בתשובה לדובי קננגיסר, 14/06/03 13:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כלב הוא דוגמא אדירה. כל בעל כלב יגיד לך שהכלב הוא הבן-משפחה הכי טוב. מוות של כלב המשפחה לפעמים כואב יותר ממוות של בן-משפחה אחר. כלב משוטט ומהווה סכנה למחלות, היית דואג שירדימו אותו אבל לא היית מוכן לעשות זאת בעצמך - 1. אם הכלב מסוכן, אז זה לא רצח זה הגנה עצמית; בדיוק כמו שהרג של אנס פדופיל רוצח מהרחובות שגוער מעל בתך הקטנה (או מעלייך...) נחשב הגנה עצמית ולא רצח. 1א. הרעיון ברצח הוא הרג שלא למטרות הגנה עצמית. כאן נכנסים ההבדלים בין רצח בכוונה תחילה לרצח בלהט הרגע וכו'... אם מישהו ניגש לכלב שלך ורוצח אותו בלהט הרגע (והכלב שלך כידוע אינו מסוכן לסביבתו). אז לכולם מסביבך יהיה קל להגיד "זה לא רצח.. זה התעללות בבעלי-חיים" אבל מבחינתך זה כאילו רצחו לך את הילד או את האח. 2. הבנתי שלא היית מוכן לרצוח בעל-חיים בעצמך. למעשה אתה נהנה שמישהו אחר עושה את הרצח שלך (רצח שאתה אפילו לא מוכן לקרוא לו רצח כדי לא להיחשב שותף לרצח). אם היית צריך לצוד פרות בשביל לאכול בשר - האם היית עושה זאת? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הקשרים בין ידידי לכלבו היו קשרי אהבה שמעודי לא ראיתי כמותם בין אדם לכלבו, כמובן שהוא היה אצלו מאז היותו גור. יום אחד בעת טיול קצת הרחק מהבית, נעלם הכלב בנסיבות עלומות משהו. לאחר מספר שבועות של חיפושים, הבטחת פרס, וכו', נראה שידידי השלים עם הרעיון שככל הנראה כלבו מת 1 חלפו מספר חודשים ויום אחד ראיתי בחנות גור כלבים מתוק מגזע דומה, מכיוון שיום ההולדת של ידידי התקרב חשבתי להפתיע אותו. אשתי טענה שאני חסר רגישות, ושלמרות שהוא לא מחצין מדי את אבלו, הוא טרם ניחם, ובמקום נחמה אביא לו עוגמת נפש, ואולי אף עלבון, מעצם הניסיון להציג תחליף לאהוב שאיבד. תהיתי על כך מעט אח"כ, אילו הנעדר היה בנו הקטן והאהוב, האם עוצמת ומשך האבל שלו ומאמצי החיפוש היו דומים? האם היה עולה בדעתי לחשוב על תחליף? מה יוצר את ההבדל? לעצמי אינני מכחיש כי בעלי חיים (לפחות יונקים) ניחנו ברגשות, חתלתול רעב שאיבד את אימו ומיילל מתחת לחלוני, מעבר להטרדה עשוי לעורר בי רגש שע"פ איכותו אני מסיק אינטואטיבית שלפני יצור חי ואומלל המרגיש כאב, ועכשיו סליחה על הקפיצה... מה שלא הצלחתי להסיק אף פעם אינטואטיבית כאשר ניצבה מולי פרה, או ניצב כלב, זה שניצב לפני אינדיבידואל, באותו אופן שאני חש כאשר ניצב לפני ילד. 1. שאלתי את עצמי אם היה מעדיף לדעת שהוא מת, מאשר לדעת שהוא גדל ונענה לליטופי זרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתגובתך נראה שצורת ההסתכלות שלך על המציאות איננה עקבית. מצד אחד, אתה מתבסס על ריגשותיך כאשר אתה מציין שאינך חש את אותם רגשות כלפי כלב וכלפי אדם. מצד שני, אתה משתמש ברציונל ובאידאות כשאתה מדבר על ה"אינדיבידואל". מה מונע ממך מלחוש שילד מפגר איננו אינדיבידואל? אולי ההיכרות איתו. אני מבטיח לך שתגלה, לאחר היכרות מעמיקה עם בעלי חיים, שניתן וקל להבחין בין צורות התנהגות שונות של "אינדיבידואלים". אם פיספסתי, אני מזמין אותך להגדיר "אינדיבידואל" בצורה יותר מדוייקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, כמו שכבר אמר דובי, אני בן אדם ולכן אינני מחויב לעקביות, לא שאינני שואף... שנית, ביקשתי יפה סליחה, והזהרתי שאני עושה קפיצה. אבל אתה מכוון יפה. לדעתי במישור ידוע של חיי הרגש אנו חולקים עם בעלי החיים המפותחים עולם דומה, ולכן ביכולתנו לחוות שחיי הרגש שלהם הם משהו ממשי, ואם נניח בעל חיים גוסס מיסורים נמצא לפניך ומיילל מכאב, סביר שהרגש שיעלה אצלך יהיה אמפטי, כמעט או ממש כאילו הוא יצור אנוש. באופן הפוך, פסיכולוגים יתריעו שמי שקהה לרגשות בעלי חיים, ונהנה לראותם סובלים, או סתם קהה לכך, הוא ב"קבוצת סיכון" לפגיעה בבני אדם. האם אנו חולקים עם בעלי החיים באופן דומה את המישור בו אנו פוגשים איש את רעהו כאינדיבידואלים? אני מודה שאני חושש מהענות להזמנה להגדרת האינדיבידואל, הענין מסובך, אך אומר רק שדיבור, חשיבה, תודעה עצמית, רצף זיכרון, דברים העשויים להצטבר משמעותית אלי ביוגרפיה, כרוכים אצלי במושג. האם זיהוי האינדיבידואל שלפני ככזה אינו יכול להיות אינטואטיבי? האם הוא תלוי רציונל ואידיאה? אני סבור שהוא יכול להיות אינטואטיבי וברוב המקרים הוא כזה. מה שאמרתי הוא, שזיהוי כזה אני משיג כיום מול ילד בן אנוש אך לא מול פרה. אני מודע לכך שמי שיש לו כלב או חתול מבחין בקלות באופי השונה שלו, אבל האם ההבדלים האלה מצטברים לכדי... גם החיפושית 68 שהייתה לי לא הייתה דומה לאף אחת אחרת, אבל לא חשבתי שיש לה "אני", ואפילו לא רגשות, למרות שדיברתי איתה מדי פעם {בעיקר בבקרים קרים}. לגבי ילדים מפגרים, עבדתי איתם בעבר, ובאמת נתקלתי באנשים, כולל כאלה שעבדו איתם, שהתיחסו אליהם כחסרי אינדיבידואליות. הדרך שלי להתמודד עם הקושי לחוש במקרים מסוימים אינטואטיבית שלפני עומד אינדיבידואל, הייתה לבנות התיחסות המחזירה את הכדור אלי, במובן של לחדד רגישות לביטויים הזעירים ביותר, חיוך נניח, או קשר עין רגעי שאתה נאחז בו בתקופות שהוא איננו. האידיאה של "מי שנברא בצלם" הייתה לעזר בגיוס הכוחות למאמץ הנדרש לחידוד הרגישות. אני חושש שאידיאה אחרת, הומניסטית פחות, הייתה מחלישה אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לזמן חיפוש ומציאת תחליף: בוודאי שמעתם על המקרה ששני דייגים נעלמו לפני חודשיים וסירתם נמצאה נטושה בלב הכנרת. אישתו של אחד מהם כבר ביקשה שיכריזו על בעלה כעל נפטר (ועליה כעל אלמנה). א. אחרי חודשיים בלבד היא כבר הסכימה שהחיפושים מיותרים. ב. היא מבקשת שיכריזו עליה כעל אלמנה כדי לאפשר לה למצוא בעל אחר (תחליף). בקשר לגור מול ילד - גור ניתן לאימוץ בפשטות. ילד, לא. זה לוקח מספר שנים ובתהליך ארוך, מיגע וקשה. אין אותה כמות של ילדים וגורים בעולם לאימוץ. אם היה כמות יותר גדולה ותהליך פשוט - יכול מאוד להיות שהיית מציע לחברך לאמץ לו ילד נוסף. (לא בדיוק במקום הילד שמת כמו שהגור הוא לא בדיוק תחליף לכלב שמת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שאחרי חודשיים היא הבינה שאם לא מצאו, גם לא ימצאו? יכול להיות שהיא מעדיפה להפסיק לחיות עם סימני שאלה מרחפים מעל הראש והנשמה ומעדיפה להשלים עם מה שהיא מאמינה קרה? קשה לי להאמין שמישהו יכול להיות עד כדי כך חסר רגישות שהוא יציע לאדם שאיבד את בנו לאמץ ילד אחר. ואני לא חושבת שמדובר בעניין של "היצע וביקוש".1 מה לעשות, אנשים וכלבים זה לא בדיוק אותו הדבר. 1ואני אחסוך לך את הסיפורים על הורים ששכלו ילדים ואחר כך הביאו לעולם ילד אחר, על מנת "למלא את החלל". אני יודעת שהסיפורים האלו קיימים, ועדיין לא חושבת שזה אותו הדבר.(כלומר, ההקבלה בין כלב לתינוק.) __________ העלמה עפרונית, מחקה חצי תגובה משתפכת על הכלבים המתים שלה, מטעמי התחשבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא הייתי מציע לו ילד נוסף באותה קלות בה עמדתי להציע כלב. ב. בניגוד לסיפור עם ידידי המוכר לי פחות או יותר, אינני יודע דבר על הדייגים, אז לא הייתי מסיק מסקנה. אשתי למשל, הייתה מבקשת שיכריזו על מותי כבר אחרי שבוע :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבקשת להכריז על מותי עוד לפני שיצאתי להפלגה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, אני אמרתי שאני אדאג שירדימו אותו? לא, אני אמרתי שאני אאמץ אותו או אקח אותו לתנו לחיות לחיות שם ינסו למצוא לו בית (בכוונה לא אמרתי שאקח אותו לצער בעלי חיים, שם באמת ירדימו אותו מיד). מכיוון שכל התגובה שלך התבססה על ההנחה ש"למעשה אני נהנה שמישהו אחר עושה את הרצח שלי", אני לא רואה טעם לענות לה. קרא את הודעתי מחדש, ותגיב למה שכתבתי שם, לא למה שאתה חושב שאתה קורא. ורק כדי לקצר תהליכים - כן, הייתי צד פרות (או כל דבר אחר שהייתי מוצא בו עניין כמזון) אם הייתי צריך. אפילו דגתי פעם, מה שכלל (אללי!) הרג חסר רגש של דגים אומללים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |