בתשובה לעומר, 11/12/99 9:17
האדם כטורף 1318
עומר הציג 4 סימנים לאדם כצמחוני (שיניים, וכו'). למען ההגינות, יש לציין כי קיימים גם סימנים הפוכים. העיניים, למשל: אצל צמחוניים, מיקום העיניים בצידי הראש. אצל הטורפים (ובכלל זה האדם), מיקום העיניים בקידמת הראש. באשר למיצי הקיבה, קיימים מיני טורפים עם מיצי קיבה כמעט זהים לאלו של האדם. יש לזכור גם כי בניגוד לרוב המינים הצמחוניים, האדם אינו מסוגל לעכל תאית. ישנם סימנים נוספים – אינני זוכר אותם כרגע.

אני אישית מאמין בתיאוריה לפיה בני-האדם התפתחו תוך אכילת *מעט* בשר, ולזאת מותאם גופנו.

אולם לדעתי זוהי סטייה מנושא הדיון כפי שהציג אותו ירדן – דיון בשאלה *מוסרית*.

ירדן טוען כי הריגת חיות למטרת הנאה היא דבר שאם נצדיק אותו, נאלץ להצדיק גם התעללות בחיות, למשל. השאלה היא אם הקו הוא אכן כל-כך חד; האם ישנם סוגים של הרג למטרת הנאה שניתן להצדיק, וסוגים אחרים שקשה להצדיק.

הרשו לי להציע אפשרות, שנראה לי כי ביסודו של דבר, אולי לא באופן מודע, היא זו שפועלת אצל מרבית בני האדם בעולם המערבי כיום:

א. התעללות היא לגיטימית כל עוד אני לא רואה אותה ומודע לה באופן ישיר.

כך למשל אני מכיר שני אנשים (אחת מהן, אחותי) שלא אוכלים תרנגולות, לאחר שצפו בשחיטת תרנגולת. אולם לשניהם אין כל בעיה באכילת בעלי חיים אחרים... ברור שהתעללות בחיות לא עומדת במבחן א'.

בנוסף, ישנה שאלת התועלת ו*סוג* ההנאה: לא כל ההנאות זהות. יש הנאות שמקובלות על "הקונצנזוס" (קרי: דברים שרוב בני האדם מוכנים להנות מהם) והנאות שאינן מקובלות. דוגמה לסוג הראשון - הנאה מאוכל; דוגמה לסוג השני - הנאה מהתעללות בחיות. היכן עובר הגבול? אני חושב שהגישה היא (אולי שלא במודע):

ב. התעללות היא לגיטימית כל עוד אין חשש שאני אישית אהיה קורבן לה.

הנאה שיש חשש סביר שאני אהיה קורבן לה (התעללות בחיות רחוב) אינה מקובלת, בעוד הנאה שאין חשש סביר כזה לגביה (אכילה) כן מקובלת. כלומר, הגישה התרבותית הנוכחית הינה תועלתנית גרידא. הסלידה מנוער המתעלל בחיות אינה משום דאגה לחיות בדרך-כלל, אלא משום חשש שנוער שכזה עלול להתעלל גם בבני-אדם בהמשך. ההסכמה לנוער ששואב הנאה מרובה מאכילת חיות שמתו ביסורים היא פשוט משום שאיננו חושבים שאותו הנוער ימשיך וישאוב הנאה מאכילת בני-אדם.
צער בעלי חיים, על שום מה? 1387
אתה (וגם דובי קננגיסר, דומני) טוענים שהאיסור על התעללות סדיסטית בבעלי חיים נובעת רק מחשש שהמתעללים יפנו גם נגד בני אדם. לא קונה את זה. לפחות לא כפשוטו.
קודם כל, חוק צער בעלי חיים יושם גם במקרים אחרים מאשר נערים מתעללים: בארץ, כשנאסרו קרבות אדם-תנין בחמת גדר (זה בעצם תמסח, אבל זה כבר שייך לרשימה אחרת שכתבתי ב"האייל"...): אף אחד לא טען שימשיכו אחר כך לקרבות אדם-אדם (כאשר את אחד הצדדים לא שואלים). היום נכתב בעיתון ששר החינוך מבקש להפסיק ניתוחי חיות בשיעורי ביולוגיה בבתי הספר, וגם כאן לא קיים חשש כזה. אני חושב שאצל רוב האנשים, ובוודאי אצל המחוקק, בהחלט השיקול הוא הסבל של החיה כשלעצמו.

מזווית אחרת: בתגובה מאוחרת יותר שלך בעמוד זה אתה טוען שאנשים רבים ירתעו משיסוע לגזרים של בובה. אולי אתה צודק, אבל בוודאי שאף אחד לא יעצר ע"י המשטרה על כך. דוגמה יותר אבסורדית: נער שבהולכו ביער מגלה הנאה רבה מלקפוץ על ענפים יבשים ולשבור אותם. האם אנו אוסרים זאת מתוך מחשבה "מחר הוא יקפוץ על רגליים של בני אדם כדי לשבור אותם"? תאמר שזה מוכיח בדיוק את מה שאתה אומר: אנו לא אוסרים זאת, כי אנו לא חושבים שבמקום שבו שוברים ענפים ובובות, שם ישברו גם בני אדם.
אבל אני מבקש לשאול: למה אנו כן חושבים כך במקרה של התעללות בחיות (אם אנו אכן חושבים כך)? אולי בגלל שאנו רואים בהתעללות בחיות משהו מזעזע *כשלעצמו*, משהו לא מוסרי?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים