בתשובה לנגה, 15/11/02 23:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני, כאם, יכולה להעיד שלמרות שהילדה היתה מוקפת מהרגע הראשון במכוניות, רכבות חשמליות וקוביות, היא גילתה העדפה ברורה לבובות (ולא בהכרח רכות) ולפריטים הקשורים בהן. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני, כאב לשלושה (זה לפחות מה שאשתי טוענת), יכול לציין מהמקרה הפרטי שלי וממקרים שכנים בהם צפיתי, (חסרי כל משמעות סטטיסטית), שלא נמצא קשר בין משיכה לבובות, לנטיה לפרק ולהרכיב דברים ומכשירים, ולמגדר.1 _______ 1 מדובר הן על (חוסר) קשר בין כל שלושת הגורמים, והן על קשר בין כל שניים מהגורמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי ההורים הפסיקו לקנות לי בובות אחרי שבצעתי בהן ניתוחים פלסטיים. גם ברביות זכו ליחס דומה. מאוד רציתי שיקנו לי, כי לכולם היה, אבל כשקבלתי אותן ערכתי בהן ניסויים שונים. כל מיני פנים ומסרקים שקנו לי לא זכו להתייחסות. חיות מכל החומרים והמינים זכו לכבוד ועניין, אבל בעיקר הקטנות מהפלסטיק. הפייבוריט של כל הזמנים היה ''מזינגה'', הרובוט האלמותי, שהייתי ישנה אתו במטה. קטן, עשוי מתכת, ויורה טילים מפלסטיק. עד היום אני מתגעגעת אליו. בובה נוספת שישנתי אתה, היתה דובי גדול מגומי קשיח, בצבע כחול וצהוב. אולי פחות התחברתי לבובות פרווה כי היתה לי כלבה שנמרחתי עליה כל הזמן. וכמובן, לגו אנשי חלל. גיבור הילדות היה ברוס לי, האחד והיחיד. אחותי לא התעניינה בבובות, רק בכלי נגינה ותחפושות. אחי אהב לשחק עם ירקות ופירות שסחב מהמטבח (הוא דווקא גדל להיות די נורמלי) קנו לנו הכל, ודי מהר מצאנו מה אנחנו אוהבים, בלי קשר למגדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד, אבל סיפורך האישי אינו מעיד על הכלל. אני שומעת מהורים לילדים, בנים ובנות, דברים דומים לאלה שכתבה איילת. אם כי - הסתייגות - יכול להיות שהחיברות בתחום הזה מתבצע לחלוטין לא במודע, גם כשההורים לא תומכים בהפרדת תפקידים כזו בין בנים ובנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרתי עכשיו ממסיבת סיום של גן טרום-חובה. הילדים הופיעו כדלקמן: בנות עם טלפונים; בנים עם הגאי מכונית; בנות עם כתרים; בנים עם טליתות; בנות מסתובבות עם סרטי זהב; בנים רוקעים בשורות. היה נחמד מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת לא רק עדות אנקדוטלית של חברותייך, ישנם מחקרים שמראים את זה, אפילו אצל תינוקות רכים ממש. בהערת אגב אני רוצה להוסיף שזה היה מפתיע מאד אם זה היה אחרת, שהרי המשחק אינו אלא הכנה לחיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שאלתי את עצמי אם זה בגלל שגדלתי בסביבה שהיו בה כמעט אך ורק גברים (מיכליות דלק של צי הסוחר). זכור לי שמה שראיתי בטלוויזיה של האוניה היה תמיד ברוסלים למיניהם, מכות ופיצוצים, ואלו הדברים שהוגדרו כ"מעניינים", מבחינת התגובות שיצרו אצל האנשים, ואולי לכן גם אני חשבתי שזה מה שמעניין? מאידך, היו עלי פחות השפעות סביבתיות כי לא בקרתי בגן באופן סדיר, לא ממש ראיתי בנות אחרות משחקות עם בובות, ורק מעט נשים מטפלות בתנוקות. אולי. אבל באמת מעניין אם יש מחקרים שמראים הבדלים בינקות מוקדמת, כשהחשיפה הסביבתית מצומצמת יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לברקת. גם אני שמעתי על לא מעט הורים אידאליסטיים, שאף עודדו את בנותיהם לשחק במכוניות. משום מה, עידוד הבנים לשחק בבובות נדיר יותר... אם כי כאשר היו גם בן וגם בת ניתנה לשניהם גישה זהה לכל הצעצועים - ולרוב זה לא עזר. בנים אוהבים מכוניות ובנות בובות. כמובן, הטענה היא סטטיסטית בלבד. אגב, לעניות התבוננותי, אני יכול לאשר את נטייתם היתרה של גברים לייחס לעצמם הצלחות ואילו את הכשלונות לייחס לאחרים, למזל או לתנאים בהם הם היו צריכים לפעול. אצל נשים הנטייה היא בדיוק הפוכה + נטייה להפריז בחסרונותיהן ולייחס להם השפעה יתרה. כאן רציתי לשים קריקטורה שקיבלתי פעם המראה את ההבדל בין מה שרואה גבר המתבונן במראה, לעומת אישה המתבוננת בה. אבל לא מצאתי אז הנה משהו שלא קשור, אבל מקדם גם הוא הפצת סטראוטיפים (:http://tinyurl.com/2pyo3 . אחד המקרים החריגים בכיוון זה היה גבר, כבן 55, שאכנהו אנטימידאס. כל דרכו המקצועית והאישית של אנטימידאס היתה כשלון אחרי כישלון, בכל תחום שהוא נגע בו, והיו רבים ומגוונים, תוך גם הכשלת הצלחתם של אחרים (מבלי להתכוון לכך). למיטב ידיעתי לא היתה לו הצלחה אחת כל חייו. למרות זאת, הוא מצליח למכור את עצמו פעם אחר פעם כסיפור הצלחה ולהמציא את עצמו מחדש תוך השגת כסף וקשרים באמצעות תחושת ההצלחה שהוא משדר. אגב, כרגע הדבר נדון בבתי המשפט, אז לא מומלץ לנסות... מה הסיבה לכשלונותיו של אנטימידאס, לפחות אלו שהכרתי מקרוב? בדיוק התכונה שאיפשרה לו לשדר הצלחה - הוא באמת האמין שהוא הצליח. כמובן, היה לו חבל שאנשים מסויימים דפקו את העיניינים, ובכלל שהעולם לא הכיר בגאוניותו, שהציבור הטיפש לא הלך אחריו, ועוד...אבל בקטע שלו הוא הצליח - ובגדול. התוצאה היתה שהוא אף פעם לא למד מטעויותיו וחזר עליהן פעם אחר פעם. אמרתי לו באחת הפעמים: "למה אתה חוזר כל הזמן על אותן השגיאות, יש כל כך הרבה אחרות שאפשר לעשות". אצל נשים הבחנתי בבעייה הפוכה. גם אצל המבריקות שבינהם, לא מצאתי כמעט תעוזה, שאפתנות אישית וביטחון לפרוץ דרכים חדשות כפי שמצאתי אצל גברים עם הרבה פחות נתונים לכך. העדפתן היתה בד"כ לעשות קואליציות, לא להרגיז את מי שלא צריך ולבצר את הקיים. גם לזה יש לי דוגמא מן החיים, אבל נראה לי שאוותר. מה עדיף? אולי ניהול ע"י הומו/לסבית (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפיסקה האחרונה שלך: גם זה ניצפה אצל ילדים בגיל הגן. הבנים תחרותיים ומנסים לנצח זה את זה, בשעה שהבנות בונות קואליציות ומשחקות במשחקים שיתופיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די עם הרפורמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אמר שמעון גלבץ ש"נשים בונות קונצנזוס - גברים הורסים אותו" דיון 279. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. הוספתי שם תגובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |