 |
|
 |
||
|
||||
 |
לדיוויד אלברט יש עוד טיעון מעניין נגד GRW, ברמה המטאפיזית. התיאוריה רוצה להסביר כיצד יש למחוג במכשיר המדידה מיקום מוגדר היטב. והיא מסבירה זאת בכך שהחלקיקים במכשיר עוברים ללא הרף לוקאליזציה. כלומר, בכל שבריר שניה עובר איזשהו חלקיק במכשיר לוקאליזציה, ודואג להשאיר את המכשיר במקום. אבל זה (טוען אלברט) לא באמת נותן לנו מיקום מוגדר היטב. אם נסתכל על כל חלקיק במכשיר, פונקציית הגל שלו היא (אפשר להניח) עקומת פעמון. הפעמון הזה הוא צר מאוד (זו התוצאה של הלוקאליזציה, של החלקיק שלנו או של חלקיקים אחרים במכשיר, שקשורים אליו). אבל בכל זאת, יש לו זנבות שנמשכים לאינסוף - כלומר, המחוג נמצא בסופרפוזיציה של כל המרחב (עם משקל גבוה מאוד סביב הנקודה בה הוא "באמת" נמצא, לפי תפיסתנו). ואז קשה לדבר על כך שהמחוג "נמצא כאן". לא ראיתי תשובה של GRW (או של אחרים) לטענה הזו, וגם אלברט לא מציג אותה כטענה שמפילה את GRW. אני מניח שתשובה אפשרית היא, שהמושג שלנו של "להימצא במקום L" צריך רוויזיה קלה. במונחים של עקומות, אנו רגילים לחשוב שאם עצם נמצא בנקודה L, אז ה"עקומה" שמתארת אותו היא ערך מסוים בנקודה L ואפס בשאר המרחב. אבל אם GRW נכון, אז העקומה שמתארת עצם ש"נמצא בנקודה L" - כל החפצים שאנו מכירים ביומיום - היא פעמון צר מאוד סביב L, עם זנבות קרובים לאפס בכל המרחב. זה אולי "באג" קטן בתפיסה שלנו את העצמים, אבל הוא מוסבר היטב, שהרי ההסתברות היא אפסית שתהיה *השפעה* כלשהי לזנבות הללו, ולכן אפשר לומר שהעצמים *מתנהגים כאילו* הם ממוקמים נקודתית במובן האינטואיטיבי. האם זו טענה רדיקלית? לא כל כך, על רקע תורת הקוונטים; גם בלי GRW והלוקאליזציות, תורת הקוונטים אומרת דברים דומים על מיקום. רק שהפרשנות המסורתית, כפי שראינו, לא אומרת דברים ברורים על עצמים גדולים, שאנחנו יכולים לראות. הקריסה בפרשנות המסורתית מביאה את המחוג למקום מוגדר היטב במובן האינטואיטיבי1. מה קורה לעצמים הגדולים בין מדידות? האם הם (או החלקיקים שמרכיבים אותם) מצייתים למשוואת שרדינגר? אם כן, אז העצמים הגדולים "נמרחים" על כל המרחב (גם אם בזנבות קרובים מאוד לאפס). אם כן, בעניין זה (המיקום של עצמים גדולים) GRW לא אומרת משהו חדש; אבל היא מתחייבת לאמירה ברורה (ונוגדת אינטואיציה), מה שהפרשנות המסורתית לא עושה. 1 זה לא שהפרשנות המסורתית באמת אומרת את זה, כי היא לא אומרת משהו ברור על מה שקורה במחוג - אבל היא לפחות מסתדרת עם טענה כזו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שמאז ימי דה-ברולי מוסכם שאין לשום גוף חומרי גבולות מדוייקים אלא בסביבות אורך הגל שלו (שהוא קטנטן לגופים גדולים), כך שאני לא מבין את הבעיה של אלברט. הרי מן המפורסמות היא שאחרי כל מצמוץ עין אתה עלול למצוא את עצמך על הירח אלא שההסתברות לכך מספיק קטנה בשביל לא להסתובב עם זוג בלוני חמצן באופן קבוע. ________ 1- זאת הפכה להיות כותרת שכיחה מדי אצלי לאחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שתורת הקוונטים דווקא לא בדיוק אומרת את זה. "מן המפורסמות היא שאחרי כל מצמוץ עין אתה עלול למצוא את עצמך על הירח" (בהסתברות קטנה): האמנם? אני יודע שזה מן המפורסמות, אבל האם זו לא פרשנות פזיזה מדי של תורת הקוונטים? נכון שפונקצית הגל שלך1 גדולה מאפס (גם) בירח2. אבל הקשר בין פונקצית הגל לבין למצוא את עצמך בירח הוא לא טריוויאלי. בשביל *למצוא* את עצמך היכן שהוא, אתה צריך למדוד איפה אתה. וברגע שתמדוד, פונקציית הגל שלך תקרוס לאותו מקום. אם ברגע שלפני המדידה פונקציית הגל שלך היתה (גם) בירח, אתה עלול לקרוס לשם - אבל אולי נכון לומר שאנחנו *כל הזמן* מודדים את עצמנו, וכך נשארים ממוקמים נקודתית? זו לא פרשנות בלתי-סבירה, שהרי מקובל שהתודעה שלנו מהווה מדידה, אם לא שום שלב לפניה. ואז, לפחות כל עוד אנחנו לא ישנים, אנחנו מבצעים מין תהליך מדידה רצוף של עצמנו. אם אני מבין נכון, אז אם פונקצית הגל מתחילה ממצב של מקום נקודתי, לוקח לה זמן להתפשט; כלומר, אם אנחנו מקריסים את המקום לנקודה כל שניה (או קבוע אחר), פונקצית הגל שלנו לא תגיע לעולם לירח. ואם אנחנו באופן רצוף מבצעים "הקרסה" (עד כמה שאפשר לדבר על קריסה בתיאור כזה), אנו נשארים כל הזמן ממוקמים נקודתית. ומה אם לא מדובר על בני אדם, אלא על כסאות? האם, כשאנחנו לא מסתכלים על הכסא במשך שעה, ואז מסתכלים עליו, אנו עלולים למצוא אותו בירח? עדיין לא ברור. פרשנות אפשרית אחרת של תורת הקוונטים היא שכל תהליך מקרוסקופי הוא מדידה. אם איננו מניחים כך, אז מה נגיד על מצב המחוג עד שאנו מסתכלים עליו? הרי אם נאמר שהוא לא קורס, ונמשוך הלאה את קו המחשבה הזה, נגיע לויגנר - ולרוב לא חושבים שפרשנות ויגנר היא בעצם הפרשנות הקלאסית. בפרשנות המוצעת בפסקה זו (מדידה = מאקרוסקופי), יוצא שגם הכסאות (וכל הדברים הגדולים) מבצעים מין מדידה רצופה של עצמם. תורת הקוונטים מניחה שמדידה מביאה את המערכת הנמדדת למקום נקודתי, וההנחה הזו באה כדי שנוכל להסביר תוצאות ניסויים, שבהם אנו רואים את המחוג במקום נקודתי. אבל אז מקבלים את בעית המדידה; הפתרון של GRW לבעיית המדידה חוסך מהם את הצורך להניח קריסה לנקודה, אבל אז הם נשארים עם עצמים מקרוסקופיים שלא ממוקמים-היטב - וזו הבעיה של אלברט. 1 של היוצר הפיזיקלי שלך, במקרה שאתה שוטה וירטואלי. 2 מה שעושה אותך לשוטה הכפר האוניברסלי, אני מניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שזה לא מוגדר. ההצעה לפיה מדידה=מאקרוסקופי היא לא ממש פרשנות, אלא יותר כיוון אפשרי שעדיין צריך לצקת לו תוכן מדויק. הפרשנות של GRW היא הצעה רצינית (היחידה שאני מכיר) לתוכן כזה. הם לא מגדירים גבול חד בין מאקרו למיקרו, אלא תהליך הסתברותי שבו ההסתברות לקריסה תלויה בגודל המערכת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה יש לכם כל הזמן עם הירח? אני בטוחה שאם מצמוץ שלי יכול להעביר אותי הרחק מכאן, זה יהיה דווקא למאדים, או לגלקסייה אחרת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הסיכויים של זה *באמת* קטנים מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קטנים אפילו מאורך המצמוץ? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |