בתשובה להקריבו המקוטב, 12/12/02 8:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם אתה סבור שלראשונה מאז 1988 הבחירות יתקיימו במועדן או סמוך לו, הרשה לי לקנא בך על האופטימיות המופלגת. ולענייננו, אכן סביר שכך יהיה, מן הטעם הפשוט שאוסלו היה בבחינת אבן שזרק לבאר טיפש אחד ומאה חכמים אינם יכולים להוציא. אוסלו התמוטט בקול גדול וגרם נזק עצום ותסבוכת אדירה שעכשיו אף אחד (חוץ מארז לנדוור) לא יודע איך יוצאים ממנה. אין זה בלתי סביר בעליל להניח שתוצאותיה של התסבוכת הזו ימשיכו לרדוף אותנו בעוד מספר לא מבוטל של שנים. כדי לחזק את דבריי, אפשר לחזור עוד הרבה אחורה, ל-1967. נוצר מצב שבו אנו מחזיקים בשטח ושולטים על אוכלוסיה המתגוררת בו לאורך מספר דו ספרתי של שנים, מבלי שקיבלנו החלטה מה לעשות בה, ולמרות זאת פעלנו בצורה מסוימת (יישוב השטח), שמאחר שלא נגזרה מהחלטה מסודרת כזאת שממנה היו אמורות להיגזר במקביל גם צורות פעולה אחרות (דהיינו, החלטה לספח את השטח), הכניסה אותנו לתסבוכת שעכשיו לא יודעים איך לצאת ממנה (וגם ב-1993 לא ידענו, לכל היותר חשבנו שאנחנו יודעים וגילינו באיחור רב ובמחיר כבד שטעינו). אותו דפוס חוזר על עצמו במצב הנוכחי: אנו עושים, או משתדלים לעשות, את המירב ואת המיטב שניתן לעשות על מנת להגן על חיינו מבלי לקבל החלטה בנוגע לכיוון שאנו מעוניינים להוביל אליו בטווח הארוך. בהודעותיי השונות שהתייחסו לנושא הצעתי כיוון כזה, שלדעתי הוא הנבון ביותר (יובל רבינוביץ אף כתב מאמר שלם שמתאר ומצדיק דרך פעולה זהה למעשה). יתרונותיה של דמוקרטיזציה כפויה בסגנון זו שכפו האמריקאים על היפנים בסוף מלחה"ע השניה על פני הפרדה חד צדדית הם לפי דעתי רבים ומגוונים, ואי כניעה לטרור (על פי שיטתו, וזה צריך להיות הקריטריון המעשי) היא רק אחד מהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כאן נשאלת שאלה חשובה - האם אתה סומך על ממשלות ישראל הבאות, שבאמת ובתמים ימשיכו מהלך דמוקרטיזציה כזה? האם אתה באמת מאמין, שכאשר מדינת ישראל תשלוט שלטון מוחלט ואזרחי על השטח, החלק המעשי והמיידי של התוכנית, אכן יפעל המנהל האזרחי למען הדמוקרטיזציה, החלק ארוך-הטווח והמעורפל מה של מהלך זה? הרי כל מה שצריך הוא שממשלות ישראל ימשיכו בדרכן מאז שנות השבעים: לא לתכנון תוכניות לטווח ארוך, לא לפתור בעיות שיפגעו בנו עוד כמה עשורים, והנה, ההתנחלויות שוב יתרחבו, הטרור שוב יגבר, ערביי ישראל יתבדלו יותר, מקורות המים יזדהמו ויאזלו, ושוב נהיה בברוך. האם עלינו לקחת את הסיכון, אפילו אם במקרה כרגע יש ממשלה עם הרצון הטוב והיכולת לעשות זאת? אינני איש תשובות, בנושא זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במילים אחרות, אתה מעדיף לקחת את הסיכון העצום הכרוך בנסיגה חד צדדית, כלומר צעד בלתי הפיך שניתן להשלים תוך זמן קצר, במקום לתכנן תכניות לטווח ארוך, בגלל שיש פה תרבות שלטונית של לא לתכנן תכניות לטווח ארוך. לא יודע, אני הייתי מעדיף למצוא דרך למסד את התהליך הזה בצורה כזאת שיהיה קשה למזמז אותו אח''כ. כלומר, לא כמו תהליך אוסלו, שנבנה כך שיהיה קשה לצאת ממנו, אבל לא נעשה שום דבר כדי לוודא שהצדדים לא יוכלו למרוח אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שניתן להתווכח על עניין ה''סיכון העצום,'' ועל מה בדיוק תכלול הנסיגה, אבל, בגדול, כן. מצד שני, יש דרך למסד את התהליך הזה בצורה כזו, שיקשה על הבאים למזמז אותו אח''כ. למשל, אם כל העניין ישולב בתנאים מקדימים להצטרפות ישראל לאיחוד האירופי. אני מסכים שאחד החסרונות העיקריים של הסכם אוסלו הוא, שנאמר שם הרבה על מה יקרה אם כן יקיימו הצדדים דברים, אבל לא על מה יקרה אם לא. הסכם אפקטיבי, בין צדדים שאין להם אמון או רצון-טוב הדדי, חייב להתבסס על אכיפה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |