צריך להבין: אנחנו לא נלחמים בכל מיני כנופיות בלתי נשלטות פה ושם. הרחוב וההנהגה, התנזים והחמאס, הג'יהאד ו"מנגנוני הביטחון", כולם זרועות שונות של אותו תמנון, בעל מוח אחד. הם בחרו לפגוע באזרחים משום שאנו מניחים להם לפגוע באזרחים. אם יראו שהם מפסידים במשחק הזה והם ימשיכו להתעקש על קיום "מאבק", הם יעברו למשחק אחר. כתגובה על זריקת אבנים על חיילים בוודאי איש, כולל אני, לא יציע להשמיד "עיירה קטנה", אבל אז מספר הנפגעים אצלנו יהיה סביר, כוחות הנפש שלנו לעמוד במשימה יהיו הרבה יותר גדולים וגם "האופציות המדיניות" תיפתחנה, לשמחת ליבם של רבים מאתנו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש