תגובת ''בצלם'' 14238
כאמור, הפניתי את השאלה על קיום או אי-קיום "מיפוי שכונות" אל אנשי "בצלם". ביום א' קיבלתי את הדוא"ל הבא מגב' נוגה קדמן, פעילת האירגון:

---cut here---
Dear Tal,

I read the interesting discussion in your website.

We don't know of a procedure of "mapping" as described there. We never recieved testimonies from Palestinians who described such procedure. I'll ask our fieldworkers if they heard about such procedure, and if so I'll let you know.

In the testimony we collected from Fares Abu Remila, the husband, he describes a search conducted in their apartment (the testimony is enclosed).

From correspondence with the authorities we learnt that the relevant activity was conducted by the border police, not by the IDF. They said they conducted a search there.

You're welcome to contact me for further information.

Regards,

Noga Kadman
---cut here---

היום קיבלתי את אישורה לפרסם את הדברים (לא הנחתי אישור זה כמובן מאליו), ובנוסף כתבה (בנוגע למיפוי שכונות:

I asked our senior field worker and he never heard of such procedure. I can't say it doesn't exist, I can say that we don't know of the existence of such procedure.

ניתאי: אני מאד, מאד מתקשה להאמין שפרוצדורה כזו קיימת, ופעילי השטח של "בצלם" לא יודעים עליה דבר. כפי שכבר אמרתי, זוהי פרוצדורה שמעצם טבעה, האוכלוסיה המקומית חייבת להיות מודעת לקיומה. אני מבין שאינך יכול לפרסם מהו מקור הידע שלך, אבל האם תוכל לספק *איזה שהוא* קצה-חוט שיאשר את דבריך?

למתעניינים, הנה הראיון עם בעלה של פטמה אבו-רמילה, שהיה מצורף למכתב הראשון (פורסם כאמור באישורה של גב' קדמן):

---חתוך כאן---

פטירתה של פאטמה עבד אל-ג'ליל עלי אבו רמילה לאחר עיכוב פינויה לבי"ח
בידי שוטרי מג"ב ב7.2.00-

עדותו של פארס עבד א-סמיע עבד אל-עזיז אבו רמילה, יליד 1943, בעל ת.ז XXXXXXXXX (הושמט על-ידי – ט.כ.),
נשוי ואב לשבעה, מורה (פנסיונר), תושב שוק אל-קסבה בחברון

העדות נגבתה ע"י רסלאן מחאג'נה, בבית העד בחברון ב8.2.2000-

אנחנו מתגוררים בקומה השניה של ביתנו בחברון, סמוך למערת המכפלה. אתמול, 7.2.2000, בשעה 21:00 בערב לערך, נותק החשמל בבית (כפי שקורה לעיתים בשכונתנו) ונותרנו בחשכה. לאחר מכן, סמוך לשעה 21:30, סגרנו את השער מהרחוב אל הבית והלכנו לישון. באותה העת היו בבית מלבדי ומלבד אשתי המנוחה פטמה עבד אל-ג'ליל עלי אבו רמילה (בת 63) גם בניי עבד א-סמיע (שהיה כלוא בעבר בישראל) ועזאם ובתי אבתסאם.
כמה דקות לאחר מכן, בסביבות השעה 21:30 שמעתי דפיקות חזקות בדלת, וחשבתי שהגיעו מבקרים. שאלתי מי זה שדופק בדלת, והתברר לי שזה הצבא.

ביקשתי מהם לחכות, אבל הם לא המתינו, ואיימו שישברו את הדלת אם לא אפתח את הדלת מיד. כשירדתי ראיתי יותר מעשרים חיילים על גג בית השכן שלי, ובפתח מצאתי יותר מעשרה חיילים. החיילים שאלו לשמי, וביקשו ממני שאתלווה אליהם אל תוך הבית, לחיפוש. בעת החיפוש היה בבית חושך מוחלט. החיילים ביקשו שאוציא את הצעירים, ילדיי, החוצה. אשתי ובתי נותרו בחדרן. הם לקחו את תעודות הזהות שלי ושל הילדים שלי, ואיימו עליהם במלים גסות ובקולות רמים "נכניס אתכם לכלא לכל החיים" וכו'.

החיילים נכנסו פנימה והתחילו לחפש באופן יסודי בכל חדרי הבית, בארונות ובמגירות. אחר כך התכוונו להכנס לחדר בו היו הנשים, למרות שאמרתי להם שנמצאות שם נשים ישנות וביקשתי שלא יכנסו. למרות בקשתי הם נכנסו לחדרן, תוך שהם דוחפים את הדלת בעזרת נשקיהם.
כמה דקות לאחר מכן אשתי התחילה לצעוק שהחזה שלה כואב, וכי אינה מסוגלת לעמוד על הרגלים. ביקשתי מאחד הקצינים שירשה לי להעביר את אשתי לבית החולים, אך הוא סירב לאפשר לי זאת עד שאנשי השב"כ יגיעו למקום.

שלושה אנשי שב"כ בלבוש אזרחי הגיעו לאחר כרבע שעה. הזדהיתי בפני איש השב"כ, וביקשתי ממנו שיזהה את עצמו. הוא ענה שהוא קצין השב"כ האחראי על האיזור ושמו זיאד. זיאד הרשה לי לקחת את אשתי לבית החולים.

לקחנו - אני וילדיי - את אשתי לבית החולים במונית מקומית. כשהגענו למחסום מחסום צבאי, המוצב לא הרחק מהבית - בסמוך למערת המכפלה, עצרו החיילים/השוטרים??? את המונית ומנעו מהנהג, ששמו האשם, להמשיך בנסיעה. התחלנו לצעוק, ורק אחרי רבע שעה, לאחר שמצבה של אשתי החל להדרדר, ניתן לנו אישור לעבור במחסום.

הגענו לבית החולים עאליה בחברון סמוך לשעה 22:30, כשעה לאחר שהגיעו החיילים לביתנו, וכחמישים דקות לאחר שהחלה אשתי להתלונן על מיחושים. בחדר המיון החלו לטפל בה במכות חשמל ובזריקות כי מצבה היה קריטי. אנחנו יצאנו אל מחוץ למיון. אחרי רבע שעה הודיע לנו רופא על פטירתה של אשתי, כתוצאה מהתקף לב.

אישתי לא סבלה ממחלת לב והיתה בריאה, מלבד מחלת הסכרת ממנה סבלה ובה קיבלה טיפול. אף אחד מילדיי אינו מבוקש בידי ישראל, וגם אתמול, לאחר החיפוש בביתנו, לא נעצר איש.

מס' הטלפון של העד: 02-XXXXXXXX (הושמט על-ידי – ט.כ.)

---חתוך כאן---
תגובת ''בצלם'' 14251
לא נותר לי אלא להדגיש שאין לי להוסיף על שכבר אמרתי, וכי אותו נוהל קיים. אני אישית איני יכול לנהל חקירה ולהביא עדויות לעיונם של הקוראים, למרות שהדבר אפשרי על ידי תחקור פשוט של תושבי השכונות שמופו. מאידך, אשמח לעזור לכל גורם שמעוניין לחקור את הנושא,ואתה אף מוזמן להעביר את המסר הנ"ל לנוגה קדמן או לכל גורם אחר בארגון "בצלם" עימו אתה מנהל שיח.

מעבר לכך, איני יכול לבקש דבר נוסף מהקוראים, וכל מי שמעוניין לטעון שאני משקר, מוזמן לעשות כן. לי אישית זו נראית תמימות מצד אנשים כמו דב אנשלוביץ, אשר מיהרו להביע זעזוע מהמעשים שתארתי, ומיד לאחר מכן לערער על נכונותם. הרי הדעת נותנת שצבא שאינו מהסס להחזיק במשך שלושה חודשים רצופים 20,000 איש במעצר בית על מנת להגן, במידה מוגבלת, על בטחונם של 400 איש אחרים (במקרה יהודים), בוודאי שלא יהסס להוציאם מביתם באישון לילה אם הדבר יתאים לתפיסתו הבטחונית. ככלל, כל מי שמביע זעזוע מהסיפור המתואר חושף ברבים, להשקפתי, את חוסר ידיעתו לגבי כל הנעשה בשטחים. אין זו בושה - רוב הישראלים היהודים עונים להגדרה זו.
תגובת ''בצלם'' 14258
הרשה לי להביע זעזוע מהסיפור – לא כפי שאתה הבאת אותו, אלא הסיפור ה"רך" יותר (ללא "מיפוי") כפי שהובא בעדות לעיל. חוסר ידיעה לגבי כל הנעשה בשטחים? לא בהכרח. ניתן לדעת על הנעשה, ועדיין להזדעזע כל פעם מחדש למשמע עדויות. לא כל מי שמודע לנעשה בשטחים מאבד את רגישותו לאחר זמן-מה.

ישנו הבדל, כמובן, בין פלישה לבית לצורך "מיפוי" (בלתי מוצדק לחלוטין) לבין פלישה לבית יחיד, ש*אולי* (ואני מדגיש: *אולי*) היתה לה הצדקה (מידע מודיעיני, למשל). כמובן שמכאן ועד למניעת הפינוי המיידי של האישה, המרחק רב: לכך *לא* היתה הצדקה.
תגובת ''בצלם'' 14282
דווקא הסיפור שהובא בעדות בצלם הוא, כהגדרתך, ''רך'' מאוד בהשוואה למקרים אחרים שהובאו באתר שלהם.

המילה 'זעזוע' מרמזת על הפתעה מצד האדם אליו היא מתייחסת, בעוד ואף אחד שמכיר את המצב בשטחים לא יופתע מסיפורים כאלו. המילה 'עצב' מתאימה יותר בהקשר הזה.
US point of view 14290
)First of all sorry about the English, I don't have a Hebrew keyboard...(

Whenever something happens in the Middle East everyone around me )I live in the US( starts talking about the Israeli-Palestinian conflict. Almost everyone here is is somewhat "Pro-Palestinian", so I am always in the minority, and it is always an uphill battle to explain to them that Israel is not a horrible country. You have CNN in Israel, so you see how they make you look.

I used to tell people: "listen, I was born there,I know a lot of people there who are in the army. They would never do such a thing! It's a humane army, only defending Israel, never intentionally hurting innocent civilians."
Now, its not that I'm so naive to think that *nothing* horrible ever happens, but I thought that, for the most part, the army tries to keep to the moral high-ground, as much as is possible under difficult circumstances.

This story not only makes me sick, but makes me question why I should stand up for Israel and Zahal when I tell Americans about the Middle East.

I think if Zahal loses its humanity and its morality, Zahal has already lost the war. All the intelligence and "mipuy" in the world won't be able to save it.

This war is different than the Six Day War and Yom Kippur. This is a war against civilians )no matter how much they want to harm Israel(.
Thus it is not a "winnable" war.
The problem is, even though there's no military solution to the war, it seems lately that there's no political one either. There is no compromise, because Arafat doesn't want one. So if Israel can't win the war using force, and can't compromise because the other side isn't interested in compromise, all that remains for Israel to do is defend itself, while at the same time keeping its humanity and its morality as the *cornerstones* of this defense effort. And I don't think there has to be a conflict between a strong defense and strong morals. On the contrary, a strong defense comes from having the moral conviction that your way is the right way, that even though you are facing adversity you are able to keep your humanity intact, and that when all is said and done, you shall prevail.


חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים