בתשובה לניצה, 29/05/03 18:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סיפוח רשמי של השטחים תוך מניעת אזרחות ישראלית מתושביהם הערבים לא מקובל עליי בשום צורה ואופן. אני מנחשת שאחוז ניכר מהישראלים היהודים יסכימו עם עמדתי זו. העמדה הזאת נובעת בין השאר מאותם ערכי מוסר שהשרישה בי/בנו היהדות, ושאותם את כל כך אוהבת להזכיר. מה הטעם לקיום ערכים אלה אם אינך מתכוונת לפעול לאורם? אני בטוחה שיש לך תשובה נהדרת לתמיהתי זו, שתוכיח שדווקא ה"פתרון" שלך הוא הנאמן ביותר לערכי היהדות כפי שהתכוון האל בקצרה, ופירשו אלפי רבנים באריכות [אבל תמיד בצורה נכונה, גם כשהם לא מסכימים זה עם זה. שזו אולי המופלאה שבנפלאות הבורא..] ואגב פרשנויות, איך את מסתדרת עם אזהרת חכמינו למודי הניסיון המר את העם ש"לא לעלות בחומה", שפרושה הרגיל, כמדומני, הוא- לא להתגרות באומות העולם? שלא יהיה לך ספק, ה"פתרון" שהצעת כאן הוא התגרות בריבוע באומות העולם. והעניין הוא, שבעוד אני, וכנראה רבים אחרים בארץ, מוכנים להתגרות בעולם כשמדובר על עצם הקיום, כלומר במצב של "אין ברירה", מה שהצעת אינו נכנס כלל לקטגוריה הזאת. מפני שיש כאן ברירה ברורה- להסתלק מהשטחים. והאיום הקיומי הוא לא בהסתלקות שכזאת, אלא בהפך ממנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השייכות של עם ישראל לארץ ישראל והמצווה לכבוש את הארץ היא מהערכים הפשוטים של היהדות. ערכים הרואים בהבדלה *לאומית* חטא ופשע אינם נובעים מהיהדות. ביהדות יש יחס אנושי ומצווה לעשות חסד עם גר הגר בתוכנו, אולם בשום מקום לא כתוב שצריך לתת לו אפשרות לנשל אותנו מבעלותנו על ארץ ישראל. להפך, זה נחשב מלחמת מצווה לכבוש את ארץ ישראל. אם יש לך דעה אחרת על היהדות אשמח לשמוע על מה היא מתבססת. (אני מנסה להיות עניינית בתשובותי, ואינני מתחמקת משאלות "קשות". לא נראה לי שהגישה הלעגנית שלך במקומה. היא בעצם מוציאה את החשק לענות לך ברצינות, כי מסתבר שמבחינתך זה ממילא רק איזה הוקוס פוקוס שאני עושה במקורות) זהו, בלעתי את הדמעות והעלבון, ואני בכל זאת עונה ברצינות. לגבי "לא לעלות בחומה", נשפכו על זה נהרות של דיו. בקיצור זו אינה הלכה אלא "שבועה" כלומר תיאור של המציאות שתהיה. זו כאילו השבעה של המציאות שיקרה משהו מסויים. שבועה אחרת למשל היא שהגויים לא ישתעבדו בישראל יותר מידי. ברור שאין כאן מצווה על הגויים, אלא תיאור של מציאות שבה תמיד יהיה לבני ישראל מפלט כלשהו והגויים לא יגמרו אותם. ובאמת, עובדה היא שלהקמת המדינה היתה הסכמה בינלאומית. אולם אין בשבועה זו כדי לקבוע שכל מעשה ומעשה של מדינת ישראל צריך לקבל הסכמה של האו"ם. מה שאני מציעה כאן נכנס לקטגוריה הזאת של "אין ברירה" בהחלט. (אם כי זו לא הסיבה שאני חושבת כך). הסברתי פעם באריכות למה מדינה פלשתינית עויינת על שדרת ההר, החולשת על ליבה של מדינת ישראל, היא סכנה קיומית.(ומי שחולם שמדינה כזאת תחיה בשלום עם ישראל, גם אחרי השנים האחרונות, פשוט לא מחובר לכלום, חוץ מלהזיותיו). אחרי שתקום מדינה פלשתינית, ותוכר על ידי העולם, כל ההתניות שלנו לגביה לא יהיו שוות את הנייר עליו הן כתובות. היא תוכל להתחמש כאוות נפשה. לנו לא ישאר כלום, חוץ מלהחליט בכל פעם שהם יפרו את ההסכמים, האם בשביל זה כדאי לצאת למלחמה, אחרי ששלמנו מחיר כבד כל כך למען השלום? אנו נמשיך ונחשוב כך, עד שהאיום יהיה ממשי ויתפוצץ לנו, בהפתעה גמורה כמובן, בפנים. אז, גם אם ננצח בסוף, זה יהיה במחיר נורא ואיום. הייתי נורא שמחה אם יהיה פה מישהו שיוכל לשכנע אותי בטענות הגיוניות שחזון הבלהות שלי דמיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי בעבר טענה שלפיה מדינה חדשה הוא גוף משפטי בלתי תלוי; הסכמים שחותם גוף קדם-מדינתי אינם יכולים לחייב את המדינה לכשתקום. בפרט, לא ניתן יהיה לדרוש שהמדינה הפלסטינית (אם תקום) תהיה מפורזת, או תמנע מלחתום על בריתות הגנה. מבין המומחים המקומיים למשפט בין-לאומי1, האם מישהו יכול לאשר או להכחיש? 1 לפעמים נדמה שיש כאן הרבה כאלה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפסקה הלעגנית, הייתי לוקחת בחזרה את הטון שפגע ברגשותייך, אבל לא את התוכן. עולם ההלכה באמת נראה לי כים שממנו אנשים שולפים את מה שנוח להם, תוך התעלמות, או עקיפה פרשנית של מה שלא נוח להם. אם כי אני מוכנה להניח שאצל רבים זה נעשה מתוך אמונה שלמה ולא באופן ציני. ברור שאין לי יכולת להתווכח איתך בהתבסס על ההלכה, אבל אם נסתכל על ההסטוריה של העם: כשבני ישראל כבשו את הארץ נשארו בה אזורים רבים שבהם המשיכו לשבת עמי כנען, באופן עצמאי ובלתי כפוף לשלטון העברי (חוץ אולי מהגבעונים). לא היתה אף תקופה אחת שבה היהודים שלטו לגמרי בכל שטח הארץ. גבולות ה"ארץ" התרחבו והצטמקו לפי מאזני הכוחות האיזוריים בתקופות השונות. וגם בתוך האזורים שבשליטה היהודית היו מובלעות עצמאיות של אחרים. ולגבי מצוות ישוב הארץ- אם היא חשובה כל כך, למה לא חזרו אליה היהודים במשך מאות השנים שבהם הארץ היתה פתוחה להגירה חופשית? למה התנגדו רבנים רבים לציונות בתחילת דרכה? (אני מתעלמת עכשיו מהמיעוט שעושה זאת עד היום). ולמה אפילו בימינו ממשיכים יהודים דתיים רבים כל-כך לשבת בחו"ל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי בעייה גדולה בנסיון להסביר את הדרך בה המנגנון ההלכתי והאמוני עובד ביהדות. לענות לשאלות בהתכתבות כזאת זה כמו ללמד את היהדות על רגל אחת. אני מתחבטת בבעיה הזאת בתשובות רבות, ולאט לאט מבינה שמה שמובן לאנשים שגדלו בתוך העולם הזה, קשה מאוד להעברה אמינה בדרך קצרה לאנשים מבחוץ. אבל אני אנסה. אנשים שמאמינים בתורה ובאל שנתן אותה, באופן בסיסי אינם מחפשים "מה שנוח", אלא "מה שנכון". מי שמחפש "מה שנוח" במסווה של "מה שנכון", בסופו של דבר נמוג מהיהדות. אמנם נכון, ש"מה שנכון", יכול להראות שונה לאנשים שונים, אפילו בהתבסס על אותם עקרונות. "שבעים פנים לתורה", וההלכה סובלנית לכך בתוך כללים מסויימים, ובודאי יש סובלנות לכך בדעות אמוניות, לכן יש מצבים שיש מחלוקות עקרוניות, שיכולות להיות רעשניות וצבעוניות מאוד, בין אנשים שומרי מצוות. בכל זאת הם לא מתפרדים מבחינת השייכות להלכה. אם המניעים של הדוגלים בגישות שונות הם אמיתיים, ובאים מתוך הרצון לעשות את הנכון והטוב, יש להם מקום בתוך המסגרת ההלכתית. במשך הזמן תתברר ההלכה, כלומר יתברר מה התקבל כהלכה על כלל עם ישראל. דוגמאות ישנות לכך הן מחלוקות בית הלל ובית שמאי, שהיו עקרוניות מאוד, ונמשכו לאורך שנים רבות, אולם לא מנעו אותם מלהתחתן זה בזה ומלהמשיך ולהתדיין זה עם זה. בסופו של דבר, ברוב המקרים, ההלכה נפסקה כבית הלל. ודעתו של בית שמאי נשארה רק כאלטרנטיבה. הסיבה לכך היא לא שבית הלל היו יותר צודקים, או יותר חכמים. יש אפילו רמזים שבית שמאי היו חריפים מהם. אלא שהם היו ענוותנים. ולכן העם יכל לקבל את דבריהם, יותר מאלו של בית שמאי שהיו דעתנים וקיצוניים יותר. היום אסור כבר לפסוק כבית שמאי, על אף שחלק מהעם נהגו כך במשך מאות שנים, משום שבשאלות אלו ההלכה הוכרעה. מחלוקת שהוכרעה רק בדורות האחרונים היא למשל, האם מותר להדליק ולכבות מכשירים חשמליים בחג (להבדיל משבת שאז היה ברור שאסור). אני זוכרת שסבא שלי ז"ל, שהיה אדם שומר מצוות, השתמש בחשמל בחגים. אולם בעשרים, שלושים השנים האחרונות, התקבל על דעת כולם שהשימוש בחשמל בחגים אסור. ככל שהשאלה חדשה יותר, הסיכוי למחלוקות וויכוחים גדול יותר, ומתקבל יותר מבחינת המסגרת ההלכתית, עד שההלכה מתגבשת. זו דינמיקה שעל אף שיש בה הרבה חופש היא לא אקראית כלל. את צודקת שכאשר בני ישראל כבשו את הארץ הם השאירו כיסים של עמי כנען.והם אמנם היו מקור למלחמות וחיכוכים לאורך כל השנים. כפי שכתוב בתורה: "והיה אם לא תורישו אותם, והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים עליה". צריך ללמוד מההיסטוריה הרחוקה וגם מזו הקרובה.... נכון שפעמים רבות עם ישראל לא שלט על מלוא רוחב ארצו (מלבד בתקופות של דוד ושלמה וינאי, אם אני לא טועה). אולם אלו היו אילוצים צבאיים. כלומר לא היה לישראל כוח לכבוש או לשלוט בכל הארץ, אולם מעולם לא היה ויתור מרצון, תוך הכרה בזכות של עם אחר על ארץ ישראל. מצוות יישוב הארץ חשובה. אולם התנאים פעם היו מאוד קשים. יעידו המעטים שניסו, ונתקלו בקשיים אדירים. הניידות והסכנות לא היו כמו היום. גם היכולת להתפרנס מהארץ השוממה היתה קטנה מאוד. זו היתה ארץ פראית למחצה ופעמים רבות כל דאלים גבר וכו', כך שקשה לבוא בטענות על העבר. מה שנכון הוא שאפשר לבוא בטענות על ההווה. זה באמת מוזר לי שיהודים שומרי מצוות רבים נשארים בחו"ל. אולם מניסיוני, בשיחות עם אנשים דתיים מחו"ל על עליה לארץ, הם מרגישים לא נוח עם זה שהם שם. הם תמיד אומרים כן, אנחנו נגיע כש... כלומר הם חשים שיש בעיה עם האמונה שלהן ועם שהותם בחו"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. נו טוב, "אנשים שמאמינים בתורה ובאל שנתן אותה"... - זה שורש הויכוח בינך לבין רוב האנשים האחרים כאן, שלא נמנים על המאמינים בנ"ל. תמיד מגיעים לכאן בסוף, ופה, מה לעשות, אף צד לא ישכנע את השני. 2. את צודקת שלא היה מעולם ויתור מרצון על א"י תוך הכרה בזכות עם אחר עליה. ואני אסתכן כאן בניחוש- גם עכשיו לא יהיה ויתור עקרוני על הארץ. מה שכן יהיה זה ניסוח דיפלומטי, שמכיר במצב בשטח. אלא אם אריק באמת הפך את חברבורותיו. וכמובן, גם הפלסטינים ינסחו הצהרות כך שיבטאו ויתור במעשה, אך לא בעיקרון. וכך זה יישאר עד תום כל תהליכי השלום למיניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, קודם עוד ישנתי, ולכן יצאה לי תשובה לקונית משהו. אבל עכשיו אני רואה שכדאי שאבהיר לגבי 1: כל עוד מדובר באמונות פרטיות של אנשים, שמיושמות בעיקר בביתם פנימה, ברור שאין לי בעיה עם זה. אבל כאשר המאמינים מנסים לכפות עליי כל מיני ישומים בשטח של אמונותיהם זה מתחיל להיות בעייתי. ואם, לשם שלום בית, אני עוד מוכנה לחיות עם כיבוד כמה מהריטואלים בפומבי, תוך פשרות מעשיות (נניח, שאגד ודן לא יסעו בשבת, אבל שיהיו מובילים פרטיים במקומם) הרי שכאשר מדובר על ישומים בשטח שנראים לי כ/איום קיומי/ פרטי, וציבורי, אני ממש לא יכולה לקבל דברים שמבוססים על מיסטיקה. כלומר, להילחם לנצח בעולם כולו על החזקה מעשית של כל השטח בידינו, כאשר השטח הזה הוא רק צרות מכל בחינה מעשית- זה ממש לא נראה לי. לעומת זאת, אני מבינה את הבעיה העקרונית שלך וידידייך בויתור עקרוני, ולכן הוספתי את נקודה 2, ומשמעה הוא בעצם שאלה אלייך: אם לא יהיה ויתור עקרוני, אלא רק ניסוח דיפלומטי שמבטא פשרה מעשית, לא צריכה להיות למתנחלים בעיה להתפנות. הלא כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניסיתי לשכנע אותך בכלום אלא להסביר לך איך הדברים עובדים, כיון ששאלת. היישום של האמונות שלי על הרמה הלאומית של המדינה שלי חשוב לי, כפי שיישום העקרונות שלך על הרמה הלאומית של המדינה שלך חשוב לך. בואי נצא מהטרמינולוגיה של כפיה. במדינה דמוקרטית יש כפיה של חוקים, כלומר ערכים, על האזרחים במדינה. הקיום שלך בארץ ישראל מבוסס על מיסטיקה, ויש בו לא מעט סכנה קיומית... לגבי שאלה 2. (אני לא מסכימה עם ההקדמה אבל נעזוב את זה כרגע), למתנחלים תהיה גם תהיה בעיה להתפנות בכל מקרה. זה שהיה גם ויתור עקרוני, בנוסף לכוונות לפנות בשטח זה מוסיף מלח על הפצעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגענו חזרה למקומות שכבר נדושו עד דוק באייל, והתנצחות לשמה לא מעניינת אותי, אז אחתום לעכשיו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |