בתשובה לאדון חרדון, 27/11/02 16:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
חרדון, דומני שאתה חדש באתרנו (ברוך הבא). הערתי לברקת היתה בבחינת תזכורת, שכן לשאלה האם יוצרי התרבות הם סוכנים עצמאיים או כפופים למצב תרבותי (והאם אפשר לדבר על קידמה אמנותית) התייחסתי בשני מאמרים באייל, ובתגובות אליהם (ראה הפניות למטה, וגם תגובתי שאליה הפנתי בהודעתי הקודמת). העניין של "תקופה בעלת אידיאליים אסתטיים חדשים שיכנסו סביבם את היצירה האנושית בכללותה", אם הוא נהיר לי, הרי שהוא נראה לי כבלתי אפשרי. האם אתה מדבר על סינטזת-על של כל האסתטיקות הישנות? מכל מקום, אם הרקע יהיה שונה והקונספט התרבותי שונה, נראה לי שתהיה בעיה לבטהובן בעיה להיוולד בעתיד הזה מחדש. כך למשל, קשה ליצור "הרואית" בלי דמויות נפוליאוניות , "פסטורלית" בתרבות סופר-אורבנית, ו"אודה לאדמה" (התשיעית) בעולם אינטרנטי שעתידו מי ישורנו. ראה דיון 1173 (שני חלקים) ראה דיון 979 (שני חלקים) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מגיב חדש אבל קורא ותיק. שני המאמרים שלך מוכרים לי. בנוגע לתקופה בעלת אידיאלים אסתטיים וגו' כוונתי היתה לא למצב עתידי היפותטי אלא לחזרה על מצבים קודמים שהיו קיימים בתקופות בעלות אוריינטציה אסתטית ברורה ומוגדרת כמו הרומנטיקה והקלאסיציזם (אמנם בעבר היה מדובר על כינוס היצירה האירופית, ולא האנושית בכללותה, סביב האסכולה השלטת, אבל העולם נהיה כפר מאז). לכן אני לא מדבר בהכרח על סינתזה, אלא על חזרה למצב שבו ישנה אסתטיקה מוגדרת *כלשהי* שמאפיינת את רוח התקופה. כיום מאוד קשה לאפיין אחת כזאת, יותר קשה להגדיר מה *לא* מאפיין. קשה לי לנסות ולהגדיר אידיאלים אסתטיים ברורים שמאפיינים את הפוסט מודרניזם ולו מהסיבה הפשוטה שהוא מתנגד "כמדיניות" לאידיאלים. בטהובן הוא דוגמה. כוונתי לא היתה ליוצר שיחקה את בטהובן אלא שיגיע לרמתו ולמעמדו בפנתיאון-העל של התרבות והיצירה האנושית. כיוונתי לכך שמבלי אידיאלים אסתטיים מוגדרים שהיוצר פועל לאורם ועל פיהם, קשה עד בלתי אפשרי בהגדרה להתעלות לרמה כה גבוהה של יצירה או ביטוי. כאשר התקופה מתאפיינת בפירוק מוחלט של כל מושגי האסתטיקה הקיימים, קשה להתפלא על שלא קם 'יורש' לבטהובן במאה האחרונה. אפשר לומר כמובן שקמו גם קמו יורשים מרובים אלא שמפאת קוצר הבנתנו, התרפקות על נוסטלגיה, קידוש המוכר והישן והזמן הרב שלוקחים תהליכי הקאנוניזציה של מכלולי יצירות, איננו מבחינים בהם. ובכן, לא. את בטהובן, אם נמשיך להיות עקביים עם הדוגמה, הגדירו עוד בחייו כגדול המלחינים, ומיד לאחר מותו כבר נחשבה יצירתו לפרשת הדרכים הגדולה ביותר בתולדות ימי המוסיקה. זוהי סגולתה האמיתית והבולטת ביותר של אמנות גדולה באמת - היא מזוהה מיד או כעבור פרק זמן קצר ככזו, והזיהוי נשמר בעקביות לאורך דורות רבים, ורק מתחזק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |