ג'אמבטיסטה ויקו ו''המדע החדש'' (חלק ב') 988
אם ניענה לתביעה להחלת מתודת מדעי הטבע על העולם האנושי נדיר עצמנו שלא לצורך מהרבה דברים שנוכל לדעתם. ההישג של ויקו הוא זיהוי סוג של ''ידיעה'' שאינה דדוקטיבית ואינה אינדוקטיבית, אך גם אינה רעיון דמיוני כי אם מבוסס.
אפתח באזכור קצר של נקודת המוצא של ברלין בבואו להעריך את הגותו של ויקו. בתרבות המערב, אומר ברלין, ניתן לזהות שלושה עמודי תווך: הבעיות המרכזיות של בני האדם הן אותן בעיות לכל אורכה של ההיסטוריה ובעיקרון הן בנות פתרון; לכל שאלה הפתרון אחד ויחיד; הפתרונות יוצרים שלם הרמוני. על עקרונות אלה מושתתת גם מחשבת הנאורות שהעלתה על נס את המתודה הקרטזיאנית, המדעית. הנאורות הניחה שלאדם יש אינטרסים קבועים שאת אופיים ניתן לקבוע בעזרת המתודה הנכונה. לפיכך הניחה שניתן ליצור מדע־אדם שדומה במתכונתו למדעי הטבע. באמצעות מדע זה, בעל התוקף האוניברסלי, ניתן יהיה לפתור את השאלות שהעסיקו את האדם בכל הזמנים, והוא יאפשר לקבוע מהם החיים הנכונים שבני אדם צריכים לחיות אם ברצונם להשיג מטרות שחשקו בהם משחר ההיסטוריה, כמו חיים, חרות, צדק ואושר.

ויקו כפר בהנחה שהמתודה הקרטזיאנית היא הנתיב היחיד אל הדעת, ובתוך כך העלה טענה חריפה: יכול אדם לדעת אל נכון רק מה שעשה הוא עצמו. דעת האדם יכולה להניב אמת גמורה לגבי יצירות לוגיות, מתמטיות, פיוטיות וכו', שכן הן מעשה ידיו ונגישות לו. אמת מעין זו מכנה ויקו verum, אמת א־פריורית, שהאדם יכול לערוב לה מפני שהיא מתייחסת למערכת סמלים שהוא עצמו יצר. אך, האדם אינו יכול לחדור אל תהליכי הטבע באותה צורה בלתי אמצעית, מכיוון שלא הוא יסד אותם, ולכן האמת שלו לגבי עולם הטבע איננה verum, כי אם certum - ידיעת המשקיף ש"מבחוץ". וברלין מסכם עיקרון זה של ויקו כך: "ככל שגדול יהיה היסוד של מעשה־אדם בכל מושא של דעת כן יהיה זה נהיר יותר לעינו של האדם; ככל שגדל הרכיב של הטבע החיצון, יהיה יותר אטום ובלתי חדיר להבנתו של האדם. תהום שאין לעברה פעורה בין מעשה־אדם לבין הטבעי, הבנוי והנתון. לפי סולם זה של מובנות יחסית אפשר לסווג את כל תחומי הדעת."

ההיסטוריה היא מעשה ידי־אדם וניתנת לידיעה "מבפנים"

עברו כעשר שנים עד שוויקו עשה צעד מרחיק לכת נוסף, כשהציג בספרו "המדע החדש" רעיון, שדי בו לבדו, להערכתו של ברלין, כדי להעניק לוויקו מקום של כבוד בתולדות האידיאות: הוא כלל את ההיסטוריה בתחום הדברים מעשה ידי אדם, טען שאף היא ניתנת לידיעה "מבפנים", ותיאר את הדרך לפיתוח ידיעה זו.

ההיסטוריה אינה מורכבת רק מדברים ומאורעות, היא סיפור המעשה של פעולות אנוש. עניינה במעשיהם של בני אדם, במחשבותיהם, בסבלם, במניעיהם, בהשקפותיהם, בדרכי היצירה והפעולה שלהם וכו'. כך, למשל, כשאנחנו לומדים על המשפט הרומאי, איננו דנים בעצמים שבטבע, שאין אנו יכולים לדעת דבר על תכליותיהם. צריכים אנו לשאול מה היה בלבם של הרומאים, מה היו שאיפותיהם, איזה קשרים עם עמים אחרים רצו לטפח או לסכל. שאלות מעין אלה אין אנו יכולים לשאול ביחס לעצמים שבטבע: "אין טעם לשאול למה חותרים פרות או עצים או אבנים, או פרודות או תאים; אין לנו שום יסוד להניח שהם שוקדים על מטרות; ואם שוקדים הם, אין אנו יכולים לדעת מה הן."

בבואנו לחקור את ההיסטוריה, אנחנו מציבים איפוא לעצמנו סדרות של שאלות על התנהגות מכוונת, שאנו יכולים עקרונית לענות עליהם מכיוון שאובייקט המחקר שלנו אנושי, ויש לנו ביחס אליו מבט "מבפנים". ההתבוננות בהיסטוריה היא התבוננות בעצמנו. לעומת זאת, החלת הכללים והחוקים של הפיזיקה או של מדעי הטבע האחרים על עולם הנפש, הרצון והרגש אינה יכולה להביא לידיעה כזו - התנהגות מכוונת היא מחוץ לטווח התשובות האפשריות של מדעים אלה. לפיכך, התביעה להחלת המתודה הקרטזיאנית על העולם האנושי מביאה להינזרות נלוזה, כי בעשותנו זאת אנו מדירים עצמנו שלא לצורך מהרבה דברים שנוכל לדעתם.

מנקודת ראותו של ויקו, הגישה הקרטזיאנית משולה לגישה האנתרופומורפית של העת העתיקה במהופך. האנתרופומורפיזם ייחס לשווא לעולם הדומם רצון ודעת אנושיים - העניק להרים נשמות ולכוכבים רצונות; ואילו המתודה הקרטזיאנית תובעת להתבונן בבני האדם כבצמחים, בחרקים ובגרמי השמיים. הדוגלים במדע מאוחד של כל היש, בשיטה אוניברסלית יחידה של מחקר, כמוהם כמתעקשים לעמוד בבורות בשם דוגמה מטריאליסטית באשר לדברים שרק אותם אפשר לדעת. האם מוצדק בשם דוגמה מעין זו לוותר על זכות היתר שלנו להשקיף על ההיסטוריה האנושית "מבפנים"? אין אנו מבקשים להיכנס לראשם, לפחדיהם ולתקוותיהם של אוגרים ודבורים, שכן לגביהם אנו משקיפים מבחוץ; אך האם נבצר מאיתנו לרדת לחקר נפשם של היוונים שצרו על טרויה או של האינדיאנים שקדמו את פניהם של קולומבוס ואנשיו בשעה שירדו לראשונה אל אדמת אמריקה?



קליאו, אלת ההיסטוריה, היא מוזה

כשאנחנו מקיימים שיח ושיג עם זולתנו אנחנו יכולים להבין פחות או יותר את משמעות דבריהם, חוויותיהם וסמליהם; בלי שיח ושיג כזה לא תהיה חברה. אם דבר זה יפה כוחו לגבי ההווה האין זה נכון גם ביחס להיסטוריה, לעבר?

תשובתו של ויקו על כך היא חיובית. הוא טען ששלושה שערים מובילים אל העבר: הלשון, המיתוסים והפולחנים, כלומר, מוסדות חברתיים. בעיקרו של דבר המתודה של ויקו דומה לזו שמשתמשים בה אנתרופולוגים מודרניים בבקשם להבין חברות פרימיטיביות. הם אינם מבטלים את עולם הדימויים של הפרימיטיבים - ובכלל זה מיתוסים, מטאפורות, ציורי לשון ואלגוריות - כדברי הבל, או בלבול ילדותי ולא רציונלי, כשם שראו זאת בני המאה השמונה עשרה. השירים הפרימיטיביים והאגדות - כל הדברים שוולטר טען שאבד עליהם הכלח וראה בהם "תעתועיהם של פראים והמצאותיהם של נבלים" - מאפשרים להתחקות אחר התפתחות התודעה של חברות היסטוריות, טען ויקו.

כך, לדוגמה, סבר ויקו, שהיה בקי ביצירות עתיקות בלטינית וביוונית, שהמטאפורה הייתה אופן הביטוי הטבעי של הקדמונים. ביטויים כמו פי הנהר, מעי האדמה או שמיים שוחקים, שלגבינו הן מטאפורות מתות או אמצעי רטורי־פיוטי המכוון לעשות רושם מסוים על השומע, היו בעבור אבות אבותינו מציאות חיה וממשית. לנהרות, שלגבי הקדמונים היו חיים־למחצה, היו פיות; הארץ חוננה בצווארים ובלשונות, לאדמה היו מעיים, השמים שחקו והזעיפו פנים, הטבע כולו היה שוקק חיים ופעיל. צורות דיבור מבטאות אופנים מסוימים של ראייה. אין בתרבות האנושית דיבור אוניברסלי המציין מציאות נצחית - לכל חברה השקפת עולם משלה המוטבעת בלשון. לכן עלינו לשאול את עצמנו איך היה העולם צריך להיות בעיני אלה ששימוש כזה בלשון, שלגבינו הוא לעיתים כמעט חסר פשר, היה מתקבל על דעתם.

הוא הדין במיתוסים ופולחנים. עלינו לשאול את עצמנו מה מאפיין הלך מחשבה שבו, מצד אחד, נפטון הוא אל ימי עבדקן האוחז בקלשון, ומצד שני הוא גם כל הימים והאוקיינוסים בעולם? זהו עולם מוזר מאוד, שכדי לחדור לתוכו, עלינו להיכנס למנטאליות שונה משלנו. זה קשה, אומר ויקו, אך לא בלתי אפשרי, שכן אנחנו מחוננים בסגולה שוויקו מכנה פנטסיה (fantasia), כלומר דמיון, המאפשר לנו "להיכנס" לרוחם של אנשים שונים מאוד מאתנו.

"הפנטסיה" של ויקו חיונית לתפיסת הידע ההיסטורי שלו; אין מדובר כאן בידיעה שקרב הייסטינגס התרחש ב- 1066 או ששבע הוא מספר ראשוני, או שהיקף קו המשווה 40,000 ק"מ; גם אין מדובר בידיעה הנדרשת להפעלת רובה, לבצע מחקר סטטיסטי או לנצח בתחרות ספורט. "הידיעה שוויקו מתכוון לה קרובה יותר למצבו של מי שיודע מה פרוש הדבר להיות עני, להשתייך לאומה, להיות מהפכן, להמיר דת, להתאהב, להיות אחוז חרדה חסרת פשר, להתענג על יצירת אמנות... דוגמאות אלה הן אנלוגיות בלבד, שכן ויקו אינו מתעניין בחוויותיהם של יחידים אלא בניסיונן של חברות שלמות. הוא ביקש לנתח סוג כזה של תודעה עצמית קיבוצית - מה אנשים חשבו, דמיינו, הרגישו, רצו, נאבקו למענו לנוכח מכשולים טבעיים בשלב מסוים של התפתחותם החברתית, מה ביטאו באמצעות מוסדות, מונומנטים, סמלים, אופני כתיבה ודיבור, שצמחו מתוך מאמציהם לייצג ולבאר לעצמם את תנאי מצבם."

השירה העתיקה, לפי ויקו, אינה התייפייפות שהמציאו סופרים ומשוררים מתוחכמים, אלא צורת ביטוי עצמי של החברות הקדומות. "הומרוס איננו קולו של משורר יחיד אלא קולו של העם היווני כולו," והוא הדין ב"שירת דבורה", "שיר השירים" או "הווידויים" של אוגוסטינוס הקדוש. בהקבלה זו שמותח ויקו בין קולו של היחיד להווייתם של הרבים, ניתן להיעזר כדי להגיע לתפיסת מחשבתו של ויקו באשר להפעלת "הפנטזיה"; כשאנו מעיינים בכתבי העתיקים עלינו להפעיל את הדמיון שלנו בצורה דומה לזו שבה אנו מסוגלים להיזכר בחוויות הילדות, למשל, וכך לנסות ולהשיב במידת מה את החוויה הקיבוצית הקדומה של אבות אבותינו.


קליאו, מוזת ההיסטוריה


מבקריו של ויקו בעת החדשה הצביעו על בעיות שונות בשיטתו: האין אנו פועלים גם מתוך דחפים בלתי מודעים שלהם איננו ערים אפילו לאחר מעשה? האם לא נכון הדבר שפעולות מולידות תוצאות בלתי מכוונות ומביאות לתוצאות מקריות שלא "נעשו" בידי מחולליהן? האמנם יכולים אנו לצאת מעורנו ומקטגוריות החשיבה שלנו במידה כזו שתאפשר לנו לשמוע את קולן של החברות ההיסטוריות מבלי שיתמזג בהן קולנו שלנו? ויקו טוען שההיסטוריה האנושית היא מעשה ידי אדם, אך האין היא יותר מאשר סיכום התקוות והרעיונות של בני האדם והפעולות שבאמצעותם הם התגשמו? האין האדם כפוף לתנאים שנקבעו על ידי הטבע ומוסדות אנושיים מן הדורות הקודמים המכתיבים לו את אורחות חייו?

ברלין מודה שגישתו של ויקו שאפתנית יתר על המידה, אך טוען שלמרות כל ההסתייגויות נותר מהגותו משהו בעל חשיבות: "היום כל אחד מודע להבדל בין היסטוריונים המציגים דיוקן תלת־ממדי ומעוגל של חברה שלמה או של קבוצה בתוכה, כך שהקוראים מאמינים, בצדק או שלא בצדק, שבידם לתאר כיצד חיו באותם תנאים, לבין היסטוריונים חובבי עתיקות, רושמי רשומות, צוברי עובדות או סטטיסטיקות." אין לטעות ולחשוב ש"הפנטסיה" אשר ויקו ראה בה תנאי לשחזור העבר, היא היתר לניחושים פרועים ולסובייקטיביות. השימוש במתודות ביקורתיות לבדיקת ראיות היו מבחינתו של ויקו עניין שאין לו תחליף. "אבל בלי 'פנטסיה' העבר נותר חסר חיים; כדי להחיותו עלינו להאזין, לפחות באופן אידיאלי, לקולותיהם של בני אדם... היסטוריונים גדולים מכונים אלה, שלא רק שהם שולטים בחומר הראיות העובדתי... אלא שיש בהם גם את העומק המאפשר תובנות עתירות דמיון המאפיינות סופרים גדולים. ההיסטוריון האנגלי טרווליאן אמר לפני זמן רב, שאחרי ככלות הכל, קליאו, אלת ההיסטוריה, היא מוזה."

הקרע בין מדעי הטבע למדעי הרוח

ההישג של ויקו הוא זיהוי מובן של "ידיעה" שאינה דדוקטיבית ואינה אינדוקטיבית וגם לא היפותטיקו־דדוקטיבית, מסביר ברלין. ידיעה זו גם שונה מן המובן בו אנו יודעים כי מוט א' ארוך ממוט ב', או ש"החלטת החלוקה" התקבלה בכ"ט בנובמבר 1947. ויקו חשף אופן של תפיסה (פרצפציה) שאינה התבוננות ישירה בעולם החיצון אך גם אינה רעיון דמיוני שאינו טוען לאמיתות. סוג ידיעה הכרוך בהבנת מילים, אנשים, השקפות, תרבויות, העבר.

ידיעה זו היא "מין לעצמו", מדגיש ברלין, "זהו סוג הידיעה שהמשתתפים באיזו פעילות מתיימרים להחזיק בה בניגוד לסתם משקיפים: ידיעתם של השחקנים כנגד זו של הקהל, ידיעת הסיפור 'מבפנים' כניגוד לזו המושגת מנקודת ראות 'חיצונית' כלשהי; ידיעה מתוך 'היכרות ישרה' עם מצבי הנפש 'הפנימיים' שלי או מתוך תובנה אוהדת באלה של אחרים... יכולת זו ממלאת תפקיד בהבנת התשדורת הפשוטה ביותר שמפנה יצור מרגיש אחד לזולתו, ועל אחת כמה וכמה ביצירת כלים נאותים של ביטוי, של ביקורת, ובראש־וראשונה בשחזור העבר לא כאוסף של חרוזי עובדות... אלא כעולם אפשרי." באמצעותה אפשר לתפוס "איך בוודאי" חשבו, הרגישו ופעלו אנשים ביוון של הומרוס או במושבות הפניקיות שזבחו קורבנות אדם. ידיעה כזו מחייבת את החוקר להפעיל תובנה עתירת דמיון, ותובעת ממנו להתעלם מההנחות העמוקות ביותר של תרבותו שלו.

ידיעה מסוג זה, שדקארט לא העלה אותה בדעתו בפילוסופיה שלו, היא בסיסית לכל הלימודים ההומניסטיים, שאנו מכנים מדעי הרוח. תפיסה זו שעכשיו כבר מקובלת כמובנת מאליה על חוקרי הספרות, היסטוריונים של הרעיונות, של האמנות, של המשפט, ויותר מכל על היסטוריונים וסוציולוגים של התרבות, לרוב אינה מצויה במודע בהכרתם של אנשי מדעי־הטבע. ברלין טוען, שלפני המאה ה- 18 לא היתה שום תחושה של ניגוד זה: "הגבולות בין התחום העצום של הפילוסופיה, הטבעית והמטאפיזית - התיאולוגיה, ההיסטוריה, הרטוריקה, חכמת המשפט - לא הותוו בבירור... ג'אמבטיסטה ויקו היה הראשון שבקע, או לפחות חשף את הבקע הגדול בין התחומים של מדעי הטבע ומדעי הרוח." כתוצאה מהעמדה החדשה שפיתח כלפי עברו של האדם, החלו להיפרד הדרכים והתחדדו צדדי הניגוד בדעת: הספציפי והיחיד־במינו כנגד החוזר ונשנה והאוניברסלי; המוחשי כנגד המופשט; עקרונות התלויים בתרבות כנגד עקרונות־נצח; פלורליזם תרבותי כנגד שיטה אחת אוניברסלית.
קישורים
חלק א' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מאמר מעניין מאוד! • אבירם דניאלי • 2 תגובות בפתיל
  טופ • דותן • 12 תגובות בפתיל
  החלופה הפניפסיכיסטית • אורי מילשטיין • 75 תגובות בפתיל
  תודה על המאמר מרחיב- הדעת • אסתי • 11 תגובות בפתיל
  אינני רואה כל התייחסות • נ. ראוך • 2 תגובות בפתיל
  מדע חדש. האמנם? • אורח • 2 תגובות בפתיל
  דויד היום • רון בן-יעקב
  לדעת על, אינו לדעת את • דורון שדמי • 4 תגובות בפתיל
  מאמר על ברלין • רון בן-יעקב
  הספר החדש? • ערן בילינסקי • 3 תגובות בפתיל
  ההסטוריוסופיה של ג'ינבטיסטה ויקו • עוזי ו.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים